מנחה חריבה קיב

והרגישו מיהודה ותמר עיי"ש. א"כ י"ל דאילו זינתה וא"כ אין כוונתה לש"ש ושייך החשש בתקפו של קטלנית, אבל כיון שכוונתה לש"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע ולכך לא פסק ממנה אף שקטלנות היא ודו"ק ועיין ירושלמי סוטה פ"ט שדרשו שרוח הקודש אומרת ולא יסף עוד לדעתה, היינו א"ל שחשש לקטלנות או חשש אחר ולכך לא הוסיף עוד לדעתה ויל"ע

ועיין בשו"ת נוב"ק חאהע"ז סי' י' ויש לעיין דלפרש"י לעיל נשואי ער ואונן לאו נשואין הן כלל וא"כ אין כאן קטלנית כלל וחידוש שלא העירו בזה, וגם כתבתי שם בגליון הנו"ב דלפ"מ שהביא הפר"ד דרך האתרים והוא ריטב"א לקידושין ט' ע"א דהיא לא היתה א"א כלל דב"נ לא קני שלכ"ד וחופה אין להם יעו"ש א"כ לא היו קטלנית כלל וי"ל ואין לי עכשיו הריטב"א לעיין אם הביא הגמ' דלעיל באמרה פניי' אני ודברי רש"י או לא ואכמ"ל בזה וקצרתי הרבה, והסברא י"ל דגם ב"ש הותרה משום הואיל ואישתרי אישתרי כדאמרינן בקדושין כ"א ועיין ראב"ד שהובא בשאג"א הל' ציצית ועוד מכמ"ק בש"ם שאין פה המקום לפורטם

ועיין ביבמות (פ"ד ע"א) והא בכולה פרקין עשה ול"ת הוא וכו' ופרש"י דלא אתי עשה דיבום ודחי ללאו דאיסור כגון ממזרת וכו', יע"ש ועמדו המפרשים דהלא לעיל דף כ' מסקינן דמטעם גזירה ב"ר אטו ב"ש הוא יע"ש ואי נימא דביבום בקטלנית אסור בב"ש, א"כ א"ש דהתם לא שייך ליגזר אטו ב"ש דבלא"ה אסור משום סכנתא, אלא דצ"ע דמדוע בקטלנית לא גזרינן ב"ר אטו ב"ש ובאיסור לאו גזרינן וי"ל דהכא איכא סברא דשומר מצוה לא ידע דבר רע שו"ר בחידושי פנ"י לקדושין דף י"ג שכ"כ לענין יהודה ותמר כמו שהערותי לעיל, וז"ל ונראה לפ"ז אפי' לפי המסקנא דבישראל איכא קרא דמיתת הבעל מתיר אפ"ה בב"נ אסור מעשה דודבק ובזה א"ש הא דקאמר יהודה הוציאוה ותשרף משום דתמר בת כהן היא ואכתי פנויה היא (כוונתו למה שהקשה הרמב"ן על פרש"י בחומש כמו שהעתקנו לעיל) ולשיטת ר"י א"ש דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר, אבל לאחר שאמר יהודה צדקה ממני וא"כ ראה והזכיר דער ואונן שלכ"ד שמשו ובב"נ לא הוי בעולת בעל אלא בכדרכה וקדושין נמי בב"נ לא מהני מידי והיינו דקאמר צדקה ממני ולא יסף לדעתה אפי' למ"ד לא פסק כנ"ל עכ"ל ונעלם ממנו הריטב"א הנ"ל [שבקדושין דף ט' ע"ב] גם בבבלי לא נמצא למ"ד אחר דיאמר דלא הוסיף, וצ"ל כוונתו להירושלמי הנ"ל שהבאתי מפ"ט דסוטה, אמנם בעיקר דינא דבריו מרפסין איגרא וכבר הרעישו עליו בעולם התורה מסוגיא ערוכה סנהדרין דף נ"ח דגם בב"נ מותר באשת חבירו לאחר מיתה יע"ש, וכן הביא אאמו"ר הרב הגאון הצ' רבי ישיעהו עפשטיין זצ"ל בחדושיו על קדושין דף הנ"ל קושיא זו וכתב עלה דאפשר לימר דהן אמת אחר דהתירה התורה בישראל במיתת הבעל, מותר נמי גבי ב"נ באשת חבירו משום האי סברא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, אבל קודם מ"ת שעוד לא הוקש מיתה לגירושין והוה כ"ע בדין ב"נ אין ה"נ דאף לאחר מיתה עדיין הוי באיסור עשה זו דודבק באשתו ולא באשת חבירו ומה שכתוב את אביו לרבות אשה אביו אף לאחר מיתה נאמר זה לאחר מתן תורה, אבל קודם מ"ת לא הוצרך לזה דבלא"ה הוי אסורה משום אשת חבירו וצ"ע וי"ל עוד דדוקא אשת ישראל כיון שהותרה לישראל ליכא עשה גם לב"נ אבל אשת ב"נ כיון שאיכא איסור לישראל משום איסור עכו"ם אסור לב"נ משום עשה דודבק ולא באשת חבירו דהכא ליכא הסברא דמי איכא מידי וכו' דגם לישראל איכא איסור משום בת אל נכר, אבל הגמרא סברא כיון שהאי איסור עשה ליכא בישראל גם בעכו"ם הותרה ובזה איכא סברות חלוקות בתוס' חולין ל"ג ע"א לכך צ"ע עכ"ל אבא מארי זצ"ל, וכנראה שיש כאן חיסור הלשון, וגם יש להעיר מהא דאמר אברהם והרגוני ע"ד אשתי, דמאי יועילו בזה אם גם לאחר מיתת הבעל עדיין אסורים הם, ואפשר דלא נשמרו בזה הפרט וקצרתי שאכ"מ

(אחר הגהת הקארעקטין ראיתי בספר לחם שערים סי' ע"ו שהרב בעל ש"י למורא הקשה על הפ"י ס והמחבר שם כוון לתירוץ זה של אאמו"ר זצ"ל והביא עוד ראיה מסוגיא דסנהדרין שם לתרץ עפ"י זה קושית הפר"ד יעו"ש, ועל מה שכתב הפ"י דבב"נ אינו קונה אשתו ע"י בשלכ"ד. העיר הנ"ל דאפשר דהבעל קונה אותה גם בבשלכ"ד עיי"ש, הנה כ"כ דדברי הפנ"י הם דברי הריטב"א ועוד ראשונים. ובאמת כן העיר גם בחידושי הריב"א על התורה פ' וישב שהביא הי"מ שלא היתה כלתו משום שנבעלה שלכ"ד, וקשיא דע"כ לא פליגי אלא באחר, אבל בבעל ד"ה עושה אותה בעולת בעל אפי' שלא כד' כמו שפרש"י עכ"ל הריב"א)

עוד זאת יש להעיר בשמעתין בתשובתה של תמר שאמרה יתומה אני וכו' דידוע מה שתירצו האחרונים על קושית מהר"ל הלברשטאדט ז"ל דהיכי משכחת לה בת כהן בשריפה, הא דילמא לא אביה הוא, וא"ל דאזלינן בת"ר הלא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב