מנחה חריבה קכו

בדף ה' אחר שהארכתי בקושית הגרעק"א ז"ל בדין עוברת על דת מסתירה צ"ל ובזה ניחא נמי מה שהקשה בשירי קרבן על הירושלמי הל' א' דקאמר דרבי יהושע כב"ה דאפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה והקשה דאף כב"ש אתיא דאין לך דבר מכוער יותר מסתירה אחר הקינוי שכבר עברה על דת משה ומודי ב"ש בשיש עדים בדבר כיעור שיכול לגרשה א"כ ר"י דאית ליה דמשקה עפ"י שנים לדידיה וודאי הקינוי רשות אפילו לב"ש דכיון דא"י להשקותה אלא ע"י שני עדי סתירה תו לא צריך קינוי לגרשה יע"ש ולפמש"כ א"ש. ועיין גם בנחלת יהושע סי' כ"ו שהזכרתי לעיל יע"ש

ובדברי הב"ח שהבאתי שכחתי לרשום דבאמת כדבריו פרש"י בקדושין דף פ"א ע"ב ד"ה ודר עם אמו משום דלא תקיף יצריה עליהו דאהני ביה אנשי כנה"ג דלא מגרי בקרובתיה וכו' יע"ש וצ"ע מהירושלמי שהזכרתי להקשות על הב"ח יקשה גם זה דמשמע דמקרא ילפינן לה דמותר להתיחד ולא משום האי טעמא, שו"מ בשירי קרבן בירושלמי כאן דהביא פרש"י בקדושין והקשה על זה כן כנ"ל ומסיים והא דאמרינן דאהני דלא מגרי בקרובתייהו, היינו בשאר עריות חוץ מאמו ובתו ע"כ

ובמה שפרשתי שם בד"ה בירושלמי דנכנסה לפלטיא ביום וכו', ראיתי בשירי קרבן שמפרש פירוש זר וז"ל עודנ"ל לפרש דר"י בר"ב אמר דאם נכנס עמו לבה"כ בעוד שלא בא אדם לשם ה"ז סתירה וא"ר מנא דאם נכנסו בזאח"ז לא הוי סתירה ור' אבין אמר אפי' בזא"ז הוי סתירה דאע"ג דא"ל דמקרה הוא שנכנסו לב"ה להתפלל מ"מ הוי רגלים לדבר ובתוס' דף כ"ח ע"ב בד"ה מכאן וכו' משמע דמפרשים דמ"מ יש רגלים לדבר כשנכנסו לפלטיא ע"ש ולא נהירא דודאי סתירה היא כשנכנסו לחורבה ביום וכו', עכ"ל והנה המעיין בתוס' שם יראה דלא משמע מידי שם בפירוש דבר זה אלא דהתוס' התחילו להעתיק הירושלמי מתיבות אלו ואין ענינם אלא להביא ההיא דשאלו לבן זומא וכו' יע"ש

שם ואגב ראיתי שם במרה"פ ד"ה רבי יוסי בעי וכו' וכן מה דסיים שם עוד ראיה לפסק הרמב"ם מפ"ב דכריתות תנן חמשה וכו' ונפלאתי מאד דמה ראי' הוא זו וכו' ע"כ וכבר הקדימו בזה מרן המל"מ ז"ל בפ"א מהל' סוטה והב"י עצמו בבדק הבית כבר צוה למחוק זה יע"ש במל"מ, ולחנם טרח הח"ס ז"ל בחלק אהע"ז ח"ב סי' ק"כ כמדומה ליישב עיי"ש, ומה שתרצתי ההיא דאמרה חנה אלך ואסתתר, מצאתי גם בח"ס סי' ק"ב מחאהע"ז שהוא ז"ל בנה יסוד ראיה להרמב"ם דאף ממי שמותר להתיחד יש קינוי מאגדה זו דחנה דאל"ה קשה היאך תעבור על איסור יחוד יע"ש ואינו מוכרח לפי מה שבארתי בפנים ועיין במראה הפנים בירושלמי פ"ג בד"ה שאם היתה עקרה נפקדת שמיישב על דרך זו קושית התוס' בדף כ"ו ע"א דלר"י נמי לימא ליה לנפשיה יסתרו כל יולדות בצער וילדו ברווח יע"ש ובדרך זה דרך בס' מנחה חדשה פ' נשא, אך העיר שם בכל המקומות האלו מאיסור גרם מחיקת השם יע"ש ובדבר זה צ"ע לעת הפנאי אי"ה

על מש"כ בדף ו' בשם המשל"מ ותוס' שאנץ בהא דבעי רב ששת להוכיח שאם יש עדים במדה"י וכו' מדתנן או שבאו עדים דאתי אימת וכו' אלא בתר דשתאי וכו' ומאי קושיא, דילמא משום שאינו מנוקה מעון הוא כמש"כ הרמב"ם יע"ש מצאתי כעת בספר בנין אריאל להגאון מהר"ש מאמשטרדם זצ"ל על התורה בפרשת נשא שכתב דאדרבה מסוגיא זו הוציא הרמב"ם את שלו דקשיא ליה אדר"ש היכי מצינו לאכחושי סהדי דילמא בא עליה בדרך וכמש"כ הרב המל"מ וי"ל. דקשיתי' משנה יתירה דאתי לאשמיענן חידוש דאפילו כי ליכא למיתלי כלל בעון דבעל כגון שאיש ההוא היה לו אשה אחרת והשקה גם אותה ובדקוה המים וא"כ אין לתלות העון ב ואפ"ה או האשה שלא בדקוה המים ובאו עדים ואמרו שטמאה היא פסולה מלאכול בתרומה ולא אמרינן סהדי שקרי נינהו אע"ג דאיהו וודאי מנוקה מעון, וצ"ל משום דרב ששת, ומינה מוכח דאיזה ביאה אסורה שעבר עליה מיחשב איני מנוקה מעון דאל"כ אכתי מאי דייק נימא שבא עליה בדרך אפ"ה בדקוה המים לאשתו האחרת שלא עשה עמה איסור אלא ע"כ כדעת הרמב"ם ודו"ק עכ"ל ודפח"ח אלא שיש עדיין לשדות נרגא דהרי אין משקין שתי סוטות כאחת וגם להעמידם בעזרה אסור ומכש"כ בבעל אחד ועיין לעיל דף ח' ובחידושי. וא"כ ע"כ היה זו ששתתה קודם ובדקוה המים. שלא עשה עדיין העבירה אבל בזו האחרונה חיישינן שוב שמא בא עליה אחר ההשקאות הראשונה ולכך לא בדקוה המים. ועיין בראש יוסף חולין (די"א) שכתב ג"כ כה"ג יע"ש, ויש לעיין

לענין מה שכתבתי בדף ל"ו ע"ב ע"ד פריצת התלבושת. נשמט להביא הראיה החותכת האיך שנהגו אבותינו ואבות אבותינו בחיי הצניעות והכשרות בזמן חכמי התלמוד. אשר עד שהכריע אופן התנהגות מוסרית זה להלכה למעשה בענין דיני ממונות. והוא גמרא ערוכה אשר תינוקת של בית רבן