מנחה חריבה קיג

לשיטת ר"ת? ותירצו דמיירי דקיבל בה אביה הקדושין כשהיא קטנה, וא"כ ממנ"פ אי לאו אביה הוא, אין קדושיה קדושין כלל והדברים עתיקין אבל כאן הלא ישאר קושיא זו מדוע דנוה בשריפה דילמא לאו אביה הוא ואי משום דאזלינן בת"ר הלא ממיתה למיתה לא אזלינן בת"ר והכא יתומה הוה ול"ל שקיבל אביה קדושין עבורה ואי אזלינן בתר רובא בב"נ עיין בשו"ת נוב"ת סי' מ"ב ועוד כמה הפרות י"ל בשמעתין וקצרתי, ועיין עוד במה שנוגע לדברינו דלעיל בפר"ד דרוש א' וסוף דרוש ב'

כן נזכרתי עכשיו מש"כ הבנין אריאל על התורה פ' וישב לדון על דברי הח"צ, שהוכיח דאפילו במקום מצוה יש חשש קטלנית, עפ"י גמרא דכאן שהשיבה יתומה אני והייתי קטנה כדפרש"י, וא"כ א"ל לכך לא חפץ יהודא שישאנה בנו פן תמאן, וא"כ מצות יבום ויבוא לידי סכנה, ולענין דין קטלנית קיי"ל מעיין גורם, דהיינו אם נבעלה לשנים ומתו יש לחוש לסכנה, ולכך קאמר שבי אלמנה בית אביך וכו'. ועפ"ז נוכל לפרש מה שאמר יהודא צדקה ממני ואף שמ"מ היא זקיקה לשלה ועדיין היא אסורה על יהודא, ולכך אמר יהודא כי אין בה עין מפני שהיא בת מיאון, ותדעו כי ע"כ ר"ל בשביל כך שהיא בת מיאון לא נתתי לשלה בני מפני חשש זה שמא תמאן ויבא שלה לידי סכנה, אבל חשש הסכנה לא עלתה על דעתה רק יהודא לא יסף עוד לדעתה את"ד, ויש להשיב ע"ז אך אין משיבין על הדרוש וקצרתי. וכן מצאתי כ"ד של התוס' הנ"ל להרא"ם במזרחי שהאריך בזה

ועי"ש עוד מש"כ על הגמ' דמכות דמסיק גמרא גמירי ה, וליישב השגת המהרש"א על הרא"ם, משום דרש"י קאי בסוטה המדרש ב"ר בפסוק ויהי כמשלש חדשים דהוי רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, ופי' ג"כ שנולדו לז' חדשים עי"ש, וא"כ אין לומר עוד דחשוב ירחי וכו', אבל גמרא דילן דס"ל שנולדו לט' חדשים שפיר קאמר רבא דחשוב ירחי ואיתרמי ליה וליכא הוכחה דרוה"ק אמרה כן, אלא גמרא גמירי לה את"ד. כן ראיתי מה שכתב בזה הענין בהכתב והקבלה, בראשית ל"ח פסוק י"א ובפסוק כ"ז, וכ"ד השייכים קצת לדברינו דלעיל, ויש להעיר ע"ד וקצרתי, ומש"כ להעיר על הפנ"י, ראיתי ברש"י על התורה בפ' ולא יסף עוד י"א לא הוסיף, וי"א לא פסק ומש"כ התוה"ק בהא דהכר בישר לאביו בהכר בימרהו, עפ"י הא דהעיר הח"ש דחיישינן לשאלה, מצאתי במלא העומר על התורה פ' יסב, שהעיר בכל החזיון הזה דחיישינן לשאלה ואי בד' כנפות דרך להשאיל, ובזה ביאר המדרש דאיתא שם ביקש לכפור אמרה ליה הכר נא בוראך שלך ושל בוראך הן, ע"ש

כשהצעתי הערתי הנדפסה כבר לעיל (נ"א ע"ב) על הגמ' דקאמר אתה הצלת תמר וכו' מהא דערכין דף ז' האשה וכו' יע"ש. ר לפני הגאון האדיר דרופתקי דאורייתא מהרי"י דיסקין שליט"א אמר לי שכן עמד הוא על דרך זה ובסגנון אחר בדרך פלפול נאה, והוא, דיש להבין פשט הכתוב בתורה דכתיב ויהי כמשלש חדשים וגו' וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, דהאי „הוציאוה" לכאורה כמיותר ח"ו דהו"ל דתשרף ומאי נפ"מ בהוצאתה, גם אי כתיב הוציאוה. הו"ל נמי „ושרפוה" ב) תקשי קושית רבעתו"ס (שהזכרתיה לעיל) דלמה הוצרכו המגידים לומר ליהודא וגם הנה הרה לזנונים, ע"כ י"ל דהנה בהא דתנן בערכין (ז' ע"א) האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, משמע מפרש"י דהטעם הוא שהורגין את ולדה עמה משום דחד גופא הוא, וכמ"ד עובר ירך אמו הוא. וכן כתב הר"ן פ"ג דחולין (דף רע"ו) בחד לישנא. אמנם בסוף מסיק דבאמת קיי"ל עובר לאו ירך אמו הוא, וההיא דערכין דאין ממתינן לה עד שתלד לאו משום עובר ירך אמו הוא אלא כיון שהיא מחיובת מיתה אין מענין את דינה ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן וכו' ע"ש. והשתא נחזי אנן, דלפי טעם הר"ן ז"ל הוא דוקא בישראל שאינן מצווין על העוברין, אבל בב"נ שמצוה על העוברין לא שייך טעם זה, וצ"ל כטעם רש"י, וא"כ י"ל דזה גופא מסתפקא להו להמגידים ליהודא דזנתה תמר וגם „הנה הרה לזנונים" וא"כ מה לעשות עמה אם יכולים לדונה לאלתר כדין ישראלית ולא לענות דינה, או להניחה במשמר עד שתלד, משום דדנו בדינו ב"נ ומצווין על העוברין וא"א להרוג גם את ולדה, לפי שיטת הר"ן, וזה אשר שאלו ליהודה, ופסק יהודה באמת ד„הוציאוה" לעת עתה ולהניחה במסמר דקיי"ל חובשין אותה. ותשרף אח"כ כשתלד משום דדנה בדיני ב"נ ומצווין על העוברין וא"א להרוג ולשרוף אותה משום העוברין וס"ל כמ"ד עובר לאו ירך אמו ולא כרש"י. ולא דאמרינן הכא יצתה ב"ק ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור וכו', אזלה אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא וחד גופה הוא ויכולין לשורפה עכשיו וכמו שיטת רש"י ז"ל ע"כ דברי הגאון שליט"א. וז"ל דלר"י החסיד נימא עיקר קושית אך דבריו צ"ע מגמ' זו במ"ש לעיל אך לפי דברי הגאון הנ"ל י"ל דעת ר"י החסיד ודו"ק כי קצרתי: