מילי דאגדתא ושו"ת י

דהא ודאי מרקבן של בשר אתי דנעשה פירשא ומכ"ש למאן דס"ל דאיסור שנשתנה לדבר המותר דשרי יעיין במ"א או"ח סי' רט"ז ודאי דמותר דנשתנה לתולעה שמותר לב"נ ועוד דהתו' שם כ' דלא חסר כלום משמע שלא נברא מגוף בשר הריאה רק מלחות המשקה ששואבת והפוסקים שנקטו אבמ"ה היא רק לישראל דכל מידי דאתי מתמצית אבמ"ה אסור מקרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן ומינה נלמוד לכל איסור דצירו ורוטבו אסור וה"ה אבמ"ה ועיין בכרו"פ סי' פ"א אבל לב"נ דלא נאמר בהו קרא דהטמאים ודאי דמותר דאפילו דם מן החי שרי לב"כ וכ"ש שאר דברים דאתי מהחי וכן במימי חלב דאסור משום אבמ"ה להרבה פוסקים מ"מ שרי לב"נ כמ"ש בכרו"פ שם כנלפענ"ד ח"ק יעקב אבד"ק ליסא

ד) לחכם אחד ולא נמצא שם השואל כתוך הכתבים

מ"ש כ"ת בני דן המחלוקת שבין הט"ז והש"ך ביו"ד סי' ש"ה בדין בכור שנולד אחר מיתת אביו אי הב"ד יכולין לפדותו כל דבריו צדקו מאוד כי דברי הש"ך מגומגמים ואני מוסיף ע"ד כ"ת דאין כאן דמיון כלל להאי דפ"ק דכתובות דמטבילין גר קטן לדעת ב"ד דשם זכות היא לקטן שמכניסין אותו לדת ואין בו שום ענין חוב וכן לתרום על של קטן אין שום תועלת לקטן אם יחזיקו בטבלו כיון שע"כ כשיוגדל יצטרך ליתן אותו ואין לו שום צד חוב רק הא דמצוה דילי' היא או משום שמא ירצה להמעיט או להעדיף אבל בפ"ה דחוב של ממון היא כ"ז שאין הקטן בר חיוב לשלם ויכול להרויח בממון מה"ת יגבו הב"ד ממונו לשלם להכהן הא למ"ד פריעת בע"ח מצוה היא אמרינן דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ואם הב"ד יפדוהו ממעותיהם בלי זכוי המעות להקטן ג"כ א"נ לפענ"ד דהרב בהג"ה פסק שם דאין לפדות ע"י שליח ורבים תמהו ע"ז ולפענ"ד נראה דודאי אין דעת הרמ"א בשליח ששולח מעותיו לכהן לפדות דזה ודאי מהני כיון שהכהן קבלם בתורת פדיון לא גרע מתקפו כהן דהבן פדוי והכהן נותן לבעלים דמי ט"ה כמבואר בתו' בסוגי' דתקפו כהן אלא כוונתו דאין לעשות שליח שיפדה ממעותיו וזה ל"מ דדוקא בקדושין שהיא קנין מהני כשנותן אחר המעות מדין עבד כנעני אבל בפ"ה שהקפידה תורה בדמי הפדיון דקרקע ושטרות ל"מ ודוקא בשטר חוב שנותן הפודה אמרינן ד"ת בנו פדוי לכשיתן ומש"ה כשאחר נותן המעות ל"מ שחיסר מצוה דכמו שאין מצוה כשעושה שליח לחבירו שיתן צדקה עבורו ממעות השליח שיהי' נחשב להמשלח לצדקה וכן במתנות עניים דל"מ כשיעשה שליח שיתן ממעות עצמו עבורו שיהי' נחשב להמשלח למצוה כן לענין מתנות כהונה ל"מ מה שנותן להשליח וכן בשקלים פרש"י כתובות ק"ח בשוקל לו את שקלו דשכר מצוה על הנותן ובדבר שהיא זכות אין חילוק בין עשאו שליח או לא וא"כ ודאי שחיסר המצוה אלא שנראה עוד דאין בנו פדוי כלל דל"ד לשקלים דכשאחר שוקל עבורו נפטר הוא מחובו דשם עיקר המצוה שיהי' לכ"א מישראל חלק בקרבנות וכיון שנתן האחר המעות כבר יש לו חלק בקרבנות שמעות חבירו קונה לו כמו דמהני בכל דבר קנין מדין עבד כנעני ושוב אין צריך ליתן עוד את שקלו אבל במצוה שהיא חובת הגוף וכשחבירו נתן בעדו חיסר המצוה הרי המצוה שהיא חובת הגוף עדיין רמי' עלי' ומחויב הוא עוד לעשות המצוה דרחמנא רמי' עלי' ואין הבן פדוי ואם הב"ד מזכין המעות להקטן ומקנה לו המעות במתנה גמורה שוב הוי מעות קטן ואם מזכין לו רק לצורך פדיון