מלחמת השם על פסחים טז:

כתוב בספר המאור מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג אלא אסור הוא בכל מקום ופירשו בירושלמי אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב לכך אסרו לעשות מלאכה ומכאן אנו למדין שבזמן הזה שאין קרבן דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים: אמר הכותב זה הפסק בא במחתרת על דברי רבינו הגדול ז"ל לפיכך נתן לנו להצילו שהוא פקקה למשנתנו ולגמרא שעליה בהלכות וממנו אנו למדין שאף בזמן הזה חמור משאר ערבי ימים טובים וכן עיקר שאלמלא כך היו שונים משנתם בעושי פסחים בפירוש וכן משמע מסתם מחלקותו דר"מ ורבנן שעל זמן שלהם נאמרו דברים ואין הירושלמי אלא נותן טעם על מה החמירו בו תחלה אבל משנאסר הדבר נאסר לעולם בכל מקום שאפילו נמי בטל דבר לא בטלה גזירה עד שיעמוד בית דין ויתיר שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כדאיתא במסכת ביצה ובמקומות אחרים רבים הרבה וכ"ש בזה שאפילו לא היתה תקנה לשם כך הדבר מהני ומועיל לעסקי מצה ומרור ואין ב"ד רשאי להתיר דבר שיש בו נדנוד עבירה ומ"מ לא הותר וזו מתשובת הרב ז"ל צא וראה מה שאמרו בערבי פסחים ברב ששת דלא אכל במעלי פיסחא דקסבר משום פסח ולא שהיה פסח בזמנו מ"מ אפי' בתחלת גזירה נכון הוא ונראה לפי גמרתנו שהטעם אף מפני מצה ומרור שטרחתן מרובה משאר ימים טובים להחמיר בהן קצת וליתן להם חצי שעה יותר כדברי רש"י ז"ל:

ועוד כתב בדיני המנהגות אבל בחומרי מקום שהלך לשם בזה יש דרכים הרבה שאם הם כותאי או בני מדינה אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת וכו' ואם הם תלמידי חכמים וכו' עד נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם וכו' וכל זה בדברים שיודע בהם שהוא מותר ונוהג בו באיסור ואם דבר שמנהגו בטעות מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג וכפי הירושלמי שכתב הרי"ף ז"ל: