מנחה חריבה קלז

ולמצוה מן המובחר אבל אם לא הוחזר וקדשו כשר, משא"כ בדם אם לא קבלו בכלי שרת פסול וכן נפ"מ אם קודש חצי קומץ בכלי זה וחצי קימץ בכלי אחר וחשב בשעת נתינת הקומץ בכלי שרת להקטירו חוץ לזמנו יע"ש ויל"ע על דבריו אלא שאין המקום גורם ובמה שכתבתי לעיל על רש"י ד"ה אע"ג דקדישתיה סכין וכו' דפרש"י דסכין הוי כלי שרת ובכוונתו מצאתי בתוס' הרא"ש הכא שהביא פרש"י והעיר על דבריו ולאו ראיה היא דשחיטה לאו עבודה היא דכשרה בזר אלא כדפרש"י לעיל דילפינן מעולה דבעי כלי הרא"ש ז"ל בפירושו ע"כ ונראה בעליל שהרא"ש כוון הכי בפירוש רש"י אלא שדחי לה ולפמש"כ י"ל פירוש רש"י ז"ל ודו"ק

דף ט"ו ע"א ומקטירו ס"ד, עיין פרש"י ז"ל ותמוהים דברי הסמ"ג שפסק במל"ת ש"כ דאע"פ שהמקריב בלא מלח לוקה. מ"מ אם לא מלח כשה, וכבר עמדו עליו המפרשים, ועכ"פ זה מבואר הכא דדוקא הקומץ טעון מלח ולא כל המנחה דעל המנחה לא הוזכר כלל „ומולחו”, וכן מבואר במנחות שם, וכן דרשינן בתו"כ פרק י"ד הקומץ טעון מלח ואין מנחה כלה טעונה מלח, אין לי אלא הקומץ מנין לרבות את הלבונה ת"ל על כל קרבניך תקריב מלח, ותמוהים דברי הרע"ב מנחות (פ"ג מ"ב) דמשמע מדבריו דלכתחילה צריכה המנחה כולה מליחה יע"ש וכבר עמדו עליו הגרע"א בגליון שם אות ט', והתפארת ישראל שם יע"ש, ובתפארת ירושלם שם כתב דלכתחילה וודאי בעי מלח במנחה כולה משום דכתיב למשחה שחייב לאכול דרך גדולה וא"כ מצ"ש דצריך ליתן עליהם מלח בכדי שלא יהי' לחם עוני יע"ש ודוחק הוא וגם אי משום הא יתנו לתוכו אחר הקרבת הקומץ וכמו שאמר ונותנין לתוכו יין ושמן ודבש, וגם בזה, קאמר רק ורשאין” אבל לא חיובא, ועיין מנחות כ"א ע"ב דמביא המשנה דשקלים דעל המלח ועל העצים שיהא הכהנים נאותין בהם וכו' לאכילת קדשים לא יהבינן ובתוס' דשם ד"ה מלח וכו' וקצרתי, ועיין לקמן בד"ה ורשאין וכו', ותבין

שם הקומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה וכו'– והקטרת האימורים מאימתי מתירים ג"כ תליא בפלוגתא דהכא עיין מנל"מ פי"ב מהל' מעה"ק ועיין בשו"ת באר יצחק חיור"ד סי' כ"ב בענין אי שייך מבשל בהקטרת אימורין ויותר הו"ל לומר דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ואיהי הא ס"ל משתצית האור ברובו, א"כ אתי בהדי הדדי, וכן האריך בענין זה וכדברים האלה בשו"ת תור"ח סי' ג' אך דבריו אינם בא בדקדוק דאף ששיעור הקטרה הוא בזית, מ"מ החיוב מתחיל מששלט האור במקצת כדברי הבא"י, יע"ש ותבין

שם ורשאין הכהנים ליתן לתוכו וכו' מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, ראיתי למי שמצריך עיון על התוס' בכורות (כ"ז ע"א) ד"ה ואתי למנהג בהו וכו' שכתבו וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר עכ"ל, וקשה מכאן דמבואר גם במנחה שהיא פת דרשינן האי דרשה דלמשחה כדרך שהמלכים אוכלין? ונראה לי דהתוס' לא כתבו זה אלא דלא מצינו חיוב שיהא צריך דוקא לאכול בגדולה דכנראה הוי חובה וצריך לאכול ובגדולה, וכן משמע בזבחים כ"ח דקאמר אבל הכא אימא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ולא עבידי מלכים דאכלי הכי אימא לא קמ"ל, משמע דוקא לענין מחשבה הוי מחשבה אבל לכתחילה לאכול אין לו לאכול ומה"ט כתבתי שם בגליון הש"ס דמכאן יש לפקפק בנידון מה שחקרו האחרונים אי מצי אכיל שלכד"א בקדשים ואי יצא דכיון שאינו בגדר שהמלכים אוכלים לכתחילה אסור לאכול ע"כ, וא"כ לענין איסורא שפיר מחלקי התוס' בין בשר לפת, אבל הכא מדיוק בברייתא דתניא „ורשאין” הכהנים ליתן לתוכו דבש, גם בפת איכא האי טעמא דרשאי לאכול אבל חיוב באמת ליכא, והתנא דנקט האי לישנא „דרשאין” בא לאפוקי דלא תימא כמו שאסור לאפות חמץ חלקם כן הכא נמי דאסור ליתן דבש, ומשום דכתיב כל שאור וכל דבש, קמ"ל דזה מותר ומה"ט לא הקפידה התירה משום דכתיב למשחה, ובאמת ע"כ גזה"כ הוא, וראה בתו"כ ויקרא (פרשתא י"ד פי"ג) קאמר מה ת"ל כל שאור ומת"ל וכל דבש לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור שאור הותר מכללו למקדש ודבש לא הותר מכללו למקדש, דבש הותר בשירי מנחות שאור לא הותר בשירי מנחות וכו' עיי"ש והובא במנחות (נ"ז ע"ב) ועיי"ש ברש"י ד"ה דבש הותר וכו' אם רוצה ללוש ולטגן בדבש מותר וכו' עיי"ש ודו"ק ויל"ע עוד, ועיין בכרתי סי' ס"ה ס"ק י"ד שהביא התוס' בכורות הנ"ל וכתב דלכאורה צ"ע מה קמ"ל הלא גמרא היא על הך „מתני' דאין נאכלין אלא צלי דכתיב למשחה וכו' הלא קמ"ל דד"ת היה והראיה מדגזרינן לנהוג בו חול ואלו גופי' דרבנן לא גזרינן, עכ"ל, וא"כ י"ל נמי דבפת הוי דרבנן ובבשר הוי דאורייתא ואתי שפיר, אך לא משמע כן דפריך מ"ט וכו' אמר קרא וכ', ולפי מה שבארתי משמע דמטעם זה לא אסרה התורה, כמו לאפות חמץ א"כ משמע דהוי ג"כ מדאורייתא וי"ל וקצרתי, וכן יש לעיין מהירושלמי בכורים פ"ב ה"א אהא דתנן דתרומה הוא נכסי כהן