מלחמת השם על פסחים יז.

והוצרכתי להשיב על דבריו מפני שתלאן בדברי רבינו הגדול ז"ל מה שכתב תחלה אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת אם לומר להם מותרין אתם למה לי מפני המחלוקת והלא הן עצמן אסורין הן ואפי' בתלמידי חכמים שבאין לישאל כי זה קבלת אבות הוא ואפי' לנהוג היתר לעצמו כתלמידי חכמים נמי דהיינו מתניתא ולא אוקימו בגמ' בכותאי אלא ברייתא ומעשה דרמי בר תמרי נמי דאכל כחלי בפומבדיתא ודעתו לחזור הוה ואקשי ליה רב חסדא לית לך חומרי מקום שהלך לשם והא פומבדיתא שכיחי רבנן גבייהו ושכיחי נמי מתיבאתא ואפי' הכי נותנין עליו חומרי של מקום וכן מה שאמר בדבר שמנהגו בטעות שמתירין אותו בפניהם בכל ענין א"א שבני כבול וכירי ועכו טועין באיסור שנתחלפה להם כאילו גזירה שלא מן הדין שאלמלא קבלו עליהם האבות לדעת היכי קתני ולא רצו לומר להם מותרין אתם והלא הם ודאי אסורים הם ויהודה וכלל ורבן גמליאל נמי היאך נהגו בהם היתר במדינתן והלא ודאי יודעין היו מנהגם וא"ת שדעתם לחזור והלא לא פירשו בגמ' כן אלא על עובדא דרבה בר בר חנה ועוד דא"כ תיקשי לאביי דלית ליה הך סברא דהא מארץ ישראל לא"י הוה אלא ש"מ בין דעתם לחזור בין שאין דעתם לחזור נוהג היתר לעצמו והיינו משום שאין מנהגם אלא בטעות כדפרישית וכך נוטים דברי רבינו הגדול ז"ל ועוד דהא בני בי חוזאי דמפרשי חלה מארוזא מנהג בטעות היה שטעו בדרבי יוחנן בן נורי שאם קבלה להחמיר לא אמר רב יוסף ניכליה זר באנפיה וא"ת חושש היה דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב א"כ אפילו בכותאי ונשי נמי מתירין להם שלא יביאם טעותם לידי תקלה אלא לא התיר רב יוסף אלא משום שטעו באיסור ואמרינן עלה בגמ' דבכותאי ונשי אין מתירין אותם בפניהם אלא כללא דוקא דמנהגות דמקום שנהגו בתורת מנהג ויודעים היו ראשונים שאין בו איסור אלא לעשות סייג למצוה הוא שהחמירו על עצמן כעין משנתנו בזה אין מתירין להם אע"פ שהם באין לחזור בהם כעין בני בישן וכן אמרו בירושלמי ולשאל אין מתירין לו שכן הנשבע לקיים את המצוה ונשאל אין מתירין לו כדאיתא בגטין ובבכורות וכן הר' אברהם ז"ל אומר ולפי דעתי שהבא ממקום אחר לשם אל ישנה מפני המחלוקת ואפי' כולם חכמים כולם יודעין את התורה דלעולם חוששין למחלוקת ואפי' בחדרי חדרים אסור ואע"פ שדעתו לחזור והיינו מתני' דאי לא תימא הכי אלא מתני' היכי משכחת לה אי [אין] דעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם אין נותנין עליו וחומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו ומשמע נמי דמן הדין הזה נמי הוא חייב בהן שהרי נעשה בן עיר ליומו ולא מפני חשש המחלוקת בלבד הוה אסור אלא מתניתין בשדעתו לחזור וכדפרישית והיינו דאמר רב ספרא ביישוב לא קא עבידנא מפני המחלוקת וחוץ לתחום אין בו משום מחלוקת והיינו דרמי בר תמרי והיינו מדבר דאמרינן הכא במדבר מותר והאי דנקטי לישנא דיישוב ומדבר ולא אמרי חוץ לתחום ותוך לתחום אורחא דמילתא הוא דאינו שובת ביו"ט בתחומה של עיר שלא יכנס לתוכה א"נ דיוקא דלישנא נמי הוא הכי ישוב תוך לתחום מדבר חוץ לתחום והוא מנהגא דכולא בבל הוא ולא איתמר חוץ לתחום אלא בעיר אחת ובדברים המותרים ונהגו בהם איסור והלכה פסוקה שמנהגם בטעות כגון חלה דארוזא אין נותנין על הבא חומרי מקום שהלך לשם ואע"פ שאין דעתו לחזור והוקבע ביניהם אלא עושה בצנעא בתוך ביתו ואינו מתירו להם ולא נוהג בו היתר בפניהם בכותיים ובמקום שמצויין תלמידי חכמים מתירין להם היינו ברייתא דגמרין והיינו מעשה דיהודה והלל ושל ר"ג שבצנעא עשו והרגישו בהן בני מדינה וכדברי הר' אברהם אין חוששין נמי לחומרי מקום שיצא משם למנהג בטעות ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי ונשאל ומתירין לו ויש לפרש בו אפילו בכותיים כיון שבאים לישאל מתירין להם ואין לחוש לסרכא שכבר הדבר מרופה בידם שהן באין לישאל עליו ומלמדין אותן כל עיקר הדברים שלא יסרכו ולא יסתבכו בהן ויש לפרש שלא אמרו בבני תורה ואע"פ שבאין לישאל ואם דבר שמנהגו מחמת איסור תורה ואין טעותו מוכרע כגון תרבא דאייתרא והוא דעתו לחזור למקומו אין עליו תורת מנהג בזה אלא נוהג בו היתר בפרהסיא אבל אינו מתירו להם שא"א להתירו שאפילו בדברי מקומו אין אלו טועין אלא בשיקול הדעת ואין במה שהוא נוהג בו היתר מפני המחלוקת שלא מחמת מנהג שלהם תפסו בו מתחלה אלא מחמירין הם על עצמן לפסוק הלכה כן וכאיסורי תורה הוא להם ואין צריך חיזוק שכבר הם יודעין שמחלוקת חכמים הוא ואין מנהג עירם מכריע ואם כותיים או בני מדינה הם נוהג היתר לעצמו בצנעא אבל לא בפניהם משום דמיסרכי והיינו דרבה בר בר חנה וזו ששנו עליו ממשנתנו אינו ענין אלא לנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם דאפילו במנהג של איסורי תורה ודאי הוא חייב לנהוג בחומרי מקום שהלך לשם כדאמרי' בפירות שביעית ולהכי פריך דעתו לחזור הוה וכיון דודאי משום מחלוקת ליכא שאין זה אלא כמחלוקת ב"ש וב"ה שאלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם ונוהגין אהבה ואחוה זה עם זה ומשום קביעות ליכא שלא נתקבל עליו ישוב המדינה ומנהגם כיון שהיה דעתו לחזור למקום ההיתר: