מלחמת השם על בבא מציעא יד

אמר רבא ראה סלע שנפלה וכו' פירש מר רב יהודאי גאון ז"ל יש להשיב התם באיסור אבידה וכו': אמר הכותב זה תמה והלא מדרבנן הוא דקני ליה לדעתיה דרבה הלכך כי בעי לאהדורי ודאי איסורא דעבד אישתריא ליה ותקוני תקון לאויה דלא תוכל להתעלם ועשה דהשיב תשיבם ואי אמרת כיון דהפקר ב"ד הפקר לא תקן לאויה מ"מ ליתא דהא גאון ז"ל בפסק הלכה אמרה והרי רבינו הגדול ז"ל כתבו בהלכותיו ואע"ג דקי"ל יאוש אינו קונה ומאי דכתב נמי ואיכא דקשיא ליה כיון דאהדרה היכי עבר משום בל תגזול והרי קיים עשה שבו וכו' ונ"ל מאי עובר משום בל תגזול שכבר עבר קודם השבה איני יודע מהו שח שהרי הגאון אומר בפירוש דמתנה בעלמא היא וא"א לתקן איסורא והרי הוא מעוות לא יוכל לתקון ואם עדיין ניתק לעשה אמאי הרי קיים עשה שבו והיכי הויא מתנה אטו אנן מימרא דרבא קשיא לן ההיא בדלא אהדר מוקמינן אלא אנן פירושיה דגאון קשיא לן דהא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ולאו השבה היא וכן נמי לא היה ראוי לומר עובר שכבר עבר בלאו שניתק לעשה וקיימו ואף ה"ר משלם ז"ל שאמר כגון שהחזירה שלא לדעת ואבדה ברשות בעלים דמהשבת אבידה איפטר ליה לא דבר נכונה שאם היה צריך להשבת אבידה אין זו מתנה בעלמא ואם הרב סובר שאינו צריך השבה לאיסור אבידה אלא לדין גזילה ולא קיימו עדיין הדבר קשה ואינו מתקבל וכי לא היה לו לגאון לומר שאם החזיר קיים עשה שבגזילה ולא קיים בהשבת אבידה כלום והתימה היאך לא פי' הגאון ז"ל ולא גלה זה הסוד ועוד דבגזילה נמי שלא לדעת השבה היא כמו שהוכחנו בפרק הגוזל ומאכיל והרי רבינו הגדול רב חננאל כתבו זה הפירוש והם אמרו דשלא לדעת אפילו מנין נמי לא בעי אלא כל הנך מילי ליתנהו והכי הוא סברא דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואבידה נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזלה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא לעולם ואם תמצא לומר נקנית דמים מיהא משלם וזו כיון שנטלה לגוזלה ולא להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבדה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש דא"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירה עובר בכולן וזה הפירוש ברור ונכון. ועוד פירש הא דאמרינן בנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם לאחיך דמהשב תשיבם ולמטה קאמר וזה הפי' אינו כלום וכי פסוק אחד הוא כדי שנאמר דהתחיל לאומרו ולא גמרו ועוד במסכת קדושין פרק ראשון חשיב השבת אבידה מצות עשה שאין הזמן גרמא דאלמא אין בה לא תעשה אלא עשה גרידא היא ולא משכחת לה אלא בזו בלבד שיש בה משום השב תשיבם ואין בה משום לא תוכל להתעלם וכבר פירשוה הראשונים ז"ל שם ומה שדקדק מדלא קאמר בלבד פתוי דברים הוא דבשלמא בהמתין לה עד לאחר שנתייאשו הבעלים שלא קיימו מצות השב תשיבם הוצרך לומר שלא עבר עליו אע"פ שלא קיימו אלא בנוטלה ע"מ להחזיר שלא העלים ממנה עיניו כלל מה הוצרך לומר שלא עבר ומה שרגילים להקשות בכאן הכל מתורץ אצלנו כראוי בדברים נכונין ולא לפרש ולהאריך באתי כאן: