מלחמת השם על יבמות כט.

כתוב בספר המאור אמר רב יבמה קדושין אין בה נשואין יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים פירוש להצריכה גט נאמרה שמועה זו וכו' וכיון דהלכתא כשמואל לא היה לו לרי"ף לכתוב שמועה זו וכו': אמר הכותב בודאי שדברים הללו נתנו לידרש וליכתב דהא דאמר רב דמחלפי' באשה שהלך בעלה למדינת הים לא אמרה אלא כדי לאסרה על היבם שכל עיקר לא אמרו אפילו באשה שהלך בעלה למדינת הים שהיא צריכה גט אלא משום קנסה שרצו להחמיר עליה בסופה מפני שהקלו עליה בתחלה לפיכך הצריכוה גט כדי שיאמרו גירש זה ונשא זה ואסור הוא להחזירה כדאתמר לעיל בגמרא וכן מפורש נמי בירושלמי מעתה לא תהא צריכה ממנו גט ומסיק רבנן דקסרין בשם רבי אילא כדי לברר איסורו של ראשון ולפיכך אמר רב אע"פ שלא היו חכמים צריכים להחמיר ולקנוס ביבמה גזרו בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים שאם אתה אומר תצא בלא גט אף זו לא יוציאוה בלא גט ויבא ראשון להחזיר אבל לאחר הגט אי אפשר להתיר בין בזו ובין בזו אלא יאמרו גרש זה ונשא זה או חלץ זה ונשא זה ולא יחזיר עולמית דכל שכן שאם תבא להתיר ביבמה להחזיר לאחר הגט שיש לחוש לאשה שהלך בעלה למדינת הים שלא יחזיר אף לאחר הגט ואנו כל עצמנו לא טרחנו בחומרי גיטין הללו אלא כדי שלא יחזיר דכיון שנתן שני גט בידוע שלא יחזיר ראשון לעולם זהו פירושה של שטה זו ובין לאסרה ובין להצריכה גט אליבא דרב נאמרה אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתב ממנה אלא מה שהוא כהלכה דאפילו לשמואל ודאי אם אתה מתיר להחזירה יש לחוש לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואע"פ שזו גיטה מוכיח עליה וזו אין גיטה מוכיח עליה שהרי קדושין תופסין בה לעולם יש לחוש לאשה שהלך בעלה למדינת הים ומת שני שלא יחזיר ראשון ועוד שלא יאמרו תחזור לבעלה בלא גט כשם שהיבמה חוזרת לבעלה אפילו לאחר הגט וכך מוכיח בפרק הזורק גבי הא דתנן התם כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות האלו ונשאו ונמצאו אלו אילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואתמר עלה נשאו וה"ה לזינו נימא מסייע ליה לרב המנונא דאמר שומרת יבם שזנתה אסורה ליבמה לא נשאו דוקא דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים הא למדנו מפורש שלאסרה על היבם גזרו משום דמיחלפא כפירושו של רבינו ועדיין יש פתחון פה לחלוק ולומר ודאי שלאסרה נמי נאמרה הגזירה הזו אבל זו לרב היא ולא לשמואל אלא דקיימא לן כשמואל היכי מוקמינן ההיא כוותיה דרב ותו לשמואל מתני' דקתני כל הדרכים האלו בה מ"ט נימא נשאו וה"ה לזינו ומסייע ליה לרב המנונא והא קי"ל דלית הלכתא כוותיה דרב המנונא ובהא הלכתא כוותיה דשמואל שמא תאמר משנתינו רבי עקיבא היא ומשוי לה ליבמה כערוה ונשאו דה"ה לזינו שתי תשובות בדבר חדא דא"כ היאך לא אמרו בגמרא הניחא לרב דאמר מיחלפא אלא לשמואל הא לא מיחלפא ומאי איכא למימר ולפרוק לה מתני' ר"ע היא דמשוי לה כערוה ואם בגמרא לא שנאוה אנו מניין לנו ועוד ודאי כשדקדקו בגמרא נשאו וה"ה לזינו נימא מסייע ליה לרב המנונא לא לדברי ר' עקיבא אמרה שהדבר כבר מפורש דלרבי עקיבא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ומשנה שלימה היא דתנן אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה וכדמפורש בגמרא בפ' היה מביא אלא כוף אזנך לשמוע ודאי יודעין היו בגמרא שכל הדרכים האלו בה לרבי עקיבא שנויה שאילו לדברי חכמים אין ממזר ביבמה ומוחזקין היו בזו ששנינו עליה בתוספתא תצא ושלשה עשר דבר בם דברי ר"מ שאמר משום ר"ע וחכמיה אומרין אין ממזרין מיבמה אלא כך אמרו ע"כ לא נחלקו אלא בממזרין אבל בשאר כל הדרכים האלו מודים ונשאו וה"ה לזינו נימא מסייע ליה לרב המנונא ומפרקי לא נשאו דוקא שנינו לדברי חכמים משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת היה אבל זינו אינו אלא ר' עקיבא ולא שנא במשנתינו זו אלא הדרכים הללו שבאשה שהלך בעלה למדינת הים נמצא עכשיו שאם הטעם האמור בגמרא נשאו דוקא משום דמיחלפא לא נאמר לדברי שמואל שהלכה כמותו על כרחינו אנו מודים כדרב המנונא דמתני' מסייע ליה וקי"ל דלית הלכתא כוותיה וקשיא הלכתא אהלכתא אלא לדברי הכל הוא והרי למדנו מגמרא דידן מה שתפשו הגאונים בירושלמי ומשם נמי יש לו לרבינו הגדול ז"ל ראיה בזה הטעם שכתב משום דמיחלפא וכו' שהרי זו שאמרו שם בירושלמי הא לצאת מזה ומזה דברי הכל תצא אין לנו דרך ליתן טעם בדבר אלא או משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למד"ה ונשאו דוקא או משום דרב המנונא ונשאו וה"ה לזינו כדמוכח בהדיא בגמרא דילן מעתה שב וברור לעצמך איזה טעם כעיקר: