מנחה חריבה יא

את אשתו בין למ"ד וקנא רשות ובין למ"ד חובה. עכ"פ היתירו מבואר מפורש והאיך נימא דחכמים אסרו לקנאות. ול"ל דגזרו חכמים אף למ"ד חובה. ועיין לקמן ג' ע"א דקאמר. אלא אי אמרת רוח טומאה רשות וחובה לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה ע"כ וה"נ וכן מוכח מהתוס' לקמן ג' ע"א ד"ה רבי וכו' דהקשו לפי הירושלמי דר"א ס"ל חובה מהא דתני המקנא יע"ש ודו"ק וי"ל דהך מ"ד דס"ל דאסור לקנא את אשתו הרי מפרש וקנא את אשתו היינו מכעס כדאמר לקמן ג' ע"א וא"כ אינו מרומז כלל פשוטו של התירו בתורה. אך מ"מ גם לכעס זה נתנה לו התורה רשות וצע"ק. וי"ל עוד דאף אי נימא דהיתרו מפורש בתורה אי רשות או חובה מ"מ גזרו רבנן משום גדר וסייג בשלום הבית שלא יקנא וכן כתבו התוס' לקמן (ח' ע"א) ד"ה ואם גבי הא דאר"י אם היה שערה נאה לא היה מגלהו אע"ג דגזה"כ הוא ופרע את ראש האשה משום דבשוא"ת לאו מפקר הוא יע"ש וכן בכמ"ק מצינו כי האי ועיין בענין זה דשיטת הט"ז הנ"ל באריכות בכל הפרטים ומבואר מכמ"ק בשו"ת תו"ח להרב דלובלין זצ"ל חאור"ח סי' י"א ע"ש והדברים עתיקים. ובגליון הנוב"י מהד"ת חיור"ד סו' ס"ב במה שהקשו על הט"ז מהא דמצינו בריבית לנכרי דמפורש בתורה לנכרי תשיך ואפ"ה אסרו חכמים כתבתי עיין בשו"ת חו"י וח"ס ועוד אך כולם לא ראו דברי השל"ה הקדוש בחלק תורה שבכתב בהקדמה שם יע"ש היטב כי לפ"ד יתיישב מה שהקשו על הט"ז ודו"ק ע"כ, ואין בידי כעת לבוא על הגלוי ולא על הפחום כי אין הספר תח"י ע"כ יהי' דברי מעטים וגם כי אין כאן מקומו

וראיתי בהמאירי דבר מתמי' שכתב זה שאמרו במשנתנו המקנא לאשתו שמשמעו לשון דיעבד לא ללמוד הימנה שלכתחילה מיהא אסור לקנות אלא כך פירושו כל שבא לקנות כך הוא עושה ומ"מ כל שרואה את אשתו וכו'. והוא היפך מה שהגמ' דייק מהמשנה דאסור לקנאות. ופירוש המאירי ז"ל, היא קושיית התוס' כאן ד"ה המקנא וצ"ע. ואולי הוא מדחה מהלכה זאת הסוגיא מכמה סוגיות שהביאו התוס' דלא דייקינן כה"ג פיי"ש. ועיין במשנה א' (פ"ד דמע"ש) המוליך פירות מע"ש ממקום היוקר למקום הזול וכו' ופירוש הרע"ב דוקא עבר והוליך דלכתחילה אסור וכו'. והוא מן הירושלמי דדייק מן מה דתני המוליך לשון דיעבד. הא בתחילה אסור עיי"ש. א"כ מצינו גם כה"ג

בע"ה ג' לחודש טבת תרס"ט

שם גמרא אבל בטומאה פד אחד מהימן ותנן נמי עד אחד אומר אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה. ודייק רש"י ז"ל שנטמאת באותה סתירה וכן בד"ה מנלן וכו' בטומאה של סתירה אחר הקינוי וכן לקמן בע"ב פרש"י כן עיי"ש. וכבר מדייק מזה המל"מ פ"א מסוטה הלכה י"ד דדוקא כשמעיד שנטמאת באותה סתירה שיש בה שני עדים הוא דנאמן אך אם העיד העד שנטמאת פעם אחרת אינו נאמן משום דבזה ליכא רגלים לדבר דזה הוא עיקר יסוד נאמנותו. אך הרמב"ם ס"ל דכל שהעיד העד שנטמאת עם אותו שקינא לה אף שאין לנו בטומאה זו עידי סתירה ה"ז אסורה וזה לדברי הכל בעינן שיעיד שנטמאת מאותו שקינא לה אבל לא בנטמאת עם אחר פשיטא דאינו כלום יע"ש במל"מ בשם הב"י והב"ש ועיין עוד בתשובת הח"צ סימן ק"נ על שו"ת הרשב"א שהביאו גם המל"מ ועש"ה. ועיין בשו"ת עמודי אור ס' צ"ד ד"ה אך והנה לעיל מזה בפרש"י ד"ה אבל בטומאה כתב אם יש עדים בקינוי וסתירה ויש עד אחד שקלקלה בסתירתה נאמן ואינו שותה וכו' לא דייק רש"י ז"ל לכתוב "באותה" סתירה (ואף שהמ"ל רצה ללמוד גם מזה אבל אינו מוכרח כלל כמובן.) ולולי דמסתפינא היה נ"ל. דהנה המנל"מ בפ"ג מהל' סוטה דין כ"ג על מה שכתב הרמב"ם דאם בא עד אחד והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה מ"כ כתב המל"מ דזה הוא סברת רבינו לחלק דע"כ לא מהני פד אחד אלא קודם שתיה דגזה"כ הוא שלא תשתה וכיון דליכא שתיה להתירה נשארה באסורה דומיא דנשים דאינם ראוים לשתות מגזה"כ והם אסורות משום דליכא שתיה שיתירום וכו' חבל אם כבר שתתה וכו' ואם היה בא זה העד קודם שתיה היתה נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתיה מגזה"כ את"ד. (ועיין תוס' רעק"א במכילתין פ"ו אות כ' עייש"ה) והנה כבר הקשה עליו העונג יו"ט סו' ק"ע דאיך א"ל דע"א בסוטה הוא רק לעכב השתיה ונשארת בספק איסור דהרי אמרינן בירושלמי ופסקה הרמב"ם דהמקנא ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן לוקה משום זונה. ואי אמרת דנשארת בספק. איסור מלקות מניין א"ו הא ליתא ופ"א משווי לה כוודאי וע"ש וכן מסתבר משמעתתא הדין. וכן כתב מזה