מילי דאגדתא ושו"ת ח

בדבש נוטל"פ ומעולם לא נעשה הדבש נבילה ומה שהקשה כת"ה עמ"ש בספרי שם להביא ראי' מכריתות ה' דאמרינן מלחם וקלי לא אתי' דאיתיא בעיני' אלמא דבעי קרא לאיסור שנשתנה עז"כ כ"ת דהתם בעי לומר דלחם ל"ה בעיני' שנתערב עם מים וסד"א דבעי לשער בהלחם שיהי' בו כזית קמח בלא המים כנודע מחיטין ואפאן פת דמשערין כזית קמח קמ"ל דלחם גופי' איסור והאוכל כזית פת דאינו לוקה עכ"ל ומה דפשיט לי' לומר דנודר מחיטין ואפאן פת דאיני לוקה עד שיהי' כזית בהקמח אנכי לא ידעתי ומבעיא לי טובא והנה באומר חיטה שאיני טועם אסור רק בפת ומותר בחיטים לכוס וכן בקמח ואם אומר חיטים שאיני טועם איני אסיר רק לכוס ומותר בפת אפוי כמבואר בנדרים נ"ג ע"ב ובטור וש"ע יו"ד סימן רט"ז ואי באומר חיטין חיטה שאיני טועם דאסור בין בקמח בין בפת דמי ממש לתרומה וטבל ומניין לו לכ"ת שאינו לוקה כ"א כשיש כזית מקמח לחודא אדרבא נרלענ"ד לא מבעי' לשיטת רש"י בפסחים ונ"ד ע"ב ד"ה מפת ויין דאילו פשט היין בכל הפת ל"ה פליגו רבנן לי' דהא אית להו טכ"ע ואתעבד לי' פת גופא איסור וכן סבירא לי' להרבה פוסקים מכ"ש בעושה פת מקמח המים דאתעבד כל הפת גופא איסור דקי"ל טכ"ע לוקה על כזית פת אלא אפילו להנך דסבירא לי' דאינו לוקה בטכ"ע אלא ביש בו כזית בכא"פ מ"מ בפת שנעשה מקמח ומים כ"ע מודים דלוקה על כזית פת דהא בתרומה בכוסת חיטין פליגי בתרומות אי חייב קרן וחומש ובאוכל כזית פת חייב קרן וחומש ולא אשתמיט תנא ואף שום פוסק לומר דבעינן שיהי' כזית מהקמח לבדו ומה גם לשיטת בעה"מ שכתב בסוגיא דמשרת גבי ד' מיני מדינה וז"ל דטעם כעיקר נאמר אלא על דבר שיש בו כזית מהאיסור ונמחה בו והוא אוכל ממנו כזית בכא"פ וכו' שכל הערובין השנוין במשנה טעמן נשתנה ע"י העירוב לטעם אחר ואין טעם הדגן ניכר בעירוב אלא שהיא מסייעו ליתן לו טעם חדש מטעם זה שהיא מחדש בעירובו גרם לו לעבור עליו באזהרה וכו' ומכ"ש בפת שנשתנה לטעם חדש מהחיטין והמים ואפילו רבנן דפליגי התם היינו משום דהיתר רבה אבל הכא דעיקרו הקמח ורבה היא ניהו דבכ"מ אם נתערב היתר באיסור והאיסור רבה ל"א נהפך היתר לאיסור היינו משום דההיתר בעין ובכ"מ שהיא היתר היא ולא מצטרף להאיסור אבל הכא המים נשתנו ונעשו פת ודאי דנהפך להאיסור וחייב על כזית פת בתרומה וטבל וכלאים וחדש ואפילו יהבינן לכ"ת סברא דידי' הא בכריתות שם אמר ג"כ דקלי וכרמל ל"א דליתי' בעיני' ובקלי לא שייך זה גם מה שתמה כ"ת על הראי' שהבאתי מחולין ק"כ דהתם אין הטעם משום שינוי אלא משום דאכילה כתיבה ושתי' לאו בכלל אכילה חוץ ותירוש ויצהר ואי חזר ונקרש חייב הנה כ"ת לא עיין בדברי הרשב"א שעיקר ראייתי היא מדבריו והרשב"א שם העלה בפירוש דלמה לי קרא בכל הנך היינו בחלב ודם ושרצים ושאר פירות הא שתי' בכלל אכילה אלמא דבכל ענין שתי' בכלל אכילה רק שתירץ דלא אמרינן דשתי' בכלל אכילה רק בדברים שדרכן לשתותן וכו' והיינו אפילו בשאר פירות ושאר דברים רק בפירות שאין דרך לעשות מהן משקה פטור משום דלא חייבי' תורה אלא דרך בריאתו ועיין שם ברשב"א שכתב שם בהדיא דבהקפה הדם יאכלו אי לאו דאחשבי' ה"א דוקא כשאכלו כברייתו דהיינו מחוי אבל בהקפהו לדם וגמא לחלב פטור שלא חייבי' תורה אלא דרך ברייתו כו' הרי מוכח דבכל שנוי מברייתו פטרה התורה רק כשנעשה אוכל חייבי' רחמנא משום דאחשבי' (חבל על דאבדן לא נמצא סיום התשובה בזה מרבינו ז"ל) ה"כ יעקב אבד"ק ליסא: