מלחמת השם על בבא מציעא ז:

ועוד וטופיאנא דשבחא דלא מסיק ביה כנגדו שמין ללוקח וכו' עד וה"ר שלמה ז"ל כתב וכו' וזו ראיה למה שכתבנו: אמר הכותב חמהני על רבינו שלמה ז"ל פה קדוש היאך יאמר דבר זה והלא ברייתא קתני בהדיא נוטל את השבח מבעל הקרקע דהוא שבחא דממילא דלא מסיק ביה כנגדו כלום חזרנו ודנינו לזכותו שמא הוא מפרש לה כגון דמסיק ביה שיעור ההוא שבחא דממילא כגון דשויא אלפא זוזי ושבחא שוי תלת מאה ומאתים מחמת הוצאה ומאה שבחא דממילא ומסיק ביה אלפא ומאה ומשום הכי גבי שבחא דממילא כלומר שוה מאה זוזי וקתני סיפא ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח כלומר דגבי אלפא ומאה ואידך מאה דהוצאה אי לא שוו אלא חמשים שקיל חמשים מבעל חוב כך יש לדון לפי דברי רבינו שלמה ז"ל ואף על פי כן אין פירושו עולה כהוגן כלל חדא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא קאמר משמע דלא מסיק בשבחא כלל ובכה"ג אתמר בפרק הגוזל ובפרק המקבל וכן כתב ר"ח ז"ל וברייתא גופה לא אפשר לאוקומה בהך דוחקא דלמאי הלכתא תנא הוצאה ושבח כלל ואי משום סיפא כמו שאמר הרב ז"ל אטו משום סיפא תני רישא טעותא דהאי כיון דמפליג בין שבח להוצאה טעותא הוא ועוד דסיפא פשיטא היא ואדרבה סיפא תנא משום רישא דהא גופא פשיטא שאין לך מוציא הוצאות על נכסי חבירו שנוטל יותר ממה שהשביח אא"כ עשאו שליח דהא איכא פסידא גביה מעיקרא ועוד דה"ל למיתני אם השבח יתר על הוצאה נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והשאר מבעל חוב ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ותו הא דאקשינן בגמ' לימא ליה הב לי גריוא דארעא בארעא שיעור שבחאי על כרחך צריך אתה לפרש דלא קשיא ליה אלא אמאי לא שקיל בארעא והא מאי קושיא מאן אמרן דלא לישקול גריוא דארעא אי משום דתנא והוצאה מבעל חוב אכתי לא מוכחא דבמעות שקיל דכיון דארעא גביה היא מיניה דידיה הוא דשקיל לה אבל לדברי רבינו הגדול ז"ל ניחא דקשיא ליה אמאי לא שקיל שיעור כוליה שבחיה דממילא דלישקליה בארעא ואף רבינו האיי גאון ז"ל כתב בספר המקח בשטר כ"ח והיכא שהיה אותו שבח יתר על חובו של בעל חוב ונטלו בעל חובו כגון שהיה השדה אפותיקי יש ללוקח שיעור הוצאתו על בעל חוב ומה שיוסיף השבח בקרקע על שיעור ההוצאה הוי דין הלוקח עם המוכר וכמו שפי' למעלה המוכר שדה לחבירו ובא בעל חוב וטרפה וכו' וכן כתב באותו השטר שאם לא שויה ניהליה אפותיקי לא גבי שבחא דממילא בולא כלום כיון דלא מסיק ביה כנגדו כמו שפירשנו וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל:

ועוד והיכא דלא מסיק ביה בע"ח במוכר שיעור ארעא וכו' אבל אי לא חזיא ליה ולא קא בעי לה שקיל להו לדמי מיניה דב"ח: אמר הכותב דעתא קלישתא הא חזינא הכא דמאי עסקיה דלוקח בהדי בעל חוב אטו איהו מזבין לה ניהליה להך ארעא או זבין לה מיניה בעל חוב בעל כרחיה נמי שקיל חובו בקרקע ואין הדין נותן לכופו להיות לוקח מזה ואפילו שותפי בכי האי גונא לית בהו דינא דגוד או איגוד דכיון שאחד מהם יש לו שיעור אע"פ שחבירו יש לו פחות מה יעשה לו זה ימכרנו בפחות או ילך לו שהרי יש לזה שיעור ואינו רוצה לא ליקח ולא למכור וכל שכן אלו שלא נעשו שותפין מעולם ואין לו עסק עמו אבל מה שהודה רבינו הגדול ז"ל דהיכא דלא הויא אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור שבחא דאי בעי שקיל מיניה דמי היינו טעמא דמשום דאמר ליה כיון שאיני מסלק' בדמים וקרקעך הוא שאתה טורף ואין שבחי משועבד לך לחובך שבחי שלי הוא ואין לך בו כלום וכיון שכן או תן לי גופו של שבח בראוי ליטלו או קח אותו ממני וכשהוא לוקחו ממנו אינו יכול ליתן לו קרקע שאינו ראוי לו בדמי שבחו שהוא לוקח ממנו וזו ההוראה ברורה ולרבינו הגדול ז"ל נאה לדרוש וכן זה שכתב בהכיר בה שאינה שלו ולקחה שאם יש לו לגזלן קרקע או שקנו מידו יש לו שבח אין הדבר ראוי לסמוך עליו שאם אמרו במכר לא אמרו במלוה והכא כיון שאדם יודע שקרקע אין לו לשום מלוה עשו לפיכך קבל עליו אחריות הלכך בשבח דממילא ובפירות לית ליה כלום ואילו הוה שקיל שבח לעולם לא היה רבא פוסק סתם שבח אין לו שלא בא לסתום אלא לפרש ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול ז"ל: