מלחמת השם על פסחים יג.

כתוב בספר המאור וכתב הרב אלפסי ז"ל אע"ג דאמור רבנן על עירובו בלא כלום מלקא הוא דלא לקי איסורא מיהת איכא ואי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס אפי' לרבנן חייב נראה מדבריו שאין הלכה כר"א אלא כרבנן והא ליתא דכסתמא דמתני' קיימא לן ואוקמה רב יהודה לרבי מאיר דאמר נוקשה בעיניה בלאו וכ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובות ותנן נמי שיאור ישרף וכו' ותנינן לה לדר"מ במתני' בלשון חכמים וכן פסק שם הרי"ף ז"ל כר"מ ודברי ר"א הרי הם בכלל דבריו וכו' הילכך לית הלכתא כרבנן וכו' ולית הלכתא כרבי יוחנן וכו' מאחר דקי"ל כר"מ: אמר הכותב דרמא הא לא חש לקמחיה דאי מתני' סתמא היא היכי סבר רבי יוחנן כרבנן והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ועוד דאליבא דר"א בכל התורה כולה נמי היתר מצטרף לאיסור דגמרי' מחמץ בפסח ומשאור ושאר איסורין שכתוב בהן כל דאמרי' במס' נזיר בפ' שלשה מינין וזעירי כמאן כר"א דדריש כל מאי איריא הא אפי' כל איסורין שבתורה היתר מצטרף לאיסור דגמר מחמץ ואנן קים לן בכולי תלמודא שאין היתר מצטרף לאיסור וכל שטעמו וממשו עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס אלא ודאי לית הלכתא כר"א ואי נמי הויא סתמא כוותיה כמו שבעל המאור סובר דר' יוחנן עדיפא דלא אשכחן אמורא דפליג עליה אלא זעירי תלמידיה דאוסיף שאור אליבא דר"א ולאו אליבא דנפשיה ור"א נמי הכי סבירא ליה כדגרסי' בנזיר אמר ר"א כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר וכו' ומשום סתמא לא דחינן מימרא דאמוראי בשום דוכתא דאינהו קים להו בסתמי טפי מינן כ"ש דאנן מדר' יוחנן הוא דנפקא לן הלכה כסתם משנה והוה ליה למירמא דר' יוחנן אדר' יוחנן אבל כוף אזנך לשמוע דהא סתמא לאו דסמכא היא משום דסתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם סתם בריש פירקין דקתני הרי אלו באזהרה ומחלוקת בשילהי פירקין דקתני שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא נוקשה בעיניה לא עבר עליה בלאו ואדחי ליה התם רישא בנוקשה וה"ה לחמץ דגן גמור ע"י תערובות ואע"ג דאיכא דמודה בתערובות ופליג בנוקשה ס"ל לר' יוחנן דהיכא דפליג ר' יהודה אנוקשה פליג נמי אתערובות דליכא תנא דדריש הכי אלא ר"א ועוד דמתני' מיהא מתפקא מסתם כיון ששנה אח"כ מחלוקת ופטר נוקשה ולא עוד אלא דדיוקא דההיא מתני' כרבנן דפליגי עליה דר"מ בנוקשה דקתני רישא שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת דברי ר' יהודה וחכ"א זה וזה האוכלו בכרת ואיזהו שיאור כל שהכסיפו פניו ומדלא פליגי רבנן בהאוכלו פטור משמע דהכי קתני איזהו שיאור שהאוכלו פטור כל שהכסיפו פניו ומפני שראה ר' דבריו של ר"מ באיזהו שיאור ואיזהו סידוק והוצרך לשנותה בלשון חכמים לא רצה לשנות במשנתנו שהאוכל שיאור יהא לוקה את הארבעים ושנה סתם וזה מקום טענתו של בעל המאור ז"ל שכתב דתנינן לה לר' מאיר בלשון חכמים וכן פסק שם הרי"ף ז"ל כר"מ שהרי הדבר מפורש שלא שנאה רבי בלשון חכמים אלא לשיאור (ושאור) וסדוק שראה בו דבריו של ר"מ משום טעמא דפרישי בגמ' שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקים מלמטה ואדרבה מדשבקה לדר"מ בדין שיאור ש"מ שלא ראה בזה דבריו ולא רצה לשנותה בלשון חכמים ור' חייא שנאה בשם אומרה וכן פסקו הגאונים ז"ל כר' יוחנן והוי יודע שפי' היתר מצטרף לאיסור אף לדברי ר"א אינו בשאין בו טעם האיסור שא"כ מצינו חמץ בפסח שלא במינו במשהו מן התורה ולא נמי בששינה טעמו לטעם חדש שאין טעם האיסור ניכר בו ואפי' בנותן טעם גמור ויש בו איסור בהיתר קרו ליה היתר מצטרף לאיסור לההוא לישנא דאיתמר התם בפ' שלשה מינין במס' נזיר בשלמא לדידי דאמינא דהיתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולי אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולי מאי הוי ואתמר הכא בירושלמי לענין ארבעת מיני מדינה שרובן חמץ ומה שאמרו שם על דעתיה דר' אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב בנותן טעם הוא כדבעי' לפרושי קמן וכלל ופרט הדברים שטעם כעיקר הוא בכל נותני טעמים שאין שם ממשו של איסור כגון בשר בחלב וגעולי נכרים וכגון טיפת יין אסור שנפלה לקדרה ובטל ממשה ולא בטל טעמה ואפי' אין בו מגופו של איסור כלום כגון ענבים ששרה במים והוא שנתן האיסור בהיתר טעם גדול כאילו נתערב בו כזית ממשו של איסור ואפי' בתוך שיעור צרופו זהו טעם כעיקר שלמדנו מנזיר לכל התורה כולה והיתר מצטרף לאיסור שכל היתר ואיסור שנתערב ממשן בין באוכלין בין במשקין ואוכל משניהם כזית היתר עצמו נעשה איסור ולוקין עליו בנזיר ולמדנו שאף בזה לרבנן פטור בחמץ ובשאר איסורין שבתורה נמצאת אומר שאפשר לנו לומר דהיתר מצטרף לאיסור אין טעם כעיקר או חילוף דטעם כעיקר אין היתר מצטרף לאיסור ויש לך מקום ששניהם באין כאחד כגון בחטאת שאם נתן טעם הפסולה בכשרה ואכל כזית ממנה לוקה דכתיב יקדש להיות כמוה לגמרי וזה שאמרו בפ' גיד הנשה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור דמדגלי רחמנא יקדש להיות כמוה על כרחך עשתה כאן תורה טעם כעיקר שהרי אין כאן ממשו של איסור ואסרה הכתוב מפני הטעם ואע"פ שלמדנו מכאן שאף היתר מצטרף לטעם האיסור ולכך בא הכתוב מ"מ אין טעם כעיקר מוצא מכלל הכתוב ולא היה צריך רבא להזכיר שם היתר מצטרף לאיסור שאינו ענין למה שהתיר הכתוב זרוע בשלה אלא טעם כעיקר דבקדשים אסור זהו חדושו של זרוע בשלה ולפיכך אמר זהו היתר הבא מכלל איסור ומה שאמרו שבקדשים לא לומר שבחולין מותר אלא כשתמצא לומר בחולין נמי אסור אין חידושו של זרוע בשלה אלא מפני שבקדשים כיוצא בו אסור ואילו אמר רבא שם היתר מצטרף לאיסור היה הלשון בא שלא בדקדוק זהו פירוש טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור וממנו לא תסור ומעתה הדבר ללב מסור להבחין בין דברינו לדברי בעל המאור ולראות איזה דרך יחלק אור ובדין שאר נותני טעמים יש דברים סתומים וחתומים ואין מענין ספרנו להיותנו בהם נלחמים: