מלחמת השם על בבא קמא מג.

ועוד דברי הרי"ף ז"ל בשמעתא דישראל שאנסוהו כותים יותר נכונים וברורים מדברי הרב ר' אפרים ז"ל אע"פ שהם מדוקדקים וכו': אמר הכותב אי הכי כי אמיד ועליה אתו נמי אמאי לא נפטר דהא מקלי קלי ומיפטר מההיא שעתא דאתו בביתיה ושמא רצונו לומר דכי אמיד לא אתו אכסא ולא בחשי בתריה אבל כי לא אמיד בחשי ולא מחוורא הכי שהרי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וכיון שכן אפשר שלא ימצאוהו ואם לא טמנו בקרקע פושע הוא וחייב ועוד מה יעשה רבינו הגדול ז"ל באותו ירושלמי שבפ' החובל תני כותים שאנסוהו ונעלו ממנו ממונו של חבירו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא דתימא באותן שאמרו לו תן לנו ממון אבל באותן שאמרו לו תן לנו ממונו של פלוני אע"פ שהוציא ונתן להם פטור וכמדומה לי שלא ראה בעל המאור דברי רב חננאל ז"ל בשמועה זו שהביא זו הראיה הגדולה רק דברי הרב ר' אפרים כי על כן קראה בשמו ומן התימה שעלינו לתמוה על רבי' הגדול ז"ל אם על דברי ר"ח ז"ל בא להשיב וכי לא הכל ממנו לדרוש שברייתא זו באנסוהו סתם היא כדברי ה"ר אפרים תלמידו ז"ל והלא כך העמידוה בירושלמי ור"ח עצמו כתב כן והיאך לא הזכיר רבינו דבריו של ר"ח ולא הגיד מה יתרץ בראייתו שהביא מכסא דכספא ומה יעשה בדברי הירושלמי אבל מקום הניחו לנו לפרש דברי רבינו ז"ל כמנהגנו הוי יודע כי רבינו הגאון הוא רבינו האי ז"ל היה אומר שהנושא ונותן ביד והמראה שניהם שוים וכל מקום שאנסוהו להראות והראה פטור אנסוהו להביא והביא נמי פטור והיה מפרש ברייתא זו כך ישראל שאנסוהו כותים והראה פטור כיון שלא עשה אלא לאונסו ואם הוסיף מעצמו ונטל ונתן להם חייב שהרי לא היו אונסין אותו להביא וזה דעת הגאון בשרשי השבועות שלו ואף בחרוזותיו בהן מפורש וזו היא מחלקתו של רבינו בכאן ואלו הן טענותיו ותשובותיו שאם הנושא ונותן ביד באונס פטור ליתני אנסוהו ונטל ונתן פטור וכ"ש הראה וזהו שכתב וכ"ת ע"ש מראה מנושא ונותן ביד וכו' הא נראה שבעל הדין היה משוה אותם וראיותיו על זה מכריעות ומספיקות והריני מוסיף עוד ראיה אע"פ שאין צורך מדאמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי דמדקתני ברייתא פטורה במראה במלתא דמחייבא ביה נושא ונותן ביד איצטריך רבא למימר אע"פ שהקלו במראה מחמת האונס בלא אונס הרי הוא כמי שנשא ונתן ביד דאי לאו הכי למה לי למימרא והא בין מעצמו בין ע"י אונס כנושא ונותן ביד דמי הנה נתברר פי' דברי רבינו הגדול ז"ל. ותדע ותשכיל ממוצא דבר זה כי מדבריו ומדברי הגאון ז"ל תוכל ללמוד סיוע למה שכתבנו במס' סנהדרין בפ' אחד דיני ממונות שהדיין שטעה בשיקול הדעת פטור אם לא עשה מעשה שאפי' לדברי מי שהוא דן דינא דגרמי אין הגורם כעושה מעשה שהרי הודה לנו בעל המאור ז"ל שאין מחייבין הגורם באונס אע"פ שהעושה מעשה חייב בו ורבינו הגאון שהוא דן דינא דגרמי בדייני אזיל לטעמיה שהוא משוה הגורם לעושה מעשה ואחרי זה אנו צריכין לדון על דברי ר"ח שהרי משיחתו של רבינו למדנוו שאף הנאנס להביא ממונו של פלוני והביא חייב וראיותיו מראות פנים לשני הדברים שהרי פקיע עמיר זה בדאניס ליה הוא כדקאמר רבינו ז"ל דאי בדליכא אונס כיון דאוקימנא בשתי עברי נהרא פשיטא צריכא למימר הא ודאי מזיק הוא פושע הוא גזלן הוא. ועוד דההוא גברא דאמטי חמרא דרבנן עלוי ההוא חמרא אנסי' ליה וטעמא דקיימי עילויה הא לאו הכי מחייב ואע"ג דאנוס ואפי' באונס הגוף נמי אשכחן כה"ג בעובדא דגדישין דמטמרי בהו פלשתים וקטלי בהו ואסרי למיקלינהו להציל עצמו בממון חבירו והתם אם היו יכולין להתרחק בלא נפשות היאך היה נקרא מציל עצמו ולמה היה הדבר ספק. אצל הגבירים ואדוננו דוד לא ידע אלא ודאי הצלתם היתה מיוחדת בשריפת הגדישין ואעפ"כ אסרו לשרוף אלא ע"מ ליתן לו דמים וכן הא דאמרי' בנרדף ששבר את הכלים של כל אדם חייב שאסור להציל עצמו בממון חבירו ודאי מדקרי ליה הכי בשהיו כלים מפסיקין לו הדרך עסקי' ואפ"ה חייב וכי מה בין מי שאונס הגוף בא לו מחמת ממונו של פלוני למי שאונסו בא עליו בממונו של פלוני שניהם אקרי אונסין והממון מציל וההצלה מיוחדת בו אלא כולן חייבין וברייתא גופא דקתני אנסוהו באונס גופו משמע וגברא דאמטי חמרא דרבנן אנוס בנפשו הוה דהא בהדייהו קאי ומסתמא דכולהו אונסין בגופיה אנסי דאי הוו משכחי ממונו של זה אין מניחין את שלו שהוא בידם ודאי לבקש של חבירו שהוא ספק ואע"פ שאמרו אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה מי קאמרינן יהרג ואל ימסור ימסור וישלם ממון לבעלים אבל השמועה מוכחת והדברים עצמם נראין שיש הפרש בין נפקד לאדם אחר שהאחר שאנסוהו להביא ממונו של פלוני מן שמים הוא דקנסוהו בהך אונסא דנפל עליה ואסור להציל עצמו באותו ממון של חבירו שאין הממון גורם עליו כלום הלכך מכיון ששלח בו יד נעשה עליו כגזלן להתחייב באונסיו אבל הנפקד שהוא שומר לבעלים ידו כידם ורשותו כרשותם ועשייתו כעשייתם ורואין אותו כאילו הבעלים היו שם ובאו עליהם הגנבים שבודאי היו נותנין אותו להם שע"מ כן הפקיד וע"מ כן קבל שיהא שומר לבעלים ולא שיהיה בידו עושר שמור לבעליו לרעתו שהוא נהרג עליו וממונם פלט והיינו כסא דכספא דבגמ' דילן ועובדא דר' דוסתאי בר' ינאי דפ"ק דגיטין דאסיקנא א"ה שפיר עבדת ואיתמר התם בירושלמי א"ר חגי הדא דתימא הוא דלא יכיל למקמה גרמא טבאות ברם ההוא דיכיל מקמה גרמא טבאות מפיק ליה מן הדין ויכולין לדין כלומר חייב לשלם לנפקד הא למדנו שכל שאינו יכול לסבול יסורין ויש בו סכנת נפש ומסר פקדון פטור והיינו נמי מימרא דירושלמי דאיתמר הכא הדא דתימר וכו' שבני א"י שונין ברייתא זו בנפקד והלשון שלהם מוכיח דתנו בה אנסוהו ונטלו ממונו בפניו ואמרו נמי תן לנו ממונו של פלוני אע"פ שהוציא ונתן להם פטור משעה שהוציא מביתו ומסר להם וזהו מה שנתחלף בכאן בין שתי הגמרות בענין הברייתא ודרכן תדיר בכך ומיהו בעיקר דינא גמ' דידהו בהדי דילן רשות ומאן דלא סבר הכי לא טעם כלום בשמעתין ובת טות ואנא כי שכיבנא רבינו נפיק לוותי דמתרץ מתני' כוותי למעלות דלן ציית וכן תהא רעוא מארי שמיא: