מלחמת השם על פסחים יח:

ועוד אמר עולא אמר ריש לקיש מחלוקת בשל מכבדות פי' שמנהגם היה לכבד תחת הדקלים מערב שבת או להניח שם מסוכי הדקלים הנקראים מכבדות כדי שלא יטנפו שם התמרים הנושרים בשבת וכו' אבל בשל בין הכיפין והם התמרים הנופלים בשעת גדירה ונטמנין בעפר ובצרורות בין הסלעים ותרגום סלע כיפא: אמר הכותב רואה אני דבריו דשל מכבדות הם הנושרין בשבת מן המחובר והוא פי' של ר"ח והוא הנכון אבל לשון מכבדות הם אשכולות עצמן כדאמרינן בסוכה קשין ובהן שבלים מכבדות ובהן תמרים וכו' כדאיתא התם ושנוי בתורת כהנים תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשה תלתן בעמיר תמרים במכבדות יכול אפי' השיר אותן הרוח כשם שזכו בהן כך זכו בעציהן וכו' ובתוספתא פאה אמרו בעל הבית שנתן פאה לעניים אינו רשאי לומר לעניים טלו זרע ותנו פשתן טלו תמרים ותנו מכבדות נשרו ואח"כ הפרישן אינו חייב משום פאה אלא זרע בלבד ונקראין האשכלות כן על שם סופן וכן פי' בעל הערוך ז"ל ושל בין הכיפין תלושין הן מבעוד יום אבל אינן הנטמנין אחורי עפר וכיפים שא"כ מוכנין לאדם הן שהרי אנשי יריחו דעתם עליהן מבעוד יום להאכילן לעניים למחר וללישנא בתרא דרבין כל עיקר לא היו פורצין פרצות בגנותיהן אלא לשם כך והיאך היו מוכנין לעורבין שלהן שאין רצונם להאכילם להם ולא היו מוכנים לעניים שרצונם ומעשיהם מוכיחין שדעתם עליהם זה ודאי שבוש ועוד א"כ למה שנינו להאכיל נשר לעניים בשבתות אין כאן פירות נושרין כלל אלא של בין הכיפין הם כדברי רבינו חננאל הנסבכין בכפות התמרים בשעת גדירה וכענין ששנינו בברייתא אוכלין על שבין הכיפין ואין אוכלין על שבין השיצין והם מוקצין לאדם לפי שאין עולין באילן ואע"פ שדעתו על נשירתן מוקצה מחמת איסור הוא ואין ספיקו מתיר למה זה דומה לשמן שבנר שאע"פ שהוא מצפה אימתי תכבה נרו אסור כדברי ר"מ ורבי יהודה ואע"פ שזה מוקצה מחמת איסור של דבריהם אין הספק מתיר שהרי הוא כנר שכבה שלא נאסר מתחלה אלא מדבריהם מפני שנעשה בסיס לדבר האסור בטלטול וכן מטה שהיה עליה מעות כל בין השמשות מוקצה מחמה איסור דדבריהם הוא וכן הרבה אף כאן גזירה שמא יעלה ויתלוש מן המחוברין עושה אותו מוקצה של איסור אבל הם מוכנין במקומן לעורבין שלו והכנה זו מתירתן לדעת אנשי יריחו והריני צריך עכשיו לברר פסק הלכה זו שלכך באתי כאן של מכבדות ודאי אין לך בהם צד היתר לעולם אלא לדברי ר"ש דלית ליה מוקצה וכיון שכבר פסקו בגמ' וכתבה רבינו הגדול ז"ל שאין הלכה כמותו במוקצה מחמת איסור ואע"פ שדעתו עליו כגון שמצפה לשמן שבנר א"צ לומר בפירות הנושרין מן המחובר בשבת שהן אסורין ודאי אפי' בלא גזירה דשמא יתלוש ועוד שכבר כתב בפ' ביצה בעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט אסורין דהוו להו נולד וכתב בהן הטעם שהוא כדברי הכל גזירה שמא יעלה ויתלוש ושל בין הכיפין כמו כן לעורבין אם מוכן לאדם נ"ל דהלכה כעולא לקולא דרבה ואי תימא רב יוסף הכי סבירא להו ושמעתיה דרב בעגל מן הטרפה ביו"ט בהך טעמא תליא וקיימא לן נמי דהלכה הוא כמו שכתבנו במקומה וגם שם שתק הרב ז"ל ממנה ור"ח העלה שמועה זו כרבין להחמיר בכולן ובמסכת יו"ט אבאר דעת רבינו ז"ל בפירות הנושרין בעזרת העוזר יתברך:

כתוב בספר המאור אמר רב בשר שחוטה וכו' עד והרי"ף ז"ל פסק בחלוף וכו' ויש עליהם קושיות גדולות וחזקות: אמר הכותב עשיר הוא בתשובות אבל לא כיון להלכה שמה שאמר דכולי עלמא אית להו דריש לקיש אלא דאביי מדמי ליה לחבית פתוחה מתוך חוזק היין ושהוא מתכוין להריח בו ומהנאת ריחו ניכר טוב טעמו כמתכוין להנאתו דמי ורבא סבירא ליה כיון שאינו מתכוין להנאת ריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא קא מיכוין הוא ושרי זה הדבר שבוש גדול שאם היה להם מחלוקת בדבר שאינו מתכוין לא אמרו ריחא לאו מילתא היא ולא הביאו שם תא שמע מתנור שהסיקו בכמון של תרומה שהפת מותרת מפני שאין טעם כמון אלא ריח כמון אלמא ריחא לאו מילתא היא ואמאי שאני התם שאינו מתכוין להריח ובמתכוין נמי מותר שתרומה מותרת היא בהנאה ועוד מינה לאו מי אמר רבא בתנור שהסיקו בכמון של תרומה שאפילו אבוקה כנגדו מותר שריחא לאו מילתא היא ואע"פ שהוא פת חמה וחבית פתוחה וכן לדבריו הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית יין של תרומה אינה ענין לה ועוד אי לרבא אפשר ולא קא מיכוין הוא א"כ היכי אמרינן לרבא ודאי תנאי היא לימא טעמא דידי משום שאינו מתכוין הוא והתם טעמא אחרינא הוא דהא תלמוד בפת חמה וחבית פתוחה דכ"ע לא פליגי דאסורא ואף רבא מודה הילכך דר' מאיר נמי לא תיקשי דלר' מאיר פת צוננת או חבית סתומה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ליה ועוד דהוה לן לפרושה לדרבא דאפשר ולא קא מיכוין הוא ואיהו דאמר כר"ש וגירסת דוקנא בכולהו ספרי והאי נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ומיעוט נוסחא והאי דידי ומאן דאמר לדידי ודאי משתבש דלכולי עלמא כפת חמה וחבית פתוחה היא שהרי זה מכוין חוטמו כנגד קלוחו של ריח וקולט את כולו ומשום שאינו מתכוין אין הריח מתמעט כדי שיהא דומה לחבית מגופה אבל כוף אזנך לשמוע פי' השמועה האי בת תיהא נקב הוא שנוקבין במגופת החבית ומניחין פיהם ע"פ הנקב ושואבין ריחו של יין ויודעין ומכירין בכך טעמו אם החמין אם לאו וכן מפרש בספר הערוך וכן אמרו הגאונים עכשיו חלקו בזה אביי ורבא והכל מודים שאין כאן הנאת ריח לאיסור משום הנאה הבאה לו וא"ת שהנאה באה לו מן הריח בעל כרחו דכ"ע אפשר ולא מיכוין הוא לענין הנאת הריח ודכ"ע דבר שאינו מתכוין מותר כר"ש ואפילו בדאפשר למאן דמתני לישנא קמא דרבא אתותב ועוד דחמרא לאו לריחא דכה"ג עביד ושלא כדרך הנאתו הוא אלא הכא בהא קא מיפלגי אביי סבר ריחא דקלוט בפומיה כטעמא ואפילו באיסורי אכילה דלאו איסורי הנאה כגון כמון של תרומה אסור דהא בלע ליה ממש לריח וכטעמא דמי ואכילת כל איסורין שבתורה כי לא מתכוין נמי אסור כדאתמר בעלמא המתעסק בחלבין ובעריות אסור שכבר נהנה ואע"פ דהכא בפרק כל שעה אמרי' בדלא קא מיכוין דשרי כר"ש שאני התם דלא בלע ליה ממש לריח אבל התם טועם כריח ובולעו כטועם איסור ממש הוא שפעמים שהריח כגון זה משביעו ופעמים משכרו ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הוא והיינו דמייתי עלה ת"ש מכמון דתרומה ומהרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של תרומה והאי ודאי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ומשום הכי אסקי' לרבא ודאי תנאי היא ולית ליה דריש לקיש ומעתה הדבר מוכרע כדברי ראשונים ורבינו הגדול ז"ל דרבא כלוי ס"ל דאמר ריחא לאו כטעמא הוא ותרוייהו לית להו דריש לקיש ולתרוייהו אמרי' הכא והתם דודאי תנאי היא ומה שטען רבינו ז"ל בדרב כהנא ולוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולין וזה הסברא מדברי בעל הלכות גדולות קבל אותה ואפשר שהוא כן והאי דאותביניה מהא דתניא אין צולין ב' פסחים כאחד משום דקתני מפני התערובת דמשמע שיש שם תערובת טעמים ממש ואילו ללוי הוה ליה למיתני מפני הריח ושוב ראיתי לרב ר' אברהם ז"ל שפי' דללוי כיון דלא מיתסר אלא לכתחלה ליכא למיסר אלא באיסורין אבל בשני פסחים כיון דתרוייהו היתרא נינהו וליכא למיקם אטעמא אפי' לכתחלה שרי ומשום הכי אותביה מינה ללוי ואע"ג דלא שמעינן דשרי לכתחלה ואע"ג דרבא שרי בת תיהא אפילו לכתחלה הנאה הבאה לידי אכילה שאני וזה הדעת שלהם עולה היא לפי גמ' שלנו אבל אני איני מודה בזה מפני שזו השמועה בגמרא ירושלמית אמורה בלכתחלה וכך היא בלשונה מהו לצלות שני שפודין אחת של שחוטה ואחת של נבלה בתנור אחד רבי ירמיה בשם רב אוסר שמואל בשם לוי מתיר מתניתא פליגא על רב וכו' אבל הריני כמוסיף על דברי רבינו ז"ל דהא דמתני רב כהנא אסור לאוכלה בכותח ודאי גזירה דרבנן היא לכתחלה משום דאיכא תערובת טעמים ונראה כאוכל בשר בחלב שאילו לא היה אוכל יודע שמן הריח קלט סבור הוא שבשר בחלב ממש אכל משא"כ בשאר כל האיסורין שאין כטועם אותם מכיר בהן איסור עד שיודע מאיזה מין נתערב כאן טעם זה ואם בא לישאל אומרים לו מן הריח קלט ואין בו ממש ועוד שגזרו בבשר בחלב יותר משאר איסורין משום דלא בדילו מיניה שלא מצינו בשאר איסורין שלא יהו עולין על שולחן אחד חוץ מן הבשר שאינו עולה עם הגבינה על השולחן וכן מצינו בחלת הארץ שאינה עולה וחד טעמא הוא משום דהיתרא הוא לכהן וישראל בכהן אתי למיטעא ולחלופי וכן מצאו בקעה בנחל וגדרו בה גדר והאי נמי סייג בעלמא הוא כיון שהוא נראה כאוכל בשר בחלב ויש היתר לפת לאכלה עם הבשר אין מתירין אותו בכותח וסיוע לדברי רבינו ז"ל שלא אמרו בגמ' תאני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא לסיועיה לרב אלמא אף כלוי אתיא הוא אלא שהביאוה ענין לה לומר ריחא באיסורין פלוגתא דרב ולוי בפת וצלי אסור מפני הרגל עבירה בכותח אבל לא עם הבשר ואם נאמר דאתיאן כרב נדחה את כולן מפני שהלכה ודאי כרבא דע"א ומר בר רב אשי בנזק דידיה עסיק ולא מודה ולא פליג בדין איסורא כלל אבל במה שכתב רבי' דהדין מימרא דרב שייך בהדיה מימרא דיליה דפרק גיד הנשה איני יודע לו טענה לפטרו וכן מה שכתב דפת שאפאה עם הצלי דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלף לא נטיל ואקשי עלה בעל המאור מההיא דגרסי' בפרק כל הבשר דגים שעלו בקערה אסור לאכלן בכותח מאי טעמא נותן טעם הוא לאו קושיא הוא כלל דהתם הכי קאמר אותו טעם שנתערב מן הקדרה בדגים בין שהוא הרבה כדי ליתן טעם בין שהוא משהו טעם ממשו של איסור הוא חשוב ולאפוקי מדשמואל דשרי משום דנותן טעם בר נותן טעם הוא ואינו כדאי לאיסור דאפי' בריח ממשו של איסור לא הואי ולעולם אימא לך דלרב אפי' אין טעם בשר ניכר בדגים נאסרו במשהו משום דהוו ליה דבר שיש לו מתירין ועוד מאן לימא לן דרב סבר דבר שיש לו מתירין אינו בטל הא תנאי היא אבל יותר יקשה על הרב ז"ל מה שאמרו שם צנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח ופריש רבא משום דאפשר למטעמיה ועוד אי ריחא במשהו אסור היכי אמר רבא בת תיהא לאו מילתא היא ועוד מחל לו בעל המאור מחילה גדולה בטעות בכאן שכל דבר שיש לו מתירין כשאמר אינו בטל לא אמר אלא במינו אבל שלא במינו בטל הוא שכך רמוז במסכת נדרים במשנה פרק הנודר מן המבושל מפורש שם בירושלמי ושנוי שם בתוספתא דמסכת שביעית וכבר כתבתי כן למעלה בפרק כל שעה ואל ישבש עליך דעתך בזה מה שאמרו בפרק משילין וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ואמר רב אשי עלה הוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל דאיכא למימר מים ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמי דהא מעיקרא אהדר עלה ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי אחיכו עליה וא"ר הושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו דהוה ליה מין בשאינו מינו ובטיל חטים בחטים נמי לר' יהודה הוא דלא בטיל לרבנן בטיל ומדלא אחיכו נמי למימר ליה האי חטים ושעורים הוא ולכולי עלמא בטיל אלמא מים ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמי והתירוץ שנראה לי דמים ומלח בעיסה נותן טעם הוא ובכל איסורין שבתורה נמי לא בטיל אלא שהקשו בגמ' כיון דלא חשיבי לגבי דין ממון ותחומין איסורא תלוי בדין ממון הוא דינא הוא דליבטלו בטעמא דר' יהודה במים ומלח סדומית לפי שאינן ניכרין מה שאין לומר כן בכל איסורין שבתורה ואתא רב אשי למימר כיון דיש לו מתירין ואנו מחמירין בכל דבר שיש לו מתירין שאינו בטל אפי' באלף ואפי' בדרבנן אע"פ שהוא דבר מועט ואינו חשוב האי נמי אין נותן טעם שלו בטל אע"פ שאינו חשוב לענין תחומין אם מצינו שהחמירו בהן במינו יותר מכל האיסורין דין הוא שנחמיר בהן שלא במינו כשאר איסורין וזה פירוש יפה ונכון אבל אין ספק דכל דבר שיש לו מתירין שלא במינו בטל הוא כשאר כל איסורין שבתורה והדבר מוכח בראיות גמורות והכלל העולה בידנו בעיקר פסקה של הלכה זו כדברי רבינו הגדול ז"ל ורבינו ואע"פ שמקצת טענותיו בכאן אינן דברים נכונין הרי נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים: