מלחמת השם על בבא קמא לא.

ועוד והא דאמר רב חבלה של בת קטנה לעצמה מ"ט לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים וכו' איכא דקשיא ליה הא מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואוקימנא בסמוכין על שלחנו אבל אינם סמוכין מציאתן לעצמן ומשמע אפי' בת קטנה וכו' עד שאני הכא דהא אוקימנא בשבת והתורה זכתה מעשה ידי הבת לאביה ואין זה תלוי בקפידתו וכו': אמר הכותב והרי אמרו בגמ' והא התם דמעלמא אתו להו וקפיד דקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה ומפרקינן עלה התם דגברא קפדנא הוא וכו' ואי ס"ד מדינא דאורייתא נמי שלו הוא מאי קשיא ליה לימא ליה התם בשבת דמעשה ידיה ומדינא דידיה הוא ודעתו של בעל המאור ז"ל לומר דקשיא משום דקתני באידך ברייתא קטנים יעשה להם סגולה וקס"ד דאשבת דבתו קאי ואין ראוי לסמוך בזה דקטנים יתן להן הראוי להן משמע והוא עצמו יאמר בסוף דלאו אבת קטנה קיימא מתניתא ועוד כי לא מצינו אדם מוותר משלו אלא ברצונו וזה עומד ותובע וצווח ואתה אומר שהוא מוותר מה שזכתה לו תורה בשלמא הא דאמרי' בבניו פטור אע"פ שהבן הגדול עומד וצווח משום דאמרי' לא נתן להם מזונות עד היום אלא על דעת זו וכבר זכה בהן אלא הוא כיון שהוא תובע היאך אתה אומר שהוא מוותר מה שזכתה לו תורה ומה הנאה באה לו מבתו כדי שנפסידנו ממונו מפני שויתר להם במקצת ויתר בכל נכסיו והרי אתה משלם רעה תחת טובה ועוד למה נקרא זה קפדנא אין זה מקפיד אלא על ממונא ומידי דקא חסיר ביה הוא והיאך אפשר שהיא סמוכה על שולחנו ושבת דמעשה ידיה שלה א"כ אף מעשה ידיה יהו שלה ותאמר שהוא מוותר את שלו ומה בין זה לזה הלא תשלומי השבת ומעשה ידיה הכל אחד הוא:

וכתב עוד ונ"ל דכל האי שקלא וטריא דשקלינן וטרינן בגמ' לא אתיא כר' יוחנן דלדידיה ליכא לאקשויי הא דאקשי' לעיל והא התם דמעלמא קא אתו וקא קפיד דקתני ולא עוד אלא וכו' ולר' יוחנן לא משום קפידא קא זכו אלא מדין תורה ואף אני אומר כן אלא שיש לתמוה שהרי הוא עצמו כתב דכולה שמעתא אאוקימתא דשבת קיימא וההעדפה שבין השבת והמזונות דאביה הוי מה"ת ואפ"ה אקשינן לה בגמ' ומפרקי' דמשום קפידא הוא ומה בין שבת לרב לנזק לר' יוחנן כי היכי דבשבת לרב קשיא להו קשיא נמי לר' יוחנן ולפי פירושו ודאי קשיא שהרי אפי' במקום שמעשה ידי הבת ושבת חבלתה קנוים לו מה"ת שסמוכה לאביה על שולחנו כתב בעל המאור ז"ל שהאב מוותר משלו במידי דאתי ליה מעלמא והוי שלה לפי שהוא סבור דהא דקתני בברייתא קטנים יעשה להם סגולה אפי' אשבת דבתו קאי וא"כ היאך כתב דלר' יוחנן ליכא לאקשויי הא ודאי רשיא כי היכי דקשיא לרב בשבת ואם חזרה לדעת הוא יפה עשה אילו מחק כל שמועתו דלעולם מה שהוא שלו מה"ת אינו מוותר ואינו תלוי בקפידתו כמו שכתבתי ומה שהקשה בגמ' והא התם וכו' וקתני ולא עוד ה"פ דלאו אההוא פירוקא דפריק אביי אליבא דרב אקשי' דלדידיה לא קשיא דכי קתני חייבין ליתן לאביה במוותר השבת דמה"ת זכה בו וכן בחובל בבתו קטנה פטור משבת בלבד כדין תורה אבל נזקא שלה הואיל ואינה סמוכה על שולחנו אבל לדידן דמשמע לן פטור מן הכל וחייבין ליתן לאביה נמי בכל חמשה דברים ומשום תקנתא כי היכי דלא תיהוי ליה איבה קשיא דשמעת מינה דקפיד ומתרן גברא קפדנא הוא וגבי בתו חיישי רבנן לקפידתו ואע"פ שאינה ניזונת משלו כדי שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין משא"כ בבנו והא דקתני קטנים יעשה להם סגולה לאו אשבת דבתו קאי דמה"ת שלו הוא ולרב נמי הכי מוקמינן לה השתא דחייבין ליתן לאביה בכל קאמר ולית לן בפירוקי דאביי דכיון דשמעינן מאידך ברייתא דאפי' בבן פטור ואיצטריך לאיפלוגי בין שסמוכין לשאינן סמוכין שמעינן מינה דאפי' במאי דלא זכי מדאורייתא תקינו ליה רבנן לאב משום איבה והחובל בבתו קטנה פטור מן הכל הלכך לא קשיא תו לרב דמאי חייבין ליתן לאביה נמי הכל ומשום תקנה וכי אמר רב לעצמן בסמוכה דלאו גברא קפדנא הוא וכולה סוגיין נמי אתיא אליבא דרב אבל בשבת דבת קטנה דמה"ת זכה בו בכל ענין הוא שלו תדע דהא מעיקרא לא אקשי' אלא ההיא דקתני בבנו גדול יתן לו מיד ולא אקשי' אהא דקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה והכא קתני יעשה להם סגולה אלא ש"מ בשבת בתו קטנה לא אמרי' וכן מה דכתב תו לר' יוחנן דברייתא בתרייתא צריכינן לתרוצי בשבת לצדדים קתני בניו ובנותיו גדולות פטור משבת לאו מלתא היא אלא פטור מכולן דכל לגבי נפשיה קפיד וסתמא קתני פטור מן הכל משמע דאי אמרת פטור מדבר א' מחמשה דברים והוא הדבר המועט שבהן גבי דידיה נמי הוה ליה לאיפלוגי ולמימר גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה והכי תני לה בתוספתא מפורש פטור מן הכל ועוד מ"ש שבת דבנו ובתו גדולה מד' דברים וכי מעשה ידיהן שלו הא לא אשכחן הכי בשום דוכתא ואי משום קפידא אדרבה בבושת הוה ליה למיקפד דלית ביה חסרון כיס אלא ודאי פטור מן הכל ומלתא דטעמא היא שכיון שסמוכים על שולחנו דין הוא שאם חבל בהן יהא פטור שאין לך אדם שאינו מכה בנו ורודה את תלמידו ופעמים שהוא חובל בהם יותר מן הראוי ואם אתה מעמידו בדין אין לך איבה גדולה מזו שמעלה טינא על לבו ושוב לא יסמכם על שולחנו והיינו דבעא מיניה ר"א בבת קטנה של אחרים אבל שלו ודאי פטור בכל אי מה"ת אי מדרבנן וכולה סוגיין הלכה פסוקה היא זו היא הדרך הנראית בשמועה זו ולא הוקשה עלינו בה אלא שהיה לו לרבינו הגדול ז"ל לפרש בהלכותיו שאין דבריו אמורים אלא בניזונת אבל בשאינה ניזונת הכל לאביה משום איבה ומדבריו למדנו שהוא ז"ל סובר דהשתא דאתינא לתקנתא דאיבה וקפידא החובל בבתו פטור מחבלה קתני דהיינו נזק ואחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה נמי נזק וביה ניהו דקפיד גברא קפדנא משום דאיפחות כספיה אבל בצער ובושת לא ולפום הכי מקשינן קתני נזקה לאביה אלמא קפיד אפי' במידי דאתי להו מעלמא ואית צערה דהא אמרת נזק דידה הוי ומשום קפידא יהבינן ליה לאב ופריק גברא דלאו קפדנא ולא קפיד אלא שלו שלו ושלה שלה ולהכי קתני אידך אפי' אבנות קטנות יעשה להן סגולה בכל הראוי להן מן הדין אבל גברא קפדנא קפיד ולהכי קתני הך חייבין ליתן חבלה לאביה דהיינו נזק שהוא פוחתה בדמים ואי קשיא והא סיפא דומיא דרישא בעיא מה רישא החובל בבתו קטנה פטור מכולן דהא תלמוד אפי' בבנו שאינו פוחת לו כלום קפיד אף סיפא חייבין ליתן לאביה בכולן אין סיפא דומיא דרישא הוא דהחובל קתני ופטור וחייב אחבלה סתם היינו נזק ושאר דברים לא קתני ולפי שיטה זו מעצמך למדת דלר' יוחנן דאמר נזקה שלה דין תורה אחד המקפיד ואחד שאינו מקפיד דינם שוה ודקתני קטנים יעשה להם סגולה בנים בראוי להם ובנות בראוי להן דמסתמא הכי משמע כדפרישית לעיל ובודאי דהא דמקשי' והא התם דאית להו צערא בגויה ומעלמא קא אתי להו וקא קפיד וכו' לדעתיה דרב הוא דקשה מדס"ד חייבין ליתן לאביה חיובה דהיינו נזק קאמר ולדעתיה דרב הוא דהוי משום קפידא הא לר' יוחנן דינא דאורייתא הוא ולא קשיאן מתניתא כלל דבכל מאי דאתי להו מעלמא בצערא לא קפיד הלכך כולי פירוקא נמי דרב הוא ובין שתפרש דקפידה בנזק בלחוד הוא כמו שכתבנו בין שתפרש קפידא בכולהו כולה מלתא לרב איתמר דלדידיה היא דקשיא כדפרישית אבל לר' יוחנן אחד ניזונית ואחד שאינו ניזונית נזק ושבת הראוין לו מן התורה הן שלו ושאר דברים שלה וזהו דעת רבינו ז"ל ונכון ומחוור הוא: