מנחה חריבה קכה

וכו' נשבעין בני העיר או הגזברין) ר"ש הוא דאמר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ונשבעין עליהן ע"כ. ופרש"י דה"נ חייבים כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן ע"כ. והלא אחריות זו היא רק מצד קיום המצוה של נתינת השקל. ולא מצד קבלתו. וא"כ האיך מדמי לה לחיוב אחריות דקדשים דבא עליו מצד חיוב קבלתו. א"ו מוכרח משם דלא שנא וב"כ וב"כ הוי חיוב כזה חיוב חזק עד שנחשוב אותי לגול"מ דכמ"ד אליבי' דר"ש אלא דלרבנן דמצד ריבו' אתי עליה ע"ז יש לחלק בין חיוב אחריות דתשלומין מצד חיובו שבין אדם למקום ובין חיוב אחריות של חיובו מצד המצוה כנ"ל והנה לכאורה היה אפ"ל לעיקר קושית התו"ח על הברכ"י דשאני התם בחלה דחמץ דאסור בהנאה הוא והאיך שייך חיוב אחריות עליי. אך אחה"ז מצאתי גם להגאון רי"א ז"ל בספרו אבי הנחל דרוש ל"א שהביא ג"כ הברכ"י והקשה עליו מפסחים כנ"ל ומסיים וכ"ת משום דחמץ א"ה א"כ איני שייך בזה אחריות דז"א דכל שהוא מחמת איסור חמץ אעפ"כ מחיוב באחריות דשני דברים וכו' ועשאו הכתוב כאילו ברשותו דהא אי אמרינן טובת הנאה ממון נמי קשה דאיך שייך ש"ה הא הוי א"ה, א"ו דאסור הנאה משום איסור חמץ ע"כ חייב בב"י עכ"ל יע"ש מש"כ בזה

מש"כ בדף ג' (מדפי הספר) להקשות על דברי תוס' סנהדרין פ"ח ע"א דדבריהם הם נגד מסקנת הגמ' בסוטה כ"ה דלאחר סתירה אינו יכול למחול. ראיתי כעת דדבריהם ז"ל ערוכים לפי שיטת הירושלמי שם פ"ח דסנהדרין דגרסינן התם אר"י סח לי זעירא משום אנשי ירושלם שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין ואלו הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא עפ"י ב"ד, סוטה ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר אפי' משנכתבה המגילה אבל אם נמחקה המגילה לא בדא עכ"ל הירושלמי וכנראה דברי התוס' לקוחים מכאן. אך מהירושלמי סוף פ"ב דסוטה הל' ו' הובא בתוס' י"ח ע"ב ד"ה מהו משמע דלאחר סתירה אינו יכול למחול דקאמר ר' ינאי פשיטא שאדם מוחל קינויו גירש כמו שמחל היך עבידא קינא לה ונתגרשה וכו' אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה וכו' יע"ש בפ"מ וק"ע דפשיטא להו דאחר סתירה א"י למחול וצ"ע ודברי הירושלמי שם בלא"ה צריכין פירוש ואדרבה אי נימא דאחר סתירה יכול למחול יש לפרש שפיר דברי הירושלמי דקבעי אם גירסה אחר סתירה מקרי מחילה יע"ש ושוב ראיתי בעז"ה בשירי קרבן כ דהקשה באמת דמאי מספקא ליה פשיטא שאינה ניתרת בשתיה זו וכו' וכתב די"ל שסובר אף לאחר סתירה נמי יכול למחול ואיכא בבבלי פרק הארוסה מאן דסובר הכי ומספקא ליה אם גירש כמו שמחל אף לאחר סתירה עכ"ל וברוך שכוונתי. ונעלם ממני הירושלמי דסנהדרין הנ"ל ועדיין צ"ע. והנה אני כתבתי זה כמה שנים על דברת המנ"ח במצוה שס"ה בדין הג' מהנשים שאינן שותיות היכי דאם הבעל אינו רוצה להשקותה וכתב לחקור ובבעל שאינו רוצה להשקותה אינו מבואר דין זה נראה דאפי' אחר מחיקת המגילה הברירה בידו ואלו היה חלוק בין קודם לאחר המחיקה היה מבואר החלוק וכו' יע"ש וכתבתי אז לפני שש שנים שפלא שנעלם ממנו תוס' בסנהדרין פ"ח ע"א דדוקא קידם שנמחקה המגילה אבל לאחר שנמחקה המגילה לא וכמו באשה יעש"ה. והיה בדעתי לדמותו מחילת הבעל של הקינוי. כמו אם אמר שאינו רוצה להשקותה דהוא ג"כ מטעם מחילת הקינוי. ושוב מחקתי זה דמאי ענין אמירת הבעל שאינו רוצה להשקותה. דהוא רק בדין השתיה אבל נשארה עליו בכל חומר האיסור סוטה, משא"כ בהבעל שמחל על קינויו דמעקר לגמרי האיסור דלת כאן דין קינוי וכן היה האמת אצלי. וכעת ראיתי שנבואה נזרקה לפי לכוון לדברי הירושלמי. דסנהדרין הנ"ל שבאמת למד דין מחילת הבעל. מהא דאמרינן דיכול לומר איני רוצה להשקותה. שפריך ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה וכנ"ל. ובאמת צריך עיון דמאי ענין זה לזה וכנ"ל דשם נשארה באיסורא ואינו מעכב רק הבירור של השתיה וצ"ע אח"ז רב מצאתי בספר עמק יהושע סי' י"ג בדיני לולב שהביא שם לענינו דברי הירושלמי סנהררין הנ"ל לענין שיוכלו למחול אחר סתירה. ותמה על הירושלמי כנ"ל דמאי פריך מבעלה אינו רוצה להשקותה יוע"ש ונשאר בצ"ע והביא גם הירושלמי דסוטה הנ"ל וט"ס בדבריו שכתב ספ"ה וצ"ל ספ"ב ולא הרגיש במש"כ מזה כנ"ל. גם לא הביא התוס' דסנהדרין שהבאתי וכן מצאתי שוב בספרו של הגאון האמיתי הנ"ל בנחלת יהושע סי' כ"ו שהזכיר ג"כ הקושיא על הירושלמי סנהדרין הנ"ל בעמק"י ושם טרח להציל בדברים דחוקים יע"ש אריכות] ויצא לנו גם זה דדינו של המנ"ח הנ"ל מבואר בירושלמי סנהדרין הנ"ל דדוקא עד שלא נכתבה המגילה ואית מימר עד שנא נמחקה המגילה אבל בשנמחקה המגילה לא בדא, דא"י לומר שאיני רוצה להשקותה וכהתוס' סנהדרין הנ"ל שמבואר דלקוחים הם מדברי הירושלמי דסנהדרין הנ"ל ואין להאריך עוד: