מלחמת השם על יבמות כ

ועוד הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה וכו' עד שמא לא זכה ליבנות ממנה: אמר הכותב הקשה אדם קשה כברזל ומנו הרב רבי אברהם אב ב"ד ז"ל ואעפ"כ אדון בה כדי להכריעו לרבינו הגדול ז"ל לכף זכות וכך פרושה הוא אמר מינה דקים לי בגוה ודאי דלאו בת אולודי היא שמתקשה בשעת תשמיש ופולטת שכבת זרע שאין לה בית ולד וכיוצא באלו והיא אמרה מיניה הוא דאינו יורה כחץ וא"ר אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מ"ט היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה הלכך ברי דידה עדיף ומאחר שנאמנת בכך אין לחוש לטענתו של בעל שהוא אומר שאינה ראויה לבנים שאפילו כדבריו אם בא להוציאה צריך הוא ליתן כתובה מאחר שאף הוא אינו יורה כחץ אבל אם תרוייהו קים להו במילתא כיון ששהתה עמו עשר שנים והרי מ"מ יוצאה היא מביתו לא היתה נאמנת ואע"פ שאמרו חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה"מ לטעון עליו טענה של שקר כדי להוציאה וליתן לה כתובה כגון גרשתני אבל זה שמוציאין אותה בעל כרחה והיא טוענת שלא להוציאה אין טענתה לכתובה אלא כאשה שאמרה לבעלה מנה לי בידך שאין בזה חזקה להאמינה ופירש רבינו ז"ל שאין כל הדברים אמורים אלא לאחר עשר אבל בתוך עשר אם באה היא בטענה זו להוציאה והוא אינו רוצה לאו כל הימנה חיישינן שמא עיניה נתנה באחר שהרי אין כאן חזקת אינה מעיזה דהא לא ידע בה ומשום הכי משקרא כדמפורש בדוכתא ואין צריך לומר שאם היה בתוך עשר והוא בא להוציאה בטענה זו דאמר אינה ראויה לילד שאינו נאמן בין דקא טענה איהי מלתא דלא קים ליה בה בין דקא טענה בדקים ליה שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במנה מאתים אבל לאחר עשר ודאי כיון שהיא יוצאה נאמן הוא בכך להפסידה כתובתה שהורע כחה שלא ילדה וקרובים דבריו מלתלות בעונשו של בעל וכן נראה מדברי רבינו שלמה ז"ל שהוא מפרש שהוא טוען עלה מינה ודאי כדי שלא יתן כתובה ולשון הגמרא מוכרח שאלמלא כן היה ראוי לומר היא אמרה מיניה והוא אמר לא מינאי כלומר שאין לי מום בעצמי אלא שלא זכתה ליבנות ממני אבל יש לשונות אחרים מהם שהעמידום בבעל שלישי שבא להוציאה מיד והיא טוענת עליו שראויה לו שאף מאחרת לא יוליד ומהם מי שפירשה על דעת הכת מן החכמים שהם מפסידים כתובתה בסוף עשר לבעל שני ודברים עמוקים הם ודברי רבינו ז"ל עולים כפי הדעת הזו אבל מפני שראינו לגאונים הראשונים שאין מפסדת כתובתה אלא מבעלה השלישי וכן מצינו בירושלמי תפסנו בדבריו הדרך שכתבנו ונכון הוא ומה שפירש בעל המאור שלא בא רב אמי בזו ללמד בבאין לדון על עסקי כתובתה אלא בבאין לשאול בבית דין אם מותר לשהות עמה וקמשמע לן רבי אמי היא נאמנת ומורין לה ההיתר אין הסוגיא מתקיימת בכך חדא מדקאמר היא נאמנת משמע שלענין ממון חלקו שאם להתירה וברצון הבעל הל"ל לה שומעין ועוד מדקאמר עלה איזול ואינסיב אתתא ואבדוק נפשאי ואמר רב אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה שמע מינה בראשונה יוציא ויתן כתובה וכן מה שפירש לשון אחר בבאין על עסקי גרושין וכתובה כגון מי שקיים מצות פריה ורביה ומתה אשתו ונשא אחרת ושהה עמה עשר שנים ובא מחמת טענה גם זה אינו נכון לדעתי שאפילו כדברי הבעל שהוא יורה כחץ יש לה כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה ואע"פ שזכה כבר ליבנות מחברתה מאי טעמא איהו דמיפקד מדר' יהושע מיענש שלא ירבה זרעו איהי דלא מפקדא לא מיענשא ואפילו לא מיפקד כלל טפי מיענש מינה משום דתפארת אדם בנים ובני בנים ובנים הרבה ואין לנשים בהם שבח של כלום אלא משום חוטרא לידה ועוד אם כדברי בעל המאור ז"ל מי שקיים מצות פריה ורביה ונשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יכול הוא להוציאה בלא כתובה משום שהוא אומר לה לדעת בנים נשאתיך והרי לא זכית ליבנות ואת דבעית חוטרא מיענשת אנא דאית לי חוטראי לא מיענשא ואם תאמר כיון שהיא אינה תובעת גירושין ואינה רוצה חוטרא לידה לא מענשא וכי בתביעה הדבר תלוי והלא בידוע שהיא צריכה לחוטרא ועונש הוא לה דכיון דמינה אע"פ שהיא רוצה לסבול עונשה לא כל הימנה למה זה דומה למי שיש לו בנים ונשא את האילונית שאין לה כתובה הרי שהדברים רחוקים שיהא חמור מי שיש לו בנים יותר ממי שאין לו ועוד יש לי להשיב אם כשהיא תובעת גירושין למה אמר רבי אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים לה ביורה כחץ והא אדרבה איפכא מסתברא במילתא דלדידה קים לה ואיהו לא קים ליה לא מהימנא ובמילתא דאף לדידיה קים ליה מהימנא דה"ג בפ' בתרא דנדרים איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך דאפילו למשנה אחרונה דלא מהימנא התם הוא דמשקרא דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גירשתני דידע בה מהימנא דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ותו נמי אמרינן התם השמים ביני לבינך דמשנה אחרונה תהוי תיובתיה דרב המנונא והא הכא דידעה היא דבעלה ידע בה וקתני דלא מהימנא קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרא הא למדנו שכל זמן שהיא באה מחמת טענה לתבוע גירושין אם בעלה יודע בטענתה נאמנת ובשאינו יודע בה היה בדין שלא להאמינה אלא שכיון ששהתה עשר שנים והיא יוצאה לרצונו שלא בתביעתה לא כל הימנו להפסידה כתובתה מכל מקום לדברי בעל המאור קשיא למה ליה לרבי אמי למימר משום דלא קים ליה הא כי קים ליה מהימנא טפי בתוך עשר וה"ה לאחר עשר כיון שתובעת גרושין ומעיזה פניה ליטול כתובה ורב אחא משבחא ז"ל לא מוקים לה בכי האי גוונא אלא הכין כתב והיכא דאית ליה בני מאיתתא אחריתי והיא לית לה בני ואמרה שהאי בהדיה עשר שנים ובעי' למיפק לאינסובי לגברא אחריני דליהוו ליה בני תצא בלא כתובה מאי טעמא דהא היא לא מיפקדה אפריה ורביה והיא ודאי באה מחמת טענה דאמרה לאו משום פריה ורביה אלא משום דבעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה טענתה טענה ומיחייב לאגבוה כתובתה והוא בשהאי עשר שנין אי נמי חזרה והפילה חזרה והפילה ברם צריך היכא דהוא אמר אפילה בגו עשר ולא שהינא עשר שנין והיא אמרה לא אפילית בגו עשר שנין והא שהי לו אי נמי היא אמרה אפילו תלתא זימני ולא צריכנא למשהי עשר שנין והוא אמר עדין תרתין וצריכא למשהי מי נאמן ת"ש דאתמר הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר רבי אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה כוותה ביורה כחץ אלא הא דקתני השמים בינו לבינה יעשו דרך בקשה אלמא לא מהימנא לאו משום דלא מהימנא אלא משום דאמור רבנן מתבעי למעבד' הא דלא מפקדא וה"מ דלא באה מחמת טענה אבל באה מחמת טענה תצא ותטול כתובה אלו הן דברי הגאון ז"ל ומתחלת דבריו ניכר שכל ששהה עמה עשר שנים אינה צריכה לומר אינו יורה כחץ אלא שהאי בהדיה עשר שנין ובעינא למיפק למהוי לי חוטרא ומרא ואפילו היו לו בנים שאין כופין אותו להוציא מחמת עצמו יוציא ויתן כתובה מחמת טענתה שלא כדעת המאור אלא בגו עשר הוא דבעיא טענה דאינו יורה כחץ וסבירא ליה לגאון ז"ל דמהימנא עלה ואנן ודאי לא סבירא לן משום דהשמים ביני לבינך דמשנה ראשונה תהוי תיובתא אי בדלא באה מחמת טענה אמאי יוצאה ונוטלת כתובה לימא תנן סתמא כרבי יוחנן בן ברוקה ועוד דהתם אתמר עלה בגמ' דלא מהימנא משום דאמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרא ואי לדידיה הוה קים ליה ביורה כחץ אדרבה הוה מהימנא כדבררינן ומתני' גופה קתני שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלמא אין שומעין לטענתה כלל וכבר נתברר זה בהלכות רבינו ז"ל: