מלחמת השם על יבמות לז

עוד והא דבעא מיניה רבא מר"נ צרתה מהו ואסיקנא היא חולצת וכו' ולית הלכתא כותיה אע"פ שהביאה הרי"ף בהלכותיו ליתא כלל וכו' מסתברא לא שנא היא ולא שנא צרתה חולצת ולא מתיבמת: אמר הכותב אדרבה מסתברא צרה קטנה לרבנן מתייבמת דכיון דלא גזרי רבנן אפי' החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו אטו לא גדלה עדיין אצלו משום דקסברי אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום כדמפרש בהמדיר אף צרתה של קטנה אין גוזרין בה כלום שאדם יודע שזו ערוה מפני שאין קדושיה כלום ויותר היה קרוב לאוסרה בחליצה משום שאם אתה אומר חולצת מתייבמת אלא לפי שא"א להפקיע נשואי חכמים בולא כלום לא גזרו הלכך ביאת גדול הפוטרת את הקטנה ואין לחוש בה שהרי אף בשלא גרש כן כדתנן בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה פסל את הקטנה ואתמר בירושלמי שאפילו לא בא על הגדולה פסל את הקטנה לפי שהגדולה צריכה לחלוץ וכיון שאפי' בשאר כל הנשים גדולה וקטנה דרכן של מיבמין לבא על הגדולה אף כאן אין חוששין שמא יבא על הקטנה ועוד שהדבר ידוע לדברי חכמים שהיא ערוה ולפיכך לא גזרו משום לתה כמו שפירשנו ומש"ה בעא מיניה רבא מרב נחמן לדברי ר' אליעזר שמחמיר לגזור בגדולה אם גזר בצרה של גדולה שאילו בצרה של קטנה ודאי סבירא ליה דגזר אבל לדברי חכמים כשם שלא גזרו בגדולה אצלו כך לא גזרו בצרה וזה שכתב רבינו ז"ל בעיא דרבא לא שהיא כהלכתא בגמרא אלא שזה מנהג ידוע בהלכותיו לתפוס לעצמו ענין שהוא כהלכה ולכתבו בלשון הגמרא וראיתי נוסחא שכתוב בה ומסקנא או חולצת או מתיבמת וה"ה בצרתה של יתומה בחיי האב לרבנן ומה שכתב בעל המאור ז"ל ויש לנו ללמוד דין הצרה שחולצת ולא מתיבמת גזירה צרה אטו היא דלא גרעה מצרת שני יבמין אינו כלום שצרת שני יבמין כל עצמה לא גזרו על אשת שני יבמין אלא מחמתה ושלא במקום צרה הוצרך רבא להביא אסורא בשלהי בפרק האשה קמא ואפילו כדבריו אין אומרים לדבריו אלו זו דומה לזו שאין אדם טועה בקדושי קטנה כמו שאדם טועה בזיקת שני יבמין ואדם יודע שאי חזרתה חזרה גמורה ושהיא אסורה ליבם דבר תורה ובירושלמי מצינו מחלוקת בזו וכן גורסין שם מה טעמא דר' אליעזר מפני שעמדה עליו באיסור שעה אחת מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה קדושיה וגרושיה תורה חזרתה אינה תורה צרתה מהו (רבא) [רב] אמר צרתה אסורה ר' יוחנן אמר צרתה אסורה ריש לקיש אמר צרתה מותרת אמר רבי אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן ולא אשכחיה בר נש דכותיה אלא ריש לקיש דאמר צרתה מותרת רב המנונא הוה יתיב קמיה רב אחא בר אחוה אמר ליה צרתה מהו אמר לו מותרת אמר רבי אבא בר ממל מסתברא כמאן דאמר מותרת ברם כמאן דאמר צרתה אסורה מה נפשך צד שקנה בו כנגדו מותר בצרתה צד שלא קנה בו כנגדו התיר בצרה אמר ר' שמאי וכי יש מה נפשך בעריות מה כדון כל יבמה שאינה כלה לחוץ צד הקנוי שבה ידון לשום ערוה וערוה פוטרת צרתה הא אין הכרע בתלמוד זה אלא שרבו המתירין ומ"מ לא אסרום משום גזרה אלא טעמא קאמרי משום צד הקנוי וצד שאינו קנויה עשאוה כקנויה ומשוירת וקי"ל קטנה קנויה ואינה קנויה הלכך אזלא ליה טעמא דר' שמאי ומותרת ממה נפשך: