מנחה חריבה קכט

הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או היא הרי היא ככל המנחות ותשרף ואמאי הא כיון דמתו אחר קמיצה הוי כמו לאחר שחיטה ופסולו בבעלים הוא וטעון עי"צ? עכ"ל ונשאר בצ"ע, אלא שי"ל דבאמת בכאן אין הכרח ויש לומר דאין ה"נ דבעינן נמי עי"צ, ואדרבה בזה יש ליישב קושית התוס' לקמן (כ"ב ע"ב) ד"ה אלו שמנחותיהן נשרפת תימה אמאי לא חשיב נמי מת הוא או שמתה היא דאמרינן בפ"ק דנשרפת וליכא למימר דוקא היינו לאחר שקידש הקומץ כדתניא לעיל אבל הכא לא חשיב אלא הנשרפת משקדשה בכלי וכו' יע"ש, ולמש"כ אתי שפיר דלכך לא תני בהדדי משום דבמשנה שם אינו טעון עי"צ דקודם קמיצה הוי פסולו בגופו, אבל התם במתה היא או הוא אחר קידוש הקומץ, באמת טעון עי"ל ודין שריפה שלו משונה מדין דשריפה דמשנה שם, והא שכתבו התוס' דה"ה משקידשו בכלי נמי דנשרפת י"ל דאין ה"נ דבכה"ג דהוי פסולו בגופו אין טעון עיבור צורה, וכיון שהוי בכאן חילוקי דינים לענין עי"צ, לכך לא כייל לה בהדי דתנן התם דפשיטא בהני דלא טעין עי"צ ונשרפת מיד, והתוספתא היה בהעלם עין מבעל עולת שלמה ולכך לא הרגיש ביותר דבאמת על נטמא נמי בעי בתוספתא עיבור צורה דלא כמו שרצה לדייק מתחלה „ומשמע התם דנשרפת מיד דומיא דנטמא המנחה דקתני התם מדלא קתני דטעון עיבור צורה” –אגב ראיתי נמי שם דף כ"ו ע"ב על הגמרא דקאמר מכלל דר"א ור"ש לא בעי מתן כלי וכו' הקשה הגה"מ ז"ל הנ"ל וז"ל ק"ל בסוטה דף ו' קתני קידש הקומץ של מנחת סוטה ולא הספיק להקרבו עד שמת ישרף ופרש"י שם שהקומץ טעון קידוש כלי עיי"ש וע"כ ר"ש היא דס"ל שם (די"ט) מקריב מנחתה אח"כ משקה דלרבנן דס"ל משקה ואח"כ מקריב אין נ"מ זה שמת ועיין בפרש"י ד"ה שמת הוא ור"ס הא ס"ל לא בעי קידוש כלי, ומכאן ראיה למש"כ לעיל דהא דלר"ש לא בעי קידוש כלי משום דידו ככלי שרת דמי ונתקדש הקומץ בידו כדאמרינן ביומא דמ"ח בקטורת ושפיר קאמר קדש הקומץ וכו' דבשעה שקמצו נתקדש הקומץ בידו עכ"ל הנה ההנחה שהניח דדוקא ר"ש היא ולא רבנן היא הנחה סוברת כמובן דפעולת ההשקאה נעשה בעת ההקרבה וגם רבנן הלא משכחת לה דמודים הם בהקריב מנחתה ואח"כ משקה שהיא כשר, והראיה החותכת היא הרמב"ם ז"ל ופסק בפ"ג דין ט"ו דמשקה אותה ואח"כ מקריב כת"ק עיי"ש, ובפ"ד דין י"ד הביא הך דינא שמת הוא או שמתה היא הרי המנחה כולה נשרפת ובזה מדוקדק שהקדים מקודם הרמב"ם הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה לומר דדין זה אתיא אף כרבנן וקצרתי

מה שכתבתי לענין הלבנת פנים אי צריך למסור נפשו על זה כדעת התוס', ראיתי עכשו בשו"ת בנין ציון ח"ר סי' קע"א קע"ב קע"ג משא ומתן ארוך בענין הזה והביא דברי התוס' דשמעתין וכן מתרץ קושיתם כתירוץ השני שכתבתי וכן מרמז לדברי השערי תשובה לרבינו יונה ז"ל וברוך שכוונתי, וכן הביא שם בשם ספר תיבת גומא חקירה ה' יע"ש שמסיק להלכה דמחויב למסור עצמו למיתה ולא יביישו יע"ש ובס' קע"ג ועדיין צ"ע, מדברי הפ"י והעי"ק ועל גביהם הרמב"ם ז"ל

במש"כ בדף מ"ט ע"א לענין קלבדר"מ –יש להוסיף דל"ד למחתרת דאין הב"ד אומרים להיפוך ומצוה הוא טל כל אדם, אבל הכא אין הב"ד מורים כן ומורים להיפוך, דהלכה ואין מורים כן, –כן יעיין בענין זה בשו"ת עונג יו"ט סי' כ"ד לענין מפקיד חמץ בפסח דנימא קלבדר"מ יע"ש שאינו מביא דברי הקצה"ח וקצרתי כי אין מקומו כאן

הערה בפירוש הירושלמי

בירושלמי סוטה פ"ק סוף הלכה ב' אמרינן צרת סוטה למה היא אסורה רבי יוחנן אמר מריח ערוה נגעו בה, רב אמר מפני שכתוב בה טומאה כעריות עכ"ל, ויש לעיין במאי פליגי ולכאורה דמיין אהדדי ולמה לא פריך מה נפיק מבינהון, כדפריך האי תלמודא בכמה דוכתי, והפ"מ והק"ע לא עמדו כלל בזה, וא"ל דאיכא בינייהו ספק סוטה דלרב דוקא סוטה וודאי טומאה כתיב בה אבל ספק סוטה לא כדמבואר ביבמות שם (די"א) אמינא לך אנא סוטה ודאי ואת אמרת לי ספק סוטה, ובעי חליצה כדמפורש במשנה, ואם מת חולצת ולא מתיבמת דאיך יחלוק ר"י על המשנה דאם מת חולצת ולא מתיבמת ואפשר דפליגי בזה דלרב אינה צריכה חליצה כלל כמבואר בדברי התוס' דף י' ובדברי הראשונים ביבמות שם די"א עיין רא"ש ורשב"א ונומק"י אבל לרבי יוחנן דרק „מריח ערוה” נגעו בה לענין יבום מ"מ צריכה חליצה וכדעת הראב"ד דס"ל דסוגיא דסוטה פליג על סוגיא דיבמות עיי"ש ברא"ש יבמות, ולרבי יוחנן ס"ל כן באמת להלכה דצריכה חליצה, וסיוע לדעת הראב"ד ז"ל כד"נ

ובעזרת הוא אחד ואין שני נתחיל לכתוב חידושי פרק שני. ומה ששגיתי כבר על האמת יעמידני