מלחמת השם על יומא ב.

כתוב בספר המאור ה"ג וכן כי אתא רבה בר מרי אמר בעט"ב מביאין לו משפחת וכו' עד ויש שבוש ברוב הספרים במקום הזה גם בהלכות הרי"ף ז"ל: אמר הכותב באמת יש חלוף גדול בספרים במקום הזה עד שאין שני ספרים מסכימים לגרסא אחת אבל כולם לדבר אחד נתכונו ואין להקפיד בחלופן וגירסת רבינו הגדול ז"ל ג"כ נכונה היא וכך פירושה בערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעביר ע"ג עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהם אבל ביוה"כ מתוך שהוא עושה אותה כמין כלים נגובים שהוא סוחט אותה הרבה אין בה כדי קנוח פניו ידיו ורגליו אלא למחר מעבירה ע"ג עיניו:

ועוד וסנדל של שעם נראה מהלכות הרי"ף ז"ל שמותר לצאת בו בת"צ וביוה"כ וכו' וההיא דגרסינן במס' שבת וכו' ואיתא נמי בפרק מצות חליצה ל"ק עליה דרבא משום דאמוראי נינהו עד לטעמייהו וכו': אמר הכותב והרי כריסה בין שניה דרבא גופיה נפיק בדיבלי שהוא סנדל של קש דומיא דשעם וא"כ היאך אמר דכ"ע מנעל הוא ואסור לצאת בו ביוה"כ ולא מצית למימר חדא מינייהו רבה אמרה דבתר אביי חשיב ליה בתרוייהו וע"כ רבא הוא וההיא דפרק מצות חליצה דאמר רבא מדריש' ר"מ ה"נ משמע דפליגי רבנן עליה וסברי לאו מנעל הוא וכל היכא דלא אשכחן בגמרא הכי לא אמרינן לדבריו קאמר וליה לא ס"ל ועוד אי הא דאמרינן לעולם מנעל הוא גבי איסור יוה"כ קאמרי' דאף בשל שעם אסור לא הל"ל ובשבת בהא הוא פליגי וכו' דהא מעיקרא לאו שבת ק"ל דאתינן לתרוצה השתא דמעיקרא אסורא דיו"כ הוינן ובשבת לא קשיא ליה כלל ודילמא רמי בר בר חמא גופיה בטעמיה דשבת משום גזירה תפיס ליה כרבא אלא ודאי משמע דרבא לפרוקי קא אתי ולאו לאוקומי קושיא כדאיתא תדע דקא פרכיה רבא לאביי בתענוג דלאו מנעל ממעשה דרבה בר רב הונא דנפיק בסודרא ואי רבא למיסר הני סנדלי דרבנן קא אתי פריך מעובדא דרבה בר רב הונא למדחי עובדי דריב"ל ור"י ורבנן קשישאי וסהדותיה דר"י בר נחמני אלא ודאי לתרוצינהו ולאוקמי עובדי דרבנן כולהו אליבא דהלכתא קאתי ועוד דקי"ל לענין חליצה דמנעל של עור בעיא ובמנעל אחר חליצתה פסולה אלמא לא מיקרי מנעל אלא הכי פירושא דשמעתא מהו לצאת בסנדל של שעם מי אמרינן כיון דודאי לאו מנעל הוא שרי או דילמא ביוה"כ כל שהוא נעילה אסור ופשטינן דמותר ומותיב רמי בר חמא הקטע יוצא וכו' ור"י אוסר אלמא לאו מנעל הוא ואעפ"כ מודה שאסור לצאת בו ביוה"כ כדקתני עלה דההיא אף מנעל של שעם ושל מינים הללו אסור לצאת בהן ואע"פ שאינן מנעל ואמר אביי התם משום תענוג של כתיתין ואמר ליה רבא וכי תענוג דלאו מנעל כלל אלא של בגד נמי אסור והא רבא נפיק בסודרא דאיכא ודאי תענוג ואעפ"כ מותר כיון דלאו מגין כמנעל אלא תענוג בעלמא הוא אלא אמר רבא לעולם מנעל הוא כלומר ר"י כר"מ ס"ל דאמר מנעל הוא ומש"ה אסור לצאת בו ביוה"כ וגבי שבת בגזירה בעלמא פליגי וכיון שכן לרבנן דאמרי לאו מנעל הוא ביוה"כ מותר שלא אסרו אלא מנעל וסנדל והא דאמר רבא במס' יבמות מדרישא רבי מאיר סיפא נמי ר' מאיר לאו לאפוקי מדר"י דלר"י נמי מנעל הוא אלא לאפוקי מרבנן דפליגי עלייהו גבי חליצה ושאר מילי תדע דהא לאו מדר"י אלא מדרבנן דמנ"ל דפליגי רבנן עלייהו מדתניא סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת דברי ר"ע ולא הודו לו כדאיתא בפ' במה אשה וברייתא היא ששנויה במסכת עדיות וקתני סנדל של עץ ושל סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו אלמא רבנן פליגי עליה בין בשל עץ בין בשל סיידין לומר שהן פסולין לחליצה וראיה לדברי הא דאמרי' התם אר"ה מאן לא הודו לו ר"י רבא אמר מאן לא הודה לו ר"י בן נורי כדתנן כוורת הקש ושפופרת הקש ר"ע מטמא וריב"ן מטהר אלמא רבא נאדי מטעמיה דר"ה משום דקסבר שר"י הודה לו דקסבר מנעל הוא לחולצן בו כדאמר רבא הכא ורש"י ז"ל מפרש לעולם מנעל הוא דעץ מש"ה אסור ביוה"כ ודהיטני ודיבלי דאינון מיני קש לאו מנעל הוא ועולה כפי מה שכתבנו בדרך הסוגיא אבל הוקשה לי על פירושו דתניא התם בפ' מצות חליצה חלצה במנעל של שעם ושל סיב ושל עץ חליצתה כשירה ואוקימנא כר"מ אלמא כשם שהמנעל של עץ לר"מ מנעל הוא כך של שעם וסיב מנעל הוא ולאו קשיא היא דההיא פלוגתא דר"ע וריב"ן פליגי בקש אי הוי כעץ ור"מ כר"ע דאמר של קש הוי כשל עץ וא"כ לדר"מ הוא דאמר של שעם ושל סיב כשל עץ אבל ר"י לא הודה לו אלא בשל עץ אבל של שעם ושל סיב אינו מנעל ואפילו שר"י נמי הכי ס"ל דשל קש כשל עץ דר"מ ור"י כולהו אליבא דר"ע אמרי מיהו אנן כריב"ן ס"ל דאמר קש לא הוי כשל עץ ולאו כלי הוא כלל ומש"ה נפקי רבנן בשל שעם ומיני קש הללו כדתניא סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו דר"ע ולא הודו לו והא תנן הודו לו ואוקימנא הודו לו ר"מ לא הודו לו ריב"ן שמטהר בכלי קש דלאו עץ הוא וסנדל של סיידין נמי של קש הוא וכן הוא בירושלמי וכן פי' ר"ש ז"ל במס' שבת ולא הודו לו על של סיידין בלבד והרי עכשיו לפי הדרך הזו לא מצינו מחלוקת בשל עץ דר"מ ור"י תרוייהו משווי ליה סנדל ולא אשכחן תנא דפליג עליה אבל של שעם וכל מיני קש מחלוקת ריב"ן ומיהו התם ביבמות אמר רב מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו כדכתיב ואנעלך תחש ותנן נמי חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה ואוקימנא בגמ' כר"מ א"נ במחופה עור אלמא סנדל של עץ לאו סנדל הוא ואם באנו לדחות את כולם ולומר אמוראי סברי דר"מ ור"י במנעל ולאו מנעל פליגי והלכה כר"י ורבא פליג אכולהו ואמר דעץ מנעל הוא א"כ למה פסקו רבינו והגאונים כמותם אולי חששו להם לענין חליצה להחמיר ושוב מצאתי ראיה דשעם וקש דינם כשל עץ דתניא בפרק קמא דסוכה מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה מפני שעשויה למדרס ומקבלת טומאה והתם מחצלת של שעם ושל קש ושל שיפה מטמאין טמא מת וכולה סוגיא מטמא בכלים של שעם ושיפה טמא מדרס ריב"ן ואמוראי בתראי סברי הכי דתניא אמר רבי כשירדתי לגולה מצאתי זקן אחד ואמר לי מסככין בבודיא וכשבאתי אצל אחי אבא הודה לדברי ואמר עולא והוא דלית ליה גדנפא ואר"ח הני בודייתא דמחוזא אלמלא קיר שלהם מסככין בהם הרי כולם מוסכמים במיני קש שמקבלים טומאה הראויה להם אם מדרס מדרס אם טמא מת טמא מת דהוו ככלי עץ שלא לחוש לדברי ריב"ן דמטהר להו בין מן המדרס בין מן המת כדאיתא בפרק כירה הא אין עליך לדון אלא כלשוננו הראשון שכתבנו דבין עץ בין קש לאו מנעל הוא לרבנן כדפרישית מ"מ אין ספק בשל שעם ומיני קש שיוצאין בהם ביוה"כ דרבא גופיה נפיק בהו וכ"כ כל הגאונים ובעל הלכות ורב אחא וכן הסכים הרב ר"י בן גיאות ז"ל: