מילי דאגדתא ושו"ת מז

הראשונות לדברות האחרונות ממצות שבת מתחיל השינוים דבראשונות כתיב זכור ובשניות כתיב שמור בראשונות כתיב הטעם משום כי ששת ימים ובשניות כתיב הטעם כי עבד היית במצרים. בראשנות כתיב כבד את אביך ואת אמך ולא כתיב כאשר צוך ובשניות כתיב כאשר צוך בראשונות לא כתיב למען ייטב ובשניות כתיב למען ייטב בראשונות כתיב לא תענה עד שקר ובשניות כתיב עד שוא בראשונות כתיב לא תחמוד בית רעיך ואח"כ לא תחמוד אשת רעיך ובשניות כתיב קודם לא תחמוד אשת רעיך ואח"כ לא תחמוד בית בראשונות כתיב אצל בית ועבדו לא תחמוד ובשניות כתיב לא תתאוה

ולפי הנזכר לעיל מתורץ הכל שבראשונות נתבטל היצר הרע משא"כ בשניות אחר שעשו העגל שחזר זוהמתן. והוצרך להזהירם באיומים ולכך באחרונים הוצרך לייראם כעבדים שהיו עבדים וכשלא ישמרו את השבת יחזור ויגלם בין האומות לעבדים וגם הוצרך להזהירם במצות לא תעשה כי שמור פן ואל הוא לא תעשה מה שאין כן בראשונות שכבר ניתן להם חירות ממלכיות נפסק היצר הרע מהם ואין מהצורך ליראם במלכיות רק להיות כמצווים ועושים כל מה שהיה אפשר להזהירם במצות עשה הזהירם במצות עשה וזהו שאמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו שלא תאמר מחמת השינוים להכחיש. הידיעה מהם ח"ו ולומר שמקודם בחשבם שיקבלו התורה ויתבטל היצר הרע הזהירם בזה הלשון ולזה (שאמר) שח"ו אל יעלה על דעתכם כך רק בשעה שאמר זה אמר זה כי הידיעה אמת ועם כל זה נאמר בכפל בשינוים פי הבחירה ג"כ אמת מה שאין האוזן יכול לשמוע היינו אין להשיג דבר זה כלל בשכל ב"א ולכך לא כ' בראשונות כאשר צוך כי לא נצטוו רק מפני שהיה כמצווין (ועושין) ובודאי לא יעשו רק מפני המצוה שהרי אין להם יצר הרע ותאוות עולם הזה כלל אבל בשניות שיש להם יצר הרע הוצרך לכתוב כאשר צוך שלא לחשוב בשעת עשיה בשביל קבלת תועלת להבא או לשעבר ולזה הזהיר שלא יעשו רק בשביל כאשר צוך ד'. בראשונות כתב עד שקר הוצרך להזהיר כשפסק היצר הרע רק על שקר המועט בראשונות שהצווי לא היה רק בשביל שיהי' רק כמצווה ועושה ולכך בראשונות אמר קודם אשה שהוא רק כמצווה ועושה דאמרינן בש"ס שמקודם יבנה בית ואחר כך ישא אשה ולכך הזהיר מקודם שבשעת עשיית הבית יהי' כמצווין בלא תחמוד בית ואחר כך בשעת לקיחת אשה הזהיר בלא תחמוד אשה. והרמב"ם כתב כי לא תתאוה נאמר על חמדת הלב ולא תחמוד נאמר על מי שעושה תחבולות וסיבות ליקח של חבירו ולזה בראשונות לא הוצרך להזהיר על תאוות הלבויית רק על מעשה שנעשה בפועל להיות כמצווין ועושין ולא הוצרך להזהיר רק על החמדה בפועל ולכך נאמר מקודם לא תחמוד ואחר כך לא תתאוה ולזה נאמר (ירמיה לא) כי הנה ימים באים וכרתי בריתי את ישראל ברית חדשה לא כברית אשר כרתי אתכם בהוציאו אותם ממצרים אשר הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בכם כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם אל ד' נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה וגומר הכוונה שלא יהי' התורה אצלם באזהרה כדרך שהיה בדברות השניות רק מצד עצמם ירצו לעשות המצוה והתורה יקבלו רק לענין שיהיו כמצווין ועושין: