מלחמת השם על ברכות ט.

כתוב בספר המאור רמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא וכו' ומסקנא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני הא פירוקא דרב מארי הוא דפריק לה ולאו רבא קאמר ליה ומפסוק ראשון ואילך פועלים עוסקין במלאכתן וקורין אליבא דרבא וההוא פרוקא דבמס' יומא אע"ג דאליבא דרב הוא דמפרקינן הכי ורב לית ליה כוונה אלא בפסוק ראשון אפ"ה לרווחא דמלתא הוא דמשני הכי: אמר הכותב אם כן היכי נסיב לה קרא עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב דמשמע משום דמשוי ליה עראי לימא דמאורייתא לא יצא משום דכתיב שמע ועוד ההיא דאמר רב לא ירמוז ולא יקרוץ אי משום כוונה כיון דלא יהיב שיעורו בכמה מאי קא משמע לן מי איכא דלית ליה כוונה בק"ש מיהת בפסוק ראשון ומי לא הוה ליה לאשמועינן כוונה אחריתי אלא רמיזה וקריצה וא"ת קמ"ל שהמרמז והקורץ אינו מכוין וכי לזו הוצרכנו דבר ברור וידוע הוא אפילו לנכרי בשוק ובגמרא נמי הקשו גבי עוסקין במלאכה אלמא לא בעי כונה ולא הוצרכו להביא אותה מדרב אלא ודאי אפילו היכא דלא בעי כונה אסור לרמוז ולקרוץ ולעסוק בדבר משום שלא יהו מצות עראי עליו אלא שמפרשה ראשונה ואילך הקילו בה ואפשר שהטעם כמו שאמרו בירושלמי מה בין פרק ראשון מה בין פרק השני אמר רבי חנינא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה מעתה לא יקרא אלא אחד אמר רב עולא הראשון ליחיד והשני לצבור הראשון לתלמוד והשני למעשה או שמא מפני שאין חכמים מטריחין על האדם יותר מדאי ולפיכך לא גזרו בפרק שני שמדות חכמים בכל מקום כך היא וצורת השמועה שבמסכת יומא מוכחת שכל עיקר לא הביאו שם אותה הברייתא במסכתא יומא במקום שאינו מקומה אלא מפני שסמכו ענין לו לומר שלכך אסרו לרמז שלא יהו עליו מצותיה של תורה כדברי עראי תדע דהא קתני ודברת בם ולא בתפלה והא בק"ש נמי מדריש ליה דאי לדברי תורה בלחוד אינו ענין למעט תפלה וכך אמרו בירושלמי גבי שואל מפני הכבוד ומפני היראה עד כדון באמצע פרשה באמצע פסוק רבי ירמיה מרמז פי' מפני היראה והכבוד רבי יונה משתעי רב הונא בשם רב יוסף ודברת בם. מכאן שיש לך רשות לדבר בם ומכאן אמרו ולא בתפלה כלומר שאפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו ועוד שכיון שהדברים אמורים לדעת רבא דלית ליה כוונה אלא בפסוק ראשון אלמלא טעמא של רבינו ז"ל לא היו מתרצינן הא בפרק ראשון הא בפרק שני משום רווחא דמילתא דהא לאו רווחא דמילתא היא אלא דוחק דמילתא היא דמיבעי להו לאקשויי עלה ומי אית ליה לרב כוונה בפרק ראשון והא אמר רב יצחק בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ונאנס יצא והכי אורחא דתלמודא בכל כה"ג אלא ש"מ אפילו לרב בכל פרק ראשון אסור לרמוז ולקרוץ ולעסוק בדבר אחר בעולם וזו היא דרך מחוורת באותה שמועה אבל כאן בפועלים יש לו דעת נוטה שאין הפירוק הזה אלא לדעת הסובר כל הפרשה כולה בכוונה הא לדברי רבא פסוק ראשון בטלין מכאן ואילך עוסקין במלאכתן שאין מטריחין על הפועלים אלא לצאת ידי חובה בלבד ומכאן ואילך קרוב לאונס חשיב ורבא דשתק ליה לרב מארי משום דקביל פירוקא ואע"ג דלא קביל שיעוריה אלא כיון שרבינו ז"ל השוה המדות אנא בהדי תרגומא דסבי למה לי גבי פועלים נמי לא אמרינן להו לשוויה נפשייהו ולא אותי קראת יעקב ורבא קבולי קביל לפירוקיה דרב מארי מיניה לגמרי וכן בבהמ"ז אין עוסקין במלאכתן ומברכין שהרי אמרו כאן מברכין לאחריה שתים ואלמלא מפני ביטול מלאכה ודאי שהיו מברכין ארבע כתקונן וכך אמרו בירושלמי תני לא יהא מרמז בעיניו וקורא ותני כן הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית הרי אלו מברכין ברכה הראשונה וכוללים של ירושלים בארץ וחותמין בארץ ואם היו עושין עמו בסעודה או שהיה בע"ה אוכל עמהם הרי אלו מברכין ארבע אמר ר' מונא ז"א שאסור לעשות מלאכה עד שעה שיברך ולכן אמרינן יעשה מלאכה ויברך הא למדנו שהמברך אסור לעשות מלאכה וכן השומע מן המברך שאלמלא כן היו מברכים ארבע או היה בע"ה מברך ופועלים עסוקין במלאכתן ושומעין וכל זה כדי שיעשה המצות עיקר ולא יעשה עראי ומכאן אתה דן לק"ש כמו שמפורש בירושלמי אלא שהקלו בפרשה שניה בגמרתינו וכן פסק רבינו הגאון וכן כתוב בסדור מר רב עמרם ריש מתיבתא: