מלחמת השם על בבא קמא ל

כתוב בספר המאור וא"ת לקתה מדת הדין דכי מיתפח האי גברא וכו' עד סיפא: אמר הכותב תמה אני למה האריך והרבה כל אלו הדברים וכדומה לי שכך הוא תורף פירושו ששמין אותו כשהוא חולה כמה הוא שוה וכמה היה שוה נמצא בפחת דמיו הפחת שיש בין המלאכה הראשונה החשובה שהיה עושה ובין הדולא שהיה עושה לאחר שיתרפא וגם דמי בעול הדולא שהוא בטל לגמרי מחמת חליו שהלוקחו פוחת דמיו מפני בטול חוליו הלכך אינו מפסידו כלום אחר דמי ידו אלא דמי שמירת קישואין שהלוקח אותו אינו לוקחו לשמור קישואין עם מלאכתו האחרת שהיה עושה והוא יכול לומר עכשיו אני בטל מאותה מלאכה הראשונה ונתת לי דמים בדמי היד אבל הייתי עושה עוד מלאכה אחרת עמה וצריך אתה ליתן לי דמי אותה מלאכה ונותן לו ואם כך הוא מפרש אין פירושו נכון שאילו היו שמין אותו כשהוא חולה כמה שוה בשוק פשיטא שלא לקתה מדת הדין לגבי ניזק אלא לקתה לגבי מזיק והיה לו לשאול למה ישלם כל כך ולומר מפני שהיה יכול לעשות עם מלאכתו הראשונה ויכול לעשותה כשיתרפאו ועכשיו הוא בטל ממנה ובודאי מעיקרא נמי ידע המקשה נזק היאך שמין אותו וכיון שכשהוא חולה שמין אותו היאך אמר שלקתה מדת הדין לגבי ניזק ואם טעה בשומת הנזק היה לו לפרשה והוא השיב סתם שהרי נתן לו דמי ידו ואין שבת קטנה בכלל דמי ידו אלא בכלל פחת דמי חליו ששמין אותו כמה היה שוה בריא ביד וכמה הוא שוה חולה בלא יד ועוד שא"א לומר כן שיהו שמין אותו כשהוא חולה כמה שוה שח"כ נמצאת פוגם מזיק שאין אדם לוקח עבד חולה אלא בפחות מכדי דמיו הרבה שאין אדם רוצה להיות קונה אדון לעצמו שיהא צריך לשמש אותו עד שיתרפא ושמא ימות ואע"פ שאמדוהו ב"ד לחיים מ"מ דמיו פחותין הם ביותר ודמי למאי דאמרי' בהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור שאין שמין לו פחת דמיו הואיל וסופו לחזור ואף כאן נמי פחת הדמים שמחמת החולי סופו לחזור כשיתרפא ואפי' למאן דפליג התם הכא מודה שאין שמין לעולם עבד חולה שא"כ אתה מחייבו דמי נזק על שבתו שהוא פחת דמיו ועוד דקשיא עליה הא דאמר רבא כאילו מטחינו בריחים דלא אפשר לעסוק במלאכתו בידו אחת ובשנית יטחון ומה שאמר אפשר לעשות ע"י הדחק בחיי ראשי נראה שלא טחן מעולם שהיא המלאכה הכבדה שבכל המלאכות כדאמרי' בעלמא על דרך גוזמא ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא ושמירת הקישואין עצמה א"א לעשותה עם מלאכתו הראשונה שהרי צריך להלך סביב ערוגת הקשואין שהרי אמרו בגמ' נקטע רגלו רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח ואילו שומר קשואין לא דלא אפשר ליה לשמור קשואין. ועוד אם היה דרכו מתחלה לעשות במלאכה זו הקלה עם מלאכתו הגדולה הלוקחו ודאי ישים לו וירבה בדמים בשבילה וימעט דמים כנגדה כל ימי החולי ונמצא הכל בכלל הנזק ואינו משלם שבת ואינו ברור בדברי בעל המאור ז"ל במקום זה ושמא הוא מפרש שאין שמין לו דמי ידו אלא לאחר שיבריא כלומר שמעכשיו אומדים אותו כמה יהיה שוה לאחר שיבריא והוא קטוע וכמה היה שוה כשהוא שלם כמו שאנו מפרשים וא"כ לעולם מדת הדין לקתה בשלא ישלם לו דמי הדולא שיהיה ראוי לעשות או אפי' דמי נוקב מרגליות אם כך היה אומנתו שאפי' הקטע ברגלו יכול לנקוב מרגליות לכשיבריא ועכשיו הוא בטל מהם ולא ישלם לו דמיהן ומצינו בירושלמי דאמרי הכי הכא את אמר רואין אותו כאילו שומר קשואין והכא את אמר אם היה עושה מנה ביום נותן לו מנה ביום סלע ביום נותן לו סלע ביום אמר ר' יצחק תרין שבתין אינון הכהו על ידו וקטעה אין רואין אותו כאילו הוא חגר ושומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואם כוואו על כף רגלו וצבת על כף ראשו וצבת או שהטיל עליו שלג או צונן במקום שאינו נראה חייב לרפאותו והשבת רואין אותו אם היה עושה מנה ביום נותן לו מנה ביום סלע ביום נותן לו סלע ביום וכלשון הזה שנויה בתוספתא ולמדנו מכאן ששמירת הקשואין לאחר שהוא חגר הוא ולשון מיתפח ואזיל בשליחותא שהקשה לו אינו עיקר בספרים ולא גרסי' ליה בפר"ח וכן בספרים המוגהים הבאים מספרד ומישיבתו של ר"ח ורבינו חושיאל אביו ז"ל מצאתי דלא גרסי' ליה וכן בנוסחאות ישנות שבספרד ראיתי דלא כתיב בהו הכי ומוגה בהן בגליונים פי' דכי מיתפח וכו' שאינו עיקר גמ' כלל: