מלחמת השם על בבא בתרא יט.

ועוד זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע אמר רב זביד וכו' ראיתי שמועה זו מעורבבת בפי' ה"ר שמואל ובפי' ה"ר אברהם ז"ל מכלל פירושם חצי קרקע לאו דוקא וכו': אמר הכותב אע"פ שבירר דרך לעצמו לא הגיעו ובאמת שזו דרך ישרה ודברי רבינו הגאון ז"ל בספר המקח מטין לה אלא שאם שמועה זו בשני בני אדם שלקחו לפנינו זה אילנות וזה קרקע מאי שיטה הכא בפ' חזקת הבתים ועוד היאך אמרו זה החזיק באילנות אם בחזקת נעל וגדר ופרץ כל שהוא היה לו לומר זה לקח אילנות וזה לקח קרקע שהרי כך הוא הדין בקונה בכסף או בשטר או בחליפין ולמה אמרו החזיק היה להם לומר לקח שכל הקנינין שוין בו והלשון נהוג וידוע בתלמוד אלא ודאי דבר הלמד מענינו הוא שבחזקת שלש שנים הדברים אמורים וכגון ששניהם באים מחמת טענה זה אומר אני לקחתי אילנות וקרקע וזה אומר לא כי אלא אני ולשון זה קנה וזה קנה בכאן כאומר זכה כמ"ש למעלה קנאה כולה חוץ מבית רובע וענין מחלוקת רב זביד ורב פפא לפי שהדין כך הוא שרואין אותן כאלו לקחו לפנינו סתם זה אילנות וזה קרקע שמאחר שהחזיק זה בקרקע אין לבעלי אילנות חזקה בקרקע ואע"פ שהוא בא מחמת טענה כשם שאין לבעל הקרקע חזקה באילנות שחזקתן במקום שטר עומדת להם לכל אחד ואחד לפי' אמר רב זביד דנין אותם כלוקחין סתם ובשני לקוחות אין לבעל אילנות בקרקע כלום ורב פפא סבר בשני לקוחות יש לבעל אילנות בקרקע לפי' זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה חצי קרקע ומה שאמרו בגמ' כי היכי דלדידך בעין יפה זבין לך וכו' לא שזה טוען כך שהרי פירשנו שהוא אומר אילנות וקרקע לקחתי אלא שאנו דנין אותו דין שני לקוחות שיכולין לומר טענות אלו וסמכו ענין לו מכר קרקע ושייר אילנות מכר אילנות ושייר קרקע דמודו בה רב פפא ורב זביד ומה שכתב בכלל דבריו כמו שהאילנות מכורין בכלל מכר סתם הקרקע חוץ מן האילנות שהזכירו רבותינו בפירוש כגון חרוב המורכב וכל שעולין לו בחבל וכל שהעול כובשו אגב שטפה טעה שכל שעולין לו בחבל וכל שהעול כובשו מכורין הן בכלל השדה אלא שאם שייר ואמר חוץ מן האילנות כל שעולין לו בחבל הוי שיור ואינך לא הוי שיור שאין שם אילן עליהם וכן כשהעול כובשו ומפורש בגמרא:

ומה שכתב עוד ובכולן פסק הרי"ף ז"ל בהלכותיו פסק נכון וברור אבל מה שכתב בפ' המוכר את הבית והא דרב הונא עדיפא דאי מהתם הוה אמינא ה"מ תלתא אבל תרי לא: אף בזה היה יכול לדונו כדבריו שבודאי אם היא מנת שדה קטנה שלשה אילנות וקרקען כלומר במה שצריך להן ולא יותר ושייר קרקע לפניו בפי' הוא הדין והוא הראיה ואע"פ ששמועה זו במטע עשרה לבית סאה היא מדבר הלמד מענינו אף בג' נמי היא דכל שלשה אילנות נמי שדה אילן מיקרו וקרקען טפל להן וסתם נאמרה בכל שדה אילן כלומר ככל מי שהיה הקרקע נמכר בסתם בכלל האילנות אם לא שייר בין בעשרה בין בשלשה וחכמי הצרפתים יוכיחו שהם פרשו שמועות הללו בחבוריהם על זו הדרך הכתובה בספר הזה בין בשלשה אילנות בין בעשרה ולפיכך אמר רבינו ז"ל אע"ג דהתם אמרינן דכל המשייר אילנות לפניו משייר הוא לו קרקע דהא אף במקום שמכר קרקען נמי יש לו חצי קרקע הא בעלמא קרקע הצריך אפילו הכי דרב הונא עדיפא דאמר בשנים נמי שאינן שדה אילן משייר ועוד שהוא לא בא לומר דההיא בשלשה היא בדוקא אלא דאי מינה דההיא דייקי' הוה אמינא כי שמעת מינה דמשייר ארעא ה"מ שלשה דהוא בשדה אילן אפילו בלוקח אבל שנים לא ודרב הונא ודאי עדיפא ועוד וכן הא דאמרינן צריך למחות בסוף כל שלש ושלש כו' אם כדברי הרב מה הועילה זו המחאה שיש חזקה אחריה וכו': אמר הכותב הרי זה בא ללמד ונמצא למד שעיקר הטעם כדברי הרב רבי שמואל שאילו היה נאמן אדם לומר מעיקרא לפירות ירדתי ואח"כ לקחתיה ממך ונאמן לומר לו ללוקח מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה ומעיקרא לפירות הורידני אותו מוכר והב"ע דלא טען דהא קאמר מפלניא זבנתה ולא קאמר מינך זבניתה כמו שכתב בעל המאור ז"ל א"כ יהא נאמן לומר מיניה זבנתה הא שית שנין מגו דאי בעי אמר מינך זבנתה הא ארבע שנין ומעיקרא לפירות ירדתי אלא ש"מ כיון שעל כרחו מודה מחמת מחאתו של זה דמעיקרא ברשות ירד אינו נאמן מחמת טענה זו לומר אח"כ לקחתיה ולא מפני טענתו זו הצריכו למחות בסוף כל שלש ושלש אלא מפני הטענה שפי' ה"ר שמואל משום דא"ל לא אזדהרי בשטרי אלא שלש שנים אחר מחאה סוף חזקה בתחלה כל שאכלה ג' שנים בשופי לא מזדהר בשטרי חוב וא"ת התם נמי לימא הכי כיון שקודם שנגמרה חזקתו מכרה לאחר בשטר וזה שמע היה לו ליזהר לעולם בשטרו דבשלמא בשלא מכר אע"פ שמיחה שלש ראשונות אם לא מיחה בג' אחרונות סבר כיון שאינו תובע אותו בדין זה שלש שנים כבר חזר בו מאותה מחאה ונזכר שיש לו שטר לפיכך אינו נזהר בו אבל כשמכר ויש למכירתו קול היה ליזהר לעולם בשטרו שאין המחאה שוב על המוכר שהרי יצאה שדה מרשותו וא"א לומר בשלא מיחה הלוקח לא נזהר בשטרו שלא עלה מעולם על דעת שלא יתבענו הלוקח דודאי לא שדי זוזי בכדי לפיכך היה לו ליזהר בשטרו שהרי הוא יודע שיתבענו הלוקח בדין שזהו הטעם לכל המחאות והחזקות וקרוב אני לומר שאף ביורש אם מיחה אביו ומת הוא הדין והוא הטעם דכיון דראשון מיחה וזה אינו בא אלא מכחו בטלה חזקה הראשונה ועל דעת מחאתו של ראשון זה שותק מה שאין כן במוכר עצמו שלא מיחה שהוא כחוזר בו ממחאתו כדאמרינן במערער שלא מחמת טענה ראשונה לפי' אמר אכל שית אין לך מחאה גדולה מזו והוא שיש עדים באכילת כל השש אבל אם לא היו שם עדים אלא על ג' נאמן לומר מיניה זבינתה הא שית שנין מגו דאי בעי אמר מינך זבנתה והוי יודע שאינו חולק בעיקר הדין שבודאי נאמן לומר חזרתי ולקחתיה ממך ומעיקרא לפירות ירדתי אבל לא מחמת טענה זו עצמה אלא מגו דיכול למימר מתחלה בתורת מקח ירדתי ולא אזדהורי בשטרי אלא שלש שנים אחר מחאה כדברי ה"ר שמואל ז"ל והוא עצמו לא חלק בזה אלא שיאמר שמי שפירש שמפני טעם זה הצריכו למחות כל ג' ושלש טענה שאינו נאמן בטענה זו אא"כ מחמת טענה אחרת כלומר מדין מגו ולפיכך בההיא עובדא דלעיל כיון שלא היה יכול לומר לא אזדהרי בשטרי לא היה נאמן אח"כ לומר חזרתי ולקחתיה כמו שפירשנו ומצינו בירושלמי צריך ליעור על כל ג' וג' שנים גדול בר מניומי ה"ל עובדא והוון דיינין רבי חלקיה בר טובי ורב הונא וחייא בריה דרב אמר לון חייא בריה דרב כן אמר אבא מכיון שעדר עמו ג' שנים ראשונות שוב אינו צריך ליעור פי' היינו עובדא דבגמרא דילן והיינו דקאמר כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות כלומר לעולם שלא כדברי רוב המפרשים ותני כן היה אוכל שדה שש שנים ועדר עמו ג' שנים ראשונות אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אינה חזקה פי' היינו ברייתא דאמר חייא בר רב חנינא ושנויה היא בתוספתא היה אוכל שדה שש שנים עדר עמו ג' שנים ראשונות ובאחרונה אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אם מחמת טענה הראשונה ערער אינה חזקה שמע שמואל ואמר אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום כלומר שאינן נזהרין בשטרותיהן אלא ג' שנים אחר מחאה ואם אתה אומר שוב א"צ למחות לעולם לא שבקת חיי לכולהו עתירי דירושלמי ואלו לטעמו של בעל המאור ז"ל אין גדולי א"י נפסדים כ"כ שאין הכל יורדין לפירות וחוזרין ולוקחין וגם זה מוכיח כדברי ה"ר שמואל ז"ל וכן מה שחלק בין יורד בתורת משכנתא בין יורד לפירות אין בו טעם כעיקר ולא תהא חזקת הקרקעות גדולה מן המטלטלין שברשותו וכל היכא דאיכא עדי פקדון וראה אפילו אחר דלאו אומן אין לו חזקה בהן לעולם כדאיתא לקמן בהדיא וכמו שהסכימו הגאונים ז"ל כולם וזו ראיה גמורה וכ"ש שמשנתנו האומנין האריסין והאפוטרופין אין להם חזקה ודאי כולה בחזקת ג' שנים נשנה כענין ששנו בברייתא ראה עבדו ביד אומן או אפילו בקרקע נהגו כן להיות אומן יורד ודר בבית עד שישלים בנינו ובזו אמרו בגמרא אי איכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה הא למדנו שאע"פ שלא ירד לגופה של קרקע במשכונא אלא שירד לה ברשות בלבד דומיא דאומן מכיון שירד בעדים אין לו חזקה דהא איכא עדים וראה וכן כולה שמעתא דאומן בין בחזקת ג' שנים כגון העבדים בין בחזקת תפיסה מיד כגון במטלטלין היא אמורה וכענין הברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס שהדין בשניהם שקול ושוה הוא וגרסינן לקמן בפירקין גבי הא דאמר רב אשת איש צריכה למחות ואוקמה רב יוסף כגון מקצת חזקה בחיי הבעל וג' שנים אחר מיתת הבעל מגו דמצי אמר מינה זבניתה ואכלת שני חזקה כי קא' לה נמי אנא זבניתה ניהליה ואנא זבנתה מינה מהימן וא"ת שנאמן אדם לומר אחר מחאה לקחתיה ומעיקרא לפירות ירדתי היאך אמר רב אשת איש צריכה למתות דמשמע שצריכה למחות כשהיא אשת איש והלא אין מחאתה בחיי הבעל מועלת לה כלום בכך ועוד למה לי למימר מגו דמצי אמר וכו' לוקמה דהא דרב בדטעין הכי מינך זבנתא ומן הבעל ירדתי לפירות אלא מחוורתא דשמעת' דאי ירד בה כשהיתה אשת איש לפירו' מחמת הבעל לעולם אין לו חזקה כדין קטן והגדיל ואכלה שלש שנים משהגדיל וכן כל היורד ברשות והכא הכי קאמר מתוך שיכול לומר לאחר מיתה ירדתי בה בשלא הביא עדים אלא של שלש שנים יכול לומר מחיים נמי לקחתי' ואילו מיהת כשהיא אשת איש הרי נודע הדבר שיורד בה כשהיא א"א ושוב אין לו חזקה לעולם ולהכי קאמר צריכה למחות כשהיא אשת איש משום שמא יחזיק עליה לאחר מיתת הבעל ותהא היא צריכה להביא עדים שמחייו ירד ואם הזמינה עליו עדים שירד בה בחיי הבעל די לה בכך וזו היא מחאתה ובזה יש לרב רבינו שמואל ז"ל דרך אחרת והפי' שפירשנו הוא הנכון: