מלחמת השם על ראש השנה יא.

ועוד כתב ונשתנו המנהגות בדורות האחרונים וכו' והרי"ף ז"ל נתן טעם לדבר ורבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובת שאלה כי קבלה היתה בידם דבין גנוחי ובין ילולי כולהו תרועות מקריאן וכו': אמר הכותב דברי רבינו הגאון טובים לכבודו אבל מי יתן ויודיעוני המשבחים דבריו א"כ למה לא תיקן ר' אבהו אלא תשר"ת כי בתשר"ת בלבד נהגו המנהגים שלא יראה הדבר כחלוק בעיני ההדיוטות והיאך הקשו בגמ' דלמא שברים נינהו ואתיא תרועה ומפסקא ודלמא תרועה היא ואתו שברים ומפסקי דהא בודאי ידיעא לן מלתא דשברים ותרועה הכל א' וליכא מאן דמפסיק ואפי' לפי פירושו שאמר שלחוש לדברי ר"י תקנו דהא ליכא בין תקיעה לתרועה ולא כלום דתרוייהו תרועה נינהו ואינו אלא כמאריך בתרועה שהכל תרועה אחת וכמה חששות חשש ר' אבהו חשש שלא יראה להדיוטות כחלוק וחשש שלא יאמרו שהיא הפסקה וההפסקה עצמה אין לחוש [אלא] לדברי ר"י ועוד דר' אבהו למה לי בתש"ת ותר"ת סגיא שכבר נאספו המנהגות וא"נ גנח ויליל יצא בגנוחי או בילולי אבל באמת לא דקדקו כל אלו הדקדוקים והחששות אלא משום שמא אפילו בדיעבד לא יצאו שאפי' לרבנן דאמרי שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא ובלבד ששמען על הסדר כלומר פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע ואילו בתקיעת שברים תרועה תקיעה אין פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע שהרי הפסיק בין תרועה לתקיעה בודאי וזה הפי' הנכון ושנוי בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת וזהו משום דבעינן כסדרן ואילו היו מקשים בגמ' לחוש לדברי ר"י היו מפרשין כן ועוד אפי' איכא מאן דחייש לדברי ר"י אקשויי לא הוו מקשו בגמ' מינה תרי זימני דמנא להו דר' אבהו חייש לדברי ר"י כלל ודלא כרבנן וכסתם מתני' דקתני שלש על שלש וכן כולה סוגיין ואילו לר"י ליתנהו אלא שלש כדקתני בפ' החליל אין פוחתין מז' וכו' ועוד אקשויי סתמא נמי ובמה תיקן בעה"מ מנהגן של ישראל כדברי הגאון ז"ל הרי עדיין צריכין היו לתקוע כולן למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות לכנופי מנהגי כי היכי דעבדי מיושב דהא לכנופיא דכניף ר' אבהו למנהגי הני לא מפקי נפשייהו במנהגא דהני אלא ט' תקיעות תקעו אליבא דכל חד מיושב הלכך מעומד נמי לכנופיא דעתייהו צריך הוא למתקע לכולהו ואין אחד מן המנהגים יוצא בה לפי דעתו ומנהגו אלא שלא להטריחן נאמר להן כבר יצאתם מיושב ונמצא שלענין המנהג טעמו של רבינו נכון ואם יש טוב ממנו גם את הטוב נקבל שכבר נאמר על דרך הגאון דמשעה שעמד ר' אבהו וכניף מנהגי חששו לתקיעות יתירות שלא יפסיקו באמצע תפלה והקדימו ועשו ספיקותיו של ר' אבהו מיושב וחזרו ותקעו על סדר ברכות תשע כאותו הסדר שעשו מיושב וכולן אינן אלא תקיעה ותרועה ותקיעה על כל ברכה וברכה לפי האמת וזה הטעם כסדור המנהג כולו כפי דעתם ואני אומר שטעמו של רבינו ז"ל בטורח הצבור בכאן אמת ונכון הוא ועיקר הדברים מיוסד על פי מה שפירשנו למעלה שתקנו חכמים להיות תוקעין ומריעין כשהן יושבין ויוצאים ידי חובתן ותקנו שיהו תוקעין ומריעין כשהן עומדין על סדר הברכות שהברכות הללו מלכיות זכרונות ושופרות כל עיקרן בהתרועות נתקנו וכן בתעניות וכן בשעת מלחמה שמוסיפין שש ברכות ובהן נמי זכרונות ושופרות מתריעין עליהן כדאיתא במס' תעניות ולא שנינו אלא בירך ואח"כ נתמנה לו שופר אבל נתמנה לו שופר ותקע ואח"כ נתמנה להם מברך חוזרין ותוקעין על סדר ברכות דומיא דתעניות שאע"פ שאין היחיד חייב בתקיעות תוקעין הצבור על סדר הברכות ושם אמרו בתעניות על כל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר תריעו אלא שר"י שונה שם על כל ברכה וברכה תוקעין ומריעין ותוקעין ואזיל לטעמיה דסבר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא ואין הלכה כמותו למדנו מכאן דכיון שאין יחיד ויחיד חייב בתקיעות ותרועות אלא חובת ברכות הוא שמתריעין בהן די להם בתקיעה כל שהוא כדי שיתעלה תפלתנו בשופר הלכך בר"ה נמי כיון שיצאנו ידי חובת תקיעות של תורה ואין כל יחיד ויחיד חייב בתקיעות לא נשאר לנו אלא חובת ברכות שתקנו בהן תקיעות כדי שיעלה זכרוננו לטובה בשופר והוה ליה כתעניות ובתקיעה כל שהוא יצאו ידי התרעה של ברכות הלכך לא רצו להטריח שלא לצורך ונהגו לעשות בכולן תקיעה ועושין בתרועה כשלש סברות הללו דר' אבהו וזה טעם יפה מרפא לעצם ומתוק לפה ואם באת לדון אחריו כבר נהגו: