מלחמת השם על בבא מציעא כח

ועוד כתב הרי"ף ז"ל ש"מ דכמה דלא משכיה לוקח לזביניה ואיתניס דלמוכר איתניס ולי לא נראה כן וכו' ואילו היה כדברי הרב ז"ל אדרבה עיקר תקנת המשיכה ללקוחות היתה: אמר הכותב תמה אני איך הוא חולק על כל בעלי הוראה בחנם והטענה שנתלה עליה שאילו היה כדברי הרב ז"ל עיקר המשיכה ללקוחות היא שבוש הוא שעיקר התקנה היתה שיחזור בו המוכר שהכסף והפירות בידו כדברי ר' שמעון ובכך די לנו לפי שהוא יטרח ויציל הואיל ויכול הוא להשתכר בהם כמו שפירש רבינו שלמה ז"ל וזו היא טענתו של ר' שמעון על חביריו וזו שאמרו בגמרא אלא לר' יוחנן מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן כלומר במאי טעמא פליגי רבנן עליה ופירשו בגמ' שחביריו של ר' שמעון חולקין עליו ואומרים שהשוו חכמים מדותיהם ואמרו ששניהם יכולין לחזור בהם שכדרך שתקנו במוכר שיכול לחזור תקנו אף בלוקח וכל שכן שיטרח ויציל וזה הדבר פשוט הוא ומפורש בגמ' בהדיא ומי שהקשה מפני מה לא אמרו חכמים שיכול הלוקח לחזור בו ולא מוכר לא אמר כלום ואין מקום לקושיא זו שהרי עיקר התקנה שיחזור בו המוכר בשביל שכספו ופירותיו בידו כדברי ר' שמעון ובהכי סגי לן דודאי טרח ומציל כמו שמפרש בגמרא וכדפרישית שלא אמרו שיחזור בו לוקח אלא להשוות מדותיהם כל שכן שאם נאמר שיחזור בו לוקח ולא מוכר שהיתה עיקר התקנה הפוכה ושוינתינהו למילי דרבנן חוכא וטלולא ור"ח ז"ל מפרש דהיכא דאתניסו בין לר' שמעון בין לרבנן למוכר איתניסו אלא בהא פליגי ר' שמעון סבר מוכר הוא דמצי הדר ביה משום יוקרא דיכול למימר הואיל ואי מתנסי פירי לדידי מתנסי אכתי דידי אינון וברשותי קיימי אבל לוקח לא מצי הדר ביה משום זילא כל זמן שמוכר נותן לו פירותיו שלא נאנסו דמאי אית ליה למימר הא קנו לו מעותיו ומשום תקנתא דיליה הוא דאוקמינהו ברשות מוכר דליחייב באונסי' עד שעת משיכה ורבנן סברי כשם שתקנו משיכה במוכרים שיהו יכולין לחזור בהם משום יוקרא כך תקנו משיכה בלקוחות שכל זמן שלא משכו יהו חוזרין בהן אע"פ שלא נאנסו אבל נשרפו חטיו בעליה ודאי חוזר בו דאי לאו הכי לא טרח ומציל וכך הסכימו כל בעלי הוראה שחוזר בו ומשנה שלימה שנו לפיכך אם מת מת למוכר אע"פ שנתן מעות כדמפורש בגמרא התם בפרק אותו ואת בנו ומה שראה בעל החבור הזה משום דרווחא בעלמא נפיק מיניה רווחא בעלמא הוא וכי נזקין הואיל שנאמר בו היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק והלוקח בשר שחוטה יכול ליתן לו בשר נבילה הואיל ואין שינוי בצורתו והיאך הוא יכול לחזור בו עכשיו תדע ששניהם חוזרין שאם אתה אומר אין לוקח יכול לחזור בו בנשרפו אם כן לרבנן אמאי טרח ויציל אי משום שמא יתיקרו פירותיו ויחזור בו והלא יש לחוש שמא יוזלו ויחזור בו לוקח ונמצא מפסיד בהצלתן והזול מצוי בפירות כמו היוקר שהרי הוא מוכרן עכשיו ואינו מעכבן לשמא יתיקרו שיותר הוא חושש שמא יוזלו נמצא שאפשר שיפסיד בהצלתן ולמה יטרח בהן והוא קרוב להפסד כשכר לר"ש ודאי כיון שאם הוקר ומוכר חוזר בו ואם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור בו איכא רווחא וטרח ומציל אבל לרבנן ליכא רווחא כדפרישית וזו ראיה גמורה ועוד שאם תאמר לדברי רבי יוחנן שאינו יכול לחזור בו הואיל ומעות קונות מן התורה נימא מאי איכא בין ר"ל לר' יוחנן איכא בינייהו כגון שנשרפו מדלא אמרינן הכי ש"מ דהשתא ליכא בינייהו מידי אלא דמים שאינן מצויין כגון דמי שור בפרה ואין דרך בעל הגמ' לומר איכא בינייהו מילתא דרחיקתא ועוד דאפשר דליכא בינייהו מידי וההיא דאמרינן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן סברא דגמרא היא ולא מסתמא מילתא ומה שכתב בעל המאור ז"ל ראיה לדבריו מההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא והדר ביה מקמי דמטי ליה אונסא לאו ראיה היא דמעשה שהיה קאמרינן ודקאמרת א"ה למה ליה לאיתויי בגמרא האי עובדא יש מי שאומר מפני שרב חסדא לא אמר לקבולי עליה מי שפרע דכל מאן דהדר ביה מחמת אונסא לא מקבל עליה מי שפרע שיכול לומר לו העמד לי מקחי או תן לי מעותי אף דברי רבינו הגדול ז"ל קרוב לדבר זה אבל ר"ח והגאונים ז"ל אמרו שמקבל עליו מי שפרע ומכל מקום אין קושיא בזה שהביאוהו ללמוד שהלכה כדברי חכמים ורב חסדא פסק כדבריהם ועוד לפרש סתם משנתנו ולומר שהלוקח נמי יכול לחזור בו ולברר טעם התקנה שהרי אמרו מאי בינייהו איכא בינייהו דרב חסדא כלומר היינו טעמיה דתנא קמא כדרב חסדא ורב חסדא אהאי מעשה אמרה ופירושא וטעמא דמתניתין קמ"ל כדרבי יוחנן ולא כריש לקיש ובחבור רב יצחק אלברגלונ"י ז"ל דלעולם לא הביא דברי רב חסדא לא להודיע שלוקח נמי יכול לחזור בו אליבא דת"ק וכלומר אם אתה חוזר בך קביל עליך מי שפרע כמו שהיה מקבל המוכר אילו היה חוזר בו ועל דרך זה שפירשנו ראינוה לרבותינו הגאונים ז"ל לרבינו האי ולרבינו חננאל ע"כ ולא תטעה במה שאמרו בפרק הניזקין יהבינן זוזי יתמי פירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אייקור סבור מינה היינו דרב חנילאי אמר להו רב ששת האי בישא להו לדידהו דאתו למימר להו נשרפו חטיך בעליה ולא מצו יתמי למיהדר בהו אם נשרפו ולומר לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש זו אינה תורה שהדין כך הוא מאחר שכסף ומשיכה קונין בהם ביתומים אם רצו משעה ראשונה קנו להם לענין אונסים אלא שאם חזרו יכולין הם לחזור בהם והיינו דאמרינן התם משוך פירי מיתמי היינו דרב חנילאי וכו' לא חיישינן שמא יאמרו להם נשרפו חטיך בעליה ורבינו שלמה ז"ל השיב שם לאו מילתא היא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר קיימי לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימי דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה היינו טעמיה בההיא הנאה דקיימי ברשותיה לחזרה וא"צ להאריך בזה שכבר הדין מוסכם וידוע: