מלחמת השם על פסחים ט.

ועוד והא דכתב הרי"ף ז"ל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה וכו' עד ופירושה בין בחמין בין בצונן והכי הלכתא: אמר הכותב לפי דעתי דבר נאה ומתקבל הוא ולרבינו הגדול ז"ל נאה לדרשו לפי שמצינו גבי יין נסך שכל כלי חרס שתחלת תשמישו בידי נכרים אינו מותר בהדחה ואע"פ שאין מכניסו לקיום ונפקא לן הא מלתא מכסא דאשתי בהו נכרי פעם ראשון ושני ומדאמרי' גבי מאני דקוניא דכי אית בהי קרטופני דלא מחפי בקוניא אסירי ככלי חרס וכי מיכסו כולהו שרי דלא הוו ככלי חרס ואי מכניסן לקיום אפי' דמתכת אסורין הן ואתמר נמי התם חצבי שחמי ופואתא דבי מכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין והכי איתא בנוסחי עתיקי דגאונים והכי נמי משמע בפ' השוכר דבמסכת ע"ז גבי הגת והמחץ והמשפך וחכמים אוסרין מכולהו הני שמעינן דכל כלי חרס שתחלת תשמישן ביין נסך צריכין הכשר גדול והוא הכשר עירוי שהוא הגדול שנשנה ביין נסך וכן דעת רש"י והגאונים שם ואע"פ שלא מצינו צונן בצונן אלא הדחה בעלמא ואפי' בממשו של איסור כדאמרי' לקמן בפרק כיצד צולין צונן לתוך צונן מדיח שאני יין נסך איידי דחריף ותקיף מיבלע בלע דכל מילתא דאית ליה חורפא דמי קצת לחמין כדמוכח במסכת ע"ז גבי חלתית וכדאמרינן גבי צנון שחתכו בסכין בפרק כל הבשר וחמרא נמי מתקף תקיף וכיון דכלים חדשים ושל חרס נינהו בלעי והדבר ניכר ונראה לעינים וכן מצינו שכל דבר שמכניסו לקיום אפילו בשל עץ ומתכת ונודות דעור צריך עירוי ויש מהם נגוב ואע"פ שהוא בצונן והטעם לכולן משום דאיידי דתקיף חמרא ומישהו בגויה בלעי ומעתה נמצינו למדין לכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן שכיון שתחלת תשמישן בחמץ הוא מיבלע בלעי דחמץ נמי אית ליה חורפא דומיא דיין שהרי מצינו ששוה לו בכלי שמכניסו לקיום כדאמרינן בשמעתין בבית שאור שחימוצו קשה והיינו משום שהאשה שוהה עליהן החמץ כמו שפירש רש"י ז"ל וכדאמרי' בהדיא באגר הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחמוצו קשה דמי שמע מינה כשם שכל דבר שמכניסו לקיום לענין יין נסך אין דנין אותו כדין צונן כך לענין חמץ אינו נדון כדין צונן ולפי מה שמצאתי בירושלמי אף לענין הכשרן שוין דגרסינן התם בשלהי כל שעה הורה רבי אמי באלין גרביא דכותח ממלא אותן מים שלשה ימים מעת לעת פי' להכשירן להשתמש בהן בפסח לפי שלא נשתמש בהן חמין אלא מפני שמכניסן לקיום אין נדונין כדין צונן וצריכין עירוי ונכשרין בכך כמו שאמרו לענין יין נסך הא למדנו שדין חמץ בכלי שמכניסו לקיום שוה ליין נסך בין באיסורו בין בהתירו מעתה נאמר כדרך שהן שוין במכניסן לקיום כך הן שוין נמי כשאין מכניסן לקיום הלכך שמעינן מינה דכל כלי חרס שנשתמש בו בשאר ימות השנה בחמץ אע"פ שתשמישו בצונן כיון שתחלת תשמישו בכך מיבלע בלע וכיון שכן אם משתמש בו עכשיו חמין מפליט ליה ואסור. לפי' פירוש רבינו הגדול ז"ל משתמש בהן מצה בצונן אבל לא בחמין שבמצה בצונן לא מפליט לה דצונן גמור הוא ובהדחה סגי ליה וא"ת אפי' נשתמש בהן בחמין מתחלה למה לא ישתמש בהן מצה בצונן והרי אמרו קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח הא צונן שרי איכא למימר התם בשל ען אבל של חרס בחמין כל הכי בליעא דאפילו בצונן נמי אי אפשר דלא פליט להו משהו ואסור דהא אגני דמחוזא למילש בהו בפסח אסרינן להו ואע"ג דלישת מצה בפסח בצונן היא אלמא כל כלי חרס במכניסו לקיום וכל שכן בחמין אסורין אפי' להשתמש בהן בצונן תדע דאמר רב קדרות בפסח ישברו ולא אמר ישתמש בהן בצונן וכי תימא משום גזירה אי הכי ליקשי הכי בגמרא כדפריך אשלא במינן וכי תימא דעדיפא מינה אקשי והא ההיא פינכא דאמלח בה בישרא בי רבי אמי ותברה כדאיתא בפרק כל הבשר ואמאי ישתמש בה בצונן וא"ת גזירה שמא ישתמש בהן חמין הרי אפילו נשתמש הוא בנותן טעם וכל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא גזרינן כדאקשי' גבי קדרות ולישהינהו לאחר זמן ולעביד בהו שלא במינן ולא חיישינן משום נותן טעם ואפילו לדבריך הרי מצינו בכל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמין באיסור שאין להם תקנה אלא שבירה אף אתה אל תתמה בזו שאמרו כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן שאילו בחמין אסור להשתמש בהן מצה בין בחמין בין בצונן אי משום גזירה אי משום איסורא וטעמא דמילתא דכל בחמין כיון שאינו יוצא מידי דפיו לעולם גזרו ביה רבנן אבל בצונן כיון שיש לו הכשר בעירוי כדאמרינן בירושלמי לא גזרו ביה רבנן ולפי זה הטעם תצטרך אתה לומר דבית שאור שחמוצו קשה הורע כחו בזה מיין נסך ומחביות של כותח מפני שמתייבש ומתקשה שם. דבר אחר יש לנו לומר כלי חרס כרותח או כמכניסו לקיום בחמץ ויין נסך הרבה הוא בלוע וכאיסור בעיניה דמי אסור להשתמש בו צונן ואם נשתמש מדיחין אותו בצונן וזה דומה יפה: