מלחמת השם על בבא קמא יג

ועוד כתב ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בדלא אפקרינהו וכו' עד ושמואל ס"ל כמ"ד בור שחייבה עליו תורה בין ברה"י בין ברה"ר הלכו בין אפקריה בין לא אפקריה כולן מבורו למדנו: אמר הכותב אילו דברי רבינו שלמה ז"ל שאף הוא כתב בפירושיו כך דשמואל סבר בור שחייבה עליו תורה בין ברה"ר בין ברה"י הוא כאשר כתב בעל המאור הזה ז"ל וכבוד רבינו שלמה ז"ל יהא מונח במקומו אבל הדברים לא נראו כן מפני שאמרו בגמ' בפ' כיצד הרגל לימא בבור ברשותו קא מיפלגי דרב סבר חייב ושמואל סבר פטור ואי הכי קס"ד לומר כן הא אמרן כמה זימני בגמ' אי לשמואל היינו בור ואי לרב היינו שור ומרגלא היא בפומא דגמ' והיכי קס"ד למימר איפכא וכי דחינן לה בגמ' נמי בדרך דלמא דחינן לה ואמרי' לעולם אימא לך וכו' ולרב נמי אשכחן דקאמר מודה רב בבור ברשותו דחייב אפי' אחבטא והך חבטא דכתב ביה בעל המאור ז"ל לא נהירא כלל דלא אידכר התם ר"ע והל"ל הכא בבור ברשותו עסקינן ור"ע הוא ועוד דאי ס"ד דרב ושמואל בפלוגתא דתנאי פליגי היכי קאמרי' אי לרב אי לשמואל הא הך פלוגתא לאו דרב ושמואל בלחוד היא אלא באשלי רברבי מינייהו מתליא והיכי אפשר נמי דלא מדכרו בגמ' נימא כתנאי ולא אתליא כלל בתנאי אלא ש"מ דלא שייכא פלוגתייהו בפלוגתא דבור ברשותו ולעולם אימא לו דשמואל סבר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור משום דא"ל האי בירא ברשות כריתיה וכי אפקרנא רשותי ויהיבנא משלי לרה"ר לאו לאיחיובי נפשאי עבדי' ואינהו הוו להו לעיוני הא זה דומה למפקיר נזקיו באונס דפטור דלא אמרי' היה לו לסלק הואיל ולא על עסקי כריה הוא חייב ה"נ לא אמרי' היה לו לכסות הואיל וברשות כרה או משום דא"ל תורך ברשותי מאי בעי והיינו טעמא דחופר לאושין דפטרינן לקמן בפ' הפרה ומאן דמחייב אמר לך הואיל וממונו הוא חייב לסלק נזקו כשהוא מפקירו דלאו אנוס ומ"מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר מודה דחייב דלאו ברשותיה אנחנינהו וכורה נמי בור ברה"ר הוא וכחומרו של זה ושל זה שהוא ברה"ר ושהוא בור שלו לפיכך לכ"ע חייב בין למאן דפטר בור ברה"ר בין למאן דפטר בור ברשותו כולהו באבנו וסכינו ברה"ר מתחייבי ומתורת בור מחייב ליה שמואל ואע"ג דלא אשכחן בור דהוי ממונו כדאמרת בור ברשותו פטור לא איכפת לן כיון דתקלה קבועה ועומדת היא לבורו מדמינן לה ולא לשורו שדרכו לילך ולהזיק הדין היא סברא דשמואל ומש"ה לא מסיימא מלתיה אי ס"ל גבי בור ברשותו פטור או חייב תדע שהרי הם אמרו דלרב בור ברשותו פטור וא"כ אבנו סכינו ומשאו נדמייה לבור ברשותו וליפטר אלא ש"מ אין זו דומה לזו אבל רב ס"ל לעולם היכא דלא אפקריה שורו הוא ואע"ג דבור שחייבה עליו תורה בור ברשותו נמי הוא אבנו סכינו ומשאו איכא לדמויינהו לשור ואיכא לדמויינהו לבור הלכך לשור מדמינן ליה כדי לחייבו על נזקי כלים ועל אדם וי"ל שטעמו של רב דהואיל ולא חייבה עליו תורה אלא להבלו והבלא לית בה מששא לא ממונו הוא כדאמרי' גבי אש ואפי' כשתמצא לומר התם ממונו הוא משום דגחלת עיקר ואית בה מששא אבל הבלא ודאי לאו ממונא הוא הרי שלא מצינו שחייבה התורה על נזקי ממונו אלא בשור הלכך כל ממונו דמזיק משורו גמרינן ליה ולפי זה הטעם הא דאמרי' אי בחבטה מיית חבטה דידך הוא איכא למימר הכי קאמר וחייב משום שורו ולא מדין בור אלא שור הוא וחייב אפי' על נזקי כלים וס"ל כר' ישמעאל אליבא דרבה ומצינו לזה סעד בירושלמי דגרסי' התם חמתני' דתנן בפ' הפרה נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים שמואל אמר בשהתריסו מחמת אוירו אבל אם נחבט בקרקעו חייב ר' יוחנן וריש לקיש תרויהון אמרי' אפי' נחבט בקרקע פטור דרך נפילה פטרה תורה ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו וכו' הא למדנו שיש מי שאומר דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא פטר כלים אלא מהבלא אבל חבטו של בור ברשותו מדין שור נתרבה וחייב על עסקי כלים והיינו סבריה דשמואל בירושלמי וסבריה דרב בגמ' דילן ואפשר לפי גמרתנו לומר שטעמו של רב משום דאבנו סכינו ומשאו דמי לשור שהוא גוף הנזק וחבטה דידיה משא"כ בבור שהחבטה בקרקע הוא והוא לא הניח שם אותו קרקע אלא שהכשיר נזקו כשחפר שם ונטל משם העפר הלכך היכא דלא אפקרינהו לשור המועד מדמינן ליה וחייב על הכל משום דדמי ליה טפי מבור ושמואל מדמי ליה לבור דלאו בעלי חיים ואין דרכו לילך ולהזיק והיכא דאפקרינהו ליכא לדמוינהו לשור הלכך מדמינן ליה לבור דלא גרעי מבור ומ"מ חייב אפי' אחבטא דחבטא דידיה הוא אבל בור ברשותו אע"ג דממונו הוא וחייב בחבטא לאו דינא דשור אית ליה משום דלא דמי ליה מהאי טעמא דכתיבנא שאינו בגוף הנזק אלא גורם ולפיכך הוא פטור על נזקי כלים והא דאקשינן התם לרב דאמר הבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו ולא מפרקינן בבור ברשותו ולחבטו משום דלא שמעינן ליה לרב בהדיא דלימא בור ברשותו חייב ואם תמצא לומר פטור היכי משכחת לה ועוד דכי מרבינן בור ברשותו מדכתיב בעל הבור ישלם מרבינן ליה וכי כתוב חמור ולא כלים אבור ברה"ר כתיב והתם להבלו ולא לחבטו ועוד דבהבלו כתיב דדרשינן ונפל עד שיפול כדרך נפילה ואמר רחמנא ולא כלים אלמא מהבלא ממעט להו וזהו הטעם הנכון לפי גמרתינו ודרך הירושלמי בחליפין ושייך במאי דאמרי' להבלו ולא לחבטו משום דהבלא שוי איהו התם וחבטא לאו דידיה הוא אלא גרמא הוא שגרם שיהיה שם חבט כשסלק משם עפר ושוייה בור והחבטא לאו קרקעו היא אלא קרקע עולם ומשום הנך טעמי דפרישית לא מסיימא מלתיה דרב דאיכא למימר דס"ל בור ברה"ר חייב להבלו בור ברה"י פטור בין להבלו בין לחבטו ואיכא למימר בתרוייהו חייב ולא מסיימי ומפני הטעם שפירשנו חייבו מניח אבנו וסכינו ברה"ר והפקירן לד"ה ולא חייבו חופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו כדמוכח בפ' הפרה דאקשינן בור של ב' שותפין היכי משכחת וכו' ולא מפרקין במפקירין רשותן ובורן אלמא ההוא ודאי פטור משום שאינו חייב לא על עסקי כרייה ופתיחה דברשות כרה ולא משום ממונו משא"כ במניח ברה"ר שעל עסקי הנחה הוא חייב כמו שכתבנו וכ"כ בזה הרב אב"ד ז"ל ואף זו שלא כדברי רבינו שלמה ז"ל והאל יצילנו מכל חטא ושגיאה: