מנחה חריבה קיד

שם עמוד א' וא"ר יוחנן אין טחינה אלא לשון עבירה וכן הוא אומר תטחן לאחר וכו' מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו ע"כ, ראיתי בספר בית הלל אחרון על חו"מ שהביא בשם זקנו הגאון מהרמ"י ז"ל שהביא קצת ראיה ממ"ד כאן שכל אחד הביא לו אשתו, וקשה הא הוי אביזרייהו דג"ע דהא גם הבא על ארמית קנאין פוגעין בו והוי יהרג ואל יעביר ואיך עשה זאת (וגם אני עלה בדעתי לחשוב אודות זה) א"ו כיון שפלשתים נקרו עיניו והיה סומא ופטור גם ממצות ל"ת וזה דלא כהגאונים שרוצים לחייב את הסומא בל"ת עכ"ל, והנה הדין הוא באמת כן דגם על ביאת נכרית היא יהרג ואל יעבור (וחידוש שלא הזכיר דברי הפוסקים בזה) כמש"פ הש"ך יור"ד סי' קנ"ו ס"ק י"ב בשם כמה מהראשונים ואחרונים, ועיין בשו"ת נוב"ת חאהע"ז סי' ק"נ שהובא קצת בפ"ת שם, ובהגהות הגאון מהרי"ש נאטנזאהן זצ"ל שעל הנו"ב, אמנם הביא הש"ך שם דהייני דוקא בפרהסיא ומטעם דקנאים פוגעין בו אבל לא בצנעה ודלא כהנ"י יעו"ש, וא"כ י"ל הכא לכך קאמר כל „אחד ואחד" לומר דלא היה בפרהסיא, וגם הפרהסיא בעינן עשרה מישראל דוקא ולא מעכו"ם ופלשתים וא"כ לא הוי שם אלא כמו בצנעה וגם לא היה מפורסם אצל ישראל ואינו חייב למסור נפשו, ובזה יהיה ניחא לרברי הגאונים המחייבים לסומא במצות ל"ת, גם יש לומר דאף דעיקר הדבר הוא ל"ת, מ"מ החיוב למסור עצמו על ש"ע אלו הוא מכח ונקדשתי שהוא מ"ע וא"כ שוב סומא פטור על העשה דונקדשתי, אבל אין מכאן ראיה לסתור דעת הגאונים המחייבים במצות ל"ת ודו"ק ונכון בע"ה

ועיין בקדושין מ' ע"א כגון ר"צ וחביריי וכו' ייע"ש דהתם מטרוניתא הוי ובצנעא ואפ"ה מסרו נפשם עליה, אך י"ל דעשו לפנים משה"ד והחמירו על עצמם ונזכרתי שכבר כתב שם כן הריטב"א ז"ל דהני רבנן דמסרו נפשייהו הוי בפרהסיא שאסור מה"ת ובמזיד קנאין פוגעין בו. אבל בצינעא לית ביה איסורא דאורייתא כדמוכח במס' ע"ז ודינו שיעבור ואל יהרג ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו עכ"ל יע"ש ויל"ע דאיכא איסור עשה דודבק דמשמע דמיירי בא"א עיין תוס' קדושין י"ג ע"ב הנ"ל, וכן כאן בשמשון שאמר שכל או"א הביא אשתו א"כ היתה א"ח, וא"ל דהוי רק חיסור עשה ויל"ע

שוב ראיתי דמש"כ לעיל הסברא דהחיוב למסור נפשו לא הוי אלא במ"ע, אינו נכונה, א) דזה הוא רק לדעת התוס' יבמות ובחידושי הרשב"א שם ריש הבע"י דס"ל דאם עבר ולא נהרג אין כאן חיוב מב"ד ולא מלקות כיון שהיה אונם, אבל דעת הרמב"ם שהוא חייב מיתה משום שאין קושי אלא מדעת עיין רמב"ם פ"א מהל' א"ב ובפ"כ מהל' סנהדרין ובמנ"ח מ' רצ"ו, ואם באופן שהיה מקושה, א"כ י"ל עוד תירוץ להשיטות הסוברות דבאין עושה מעשה גם בג"ע יעבור ואל יהרוג וא"כ בכה"ג שהיה מקושה ודבקוהו האונסים א"צ למסור נפשו עיין במנ"ח שם, ובשיורי ברכה ליור"ד סי' קנ"ז ס' ד'. ב) שמסיים החינוך מצוה הנ"ל וברמב"ם בספר המצות דאם עבר ולא קידש השם במקום שחייב לקדשו בטל עשה זו מלבד שעבר על לאו דלא תחללו את שם קדשי כמש"כ למעלה במצוה רצ"ה יעש"ה, וא"כ אי סומא חייב בל"ת חייב נמי למסור נפשו על ק"ה בל"ת וז"פ ופלא על המנ"ח שבמצוה זו לא העיר לבאר בסוגי האישים כמו שביאר בכמה מצות לכל פרטיהם אבל יש לומר עוד סברה קלושה דאפילו התחייבות סומא בל"ת הוא דוקא בל"ת החמורות שלוקין עליהן אבל בל"ת שאין לוקין עליהן והשתא ל"ת של ולא יחללו שאין לוקין עליה כמבואר שם בחינוך ובמנחת חינוך, אפשר שלכ"ע אין סומא מוזהר ובסברא זו יש לסלק כמה הערות בע"ז וכה"ג מצרכינן בתמורה ד"ג ע"ב לענין נשים לחד גירסא ברש"י יעש"ה וביבמות פ"ד וקצרתי

שם בלעם חגר ברגל א' שמשון חגר בשתי רגליו היה מכאן מוכח דגם שם חגר כולל כשהוא נכה בב' רגליו, ועיין תיו"ט פאה פ"ז מ"ט ובתוס' רעק"א שם בשם הבד"ץ דליסא ותפארת ישראל שם, ועיין בפ"ת אהע"ז סי' קל"ו סק"ח עיי"ש ותבין וקצרתי

שם ע"ב ואיכא דאמרי דאייתי' לעלמא דאתי, ובתוס' ד"ה דאייתיה לעלמא דאתי וכו' אבא לא מזכי ברא וכו' אבל תפלה מועלת ודוד התפלל על אבשלום עיין באליהו זוטא בסוף ספר לבוש לאור"ח בתשובה ג' לענין קדיש האב על הבן וכ' דיש לחלק דדוד היה מתפלל על בנו אבל בקדיש אין מתפלל על אביו וכו' ובאביו לא שייך זה

דף י"א ע"א בתוס' ד"ה מרים המתינה וכו' לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה. או רביע וכו' מכאן דן המהרימ"ט בספר שני סי' כ"ו בחאהע"ז לענין שיעור ששהא עליו עד שתצא נפשו בנטבע במשאל"ס וכתב ואפשר לומר דאותם שעות לאו דוקא דהרי אשכחן בפ"ק דסוטה מרים שהמתינה למשה שעה אחת וכו' וכתבו התוס' דשעה א' לאו דוקא דכפי החשבון דעל א' ת"ק במדה טובה וכו' ה"נ (גבי מעשה דר' נחוניא בפ' הפרה נ"ג)