מנחה חריבה יב

בקרן אורה לקמן פרק כשם. וע"כ אפשר לומר דיש לחלק דהיכי דהעד העיד שנטמאת מאותה סתירה אז היא בוודאי טמאה ולוקין עליה דכאן הלא יותר מבורר יסוד נאמנותו וכמש"כ לעיל בשם המשל"מ פ"א מסוטה. אך אם העיד שנטמאת אך לא מסתירה זו אלא מסתירה זו אלא מסתירה אחרת אז לא ניתן לו מעלת הנאמנות רק לעכב השתיה ונשארת בספק איסור דכיון דליכא בירור המברר וכנ"ל. ולכך הארוך רש"י ז"ל לפרש לעיל דנאמן ואיני שותה אלא יוצאה בלא כתובה וכו'. דרק לענין זה נאמן היכי דהעיד שנטמאת שלא מאותה סתירה שבאו ע"ז העדים לעשותה ספק עולמית משום שמעכב השתיה אבל היכי שהעיד שנטמאת "מאותה סתירה" אז הוי וודאי ולוקה עליה משום זונה. ונוכל להשוות בזה דעת רש"י לדעת הרמב"ם. דגם הרמב"ם יחלק בהכי דאין ה"נ שהעד נאמן לומר גם מסתירה אחרת אבל זה רק לעכב השתיה. ולא לעשות כוודאי. זה הנראה לפי ענ"ד. ולתרץ בזה דברי המל"מ מקושית העונג יו"ט ולומר דהרמב"ם שם פ"ג דין כ"ד מיירי דוקא בכה"ג שהעיד מסתירה אחרת. דוחק הוא. אבל לעיקרא דמילתא נראה נכון. ויש להאריך בסברא זו ותן לחכם וכו' אך אין לי פנאי לנסך. ועיין בנוב"י קמא חאהע"ז ס' ע"ב שם בדברי הרשב"א הנ"ל ויעיון גם בעמודי אור סי' צ"ח שיש לו שיטה אחרת בזה ומיישב לנכון כל דברי הרמב"ם יע"ש ורצה לומר דעד אחד נאמן לומר שזינתה אפי' מעיד שזינתה עם אחר יע"ש

ראיתי בקרן אורה שהאריך לחקור עפי' עצמו מנ"ל דאסר ומפסדת כתובתה וע"ש וכתב דלא ראה זה מבואר. ולדעתי נוכל להעמיד דבר זה בקרן אורה וללמוד דבר זה מהגמרא דכתובות דף ט' ע"א דפריך ומי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכו' משמע דעפי' עצמו אחר קינוי וסתירה בוודאי נאמן. ועיין שם בתוס' ע"ב ד"ה נאמן דגם לר"א נאמן להפסידה כתובתה ואף לדעת רש"י שם י"ל דדוקא בפ"פ דמ"מ איני מבורר כל כך. אבל בהוא אומר שראה שנטמאת בוודאי נאמן אף להפסידה כן נראה נכון ומבורר ועיין בתוס' רעק"א כאן אות א' בשם הרמב"ם וכן כתב המאירי בשמעתין ונראה דמקורו הוא מכתובות הנ"ל ואף לר"י הוא

שם גמרא ת"ל לא יקום עד אחד באיש ממשמע וכו'. עיין פי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב וראוה לזה שהעיקר אצלינו שכמ"ק שאמרה תורה עד אמנם הכוונה בו עדות שהוא משני עדים כמו עד שקר העד גבי ע"ז ולא תתקים הזמה אלא בשני עדים וכו' וזה יסוד שבכמ"ק שאמרה תודה עד וכו'. והוא תמוה שזה נגד הגמרא. וגם הוא בעצמו פירש לקמן פרק מי שקנא הלמוד כמו שאמרו כאן בשמעתין. גם עוד קשה שהרי רבינו ז"ל בעצמו פסק בפרק כ"א מהל' עדות הל' ה' דשייך הזמה בע"א דסוטה וז"ל בא ע"א והעיד שזנתה אחר קינו וסתירה ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה עכ"ל ומקור מקומו טהור הוא מן הירושלמי דכאן פ"א הל' א' ע"ש ורבותינו האחרונים השיגו מזה על הקצה"ח סי' ל"ח ס"ק ה' שחקר בזה היכי דמחייב ממון בעדותו כגון גבי משואיל"מ והוזם אי שייך ביה כאשר זמם עי"ש והרי מבואר מהרמב"ם הנ"ל ואף דקרא דכאשר זמם גבי שנים כתב אפ"ה אמרינן היכי שבא לחייב ממון בעדותו כגון בעד טומאה שייך ביה כאשר זמם. וא"כ מצינו הזמה גבי ע"א ואין ראיה מע"ז שמביא הרמב"ם ל אלא שזה יש ליישב דקודם שידענו דע"א נאמן הרי לא מצינו הזמה רק בשני עדים ודו"ק אבל עכ"פ זה קשה על הרמב"ם דהרי הא דלא מצינו הזמה רק בשנים הוא משום דאצל שנים שייך הזמה דקמחייבי ממונא. משא"כ בעד אחד הא דלא איתא בהזמה. הוא משום דלא שייך ביה דין הזמה משא"כ היכי דמחייב ממון בעדותו אולי איתא בתורת הזמה. ועיין ב"מ (דף ד' ע"א) ובתוס' שהביא הקצה"ח שם. וע"כ מוכרח מהר"מ דאף בכה"ג ליתא בדין הזמה ונפשטה בעית הקצה"ח. הנ"ל ויקשה א"כ מעד סוטה וממ"נ הדבר צע"ג והפסוק עד שקר העד נוכל לפרש גם בעד אחד היכי דמוכח וכמו שכתבו התוס' בע"ב ד"ה כל מקום גבי והוא עד דשבועת העדות דמשום דבהפסד ממון תליא מילתא וה"נ בהפסד ממון תליא מילתא. והתוס' הי' יכולים להעדיף קושיתם מהא דאמרינן בשבועות ל' ע"א דהכל מודים בעד סוטה יע"ש אלא דממשנה מפורשת עדיפא להקשות. שו"מ בעז"ה בתוס' רעק"א פ"ו דמכילתין אות כ"ב שעמד בזה ועיי"ש מש"כ לתרץ קושית התוס'. ברם ראיתי שטעיתי בפירושו הפשוט של דברי הרמב"ם וכוונת הרמב"ם הוא על האי דינא דאין העדים זוממים נהרגין ולוקין עד שיזומו שניהם (מכות ה' ע"ב) וכדכתב הרמב"ם כמו שיתבאר במס' מכות ופירושא שפרשתי לעיל איני מבואר במס' מכות. וכן אין העדים זוממים משלמין