מלחמת השם על עבודה זרה ח.

כתוב בספר המאור מתני' מתרפאין מהן רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות כתב הרב אלפסי ז"ל רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו והדין פירושה לא מסתגי אלא אליבא דרב יהודה משמיה דרב וכו' ודרבי יוחנן עדיפא וכו': אמר הכותב נראה לי דרב יהודה ורבי יוחנן לא פליגי דריבדא דכוסילתא במקום הקזה מכה של חלל היא אלא שהיא קטנה ורבי יוחנן הכי קאמר כל מכה שמחללין עליה לעולם את השבת כלומר שהיא במקום סכנת נפש אע"פ שהיא עכשיו מכה קטנה ורופא וחולה אומרים שאין בה סכנה ואין לחלל עליה השבת אין מתרפאין מהן ובלישנא בתרא פריש מכה של חלל ואע"פ שהיא מכה קטנה ואין בה סכנה והטעם מפני שיש לחוש דלמא עביד ליה סם דמפסיק ליה ומכביד חליו עד שימות הואיל והוא במקום סכנה אע"פ שאין בו עכשיו סכנה והיינו דאמר רב יהודה דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו שאע"פ שאין בו עכשיו סכנה שמא יכניס לתוכו סם שימיתנו מפני שהוא במקום סכנה שהדבר ידוע דשוריאני דליבא וכל גופיה בההיא דוכתא אגידי ובה תלו והיא סכנתא הלכך אין מתרפאין מהן וההיא פירוקא דקס"ד רפוי ממון דבר שאין בו סכנה ליתה אפי' אליבא דרבי יוחנן דרבי יוחנן נמי מודה בריבדא דכוסילתא לרב יהודה שאע"פ שאין בו סכנה הואיל והוא במקום סכנה אין מתרפאין והא לא מיתקרי רפוי נפשות שהרי אין בו עכשיו סכנה שתהא רפואה זו רפוי נפש ומאחר שכתבה רבינו הגדול ז"ל לדרבי יוחנן לא הוצרך לדבר אחר ופירשה למתניתין לדברי הכל לפי פירושנו זה והדברים נראין כן מדקאמרינן והא אמר רב יהודה וכו' ואלו הוה בהא מילתא פלוגתא לא הוינן מדרב יהודה אפירוקא דמתניתין אלא הכי הוה לן למימר נימא תיהוי תיובתיה דרב יהודה אי נמי הוו אמרו הניחא לרבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן אלא לרב יהודה מאי איכא למימר מדקא מקשינן מדרב יהודה אפירוקא דמתני' שמעינן מינה דמילתא פשיטא היא גבייהו דהלכתא היא ולית בה פלוגתא ורב חננאל נמי אסקא למתניתין כדרב יהודה ובמסכת נדרים תנן נמי ומרפאהו רפואות נפשות אבל לא רפואת ממון ופרישו לה בגמרא נמי רפואת נפשות גופו רפואת ממון בהמתו וליכא עליה פלוגתא:

ומה שכתב בעל המאור ז"ל ואם יש בקיאין עומדין על גביו מותר בעובד כוכבים המל את ישראל: אין הנדון דומה לראיה שהמילה אין בה סכנה ואי מצלי ליה לסכיניה מחזא חזו ליה ומירתת אבל לרפואתו לא התירו העולם שהרי אפשר לו לומר סם פלוני יפה לו והוא רע לו אע"פ שהבקיאין אומרים רע לו פעמים שהרופאים חלוקין בדבר או שיאמר אין זה סם פלוני אם מעורב בדברים אחרים וכללו של דבר שלא התירו דבר זה בגמרא אבל כל מקום שאין לחוש בדבר מותר ואם אפשר לחוש חוששין בכל מקום ולפיכך לא האריך רבינו הגדול ז"ל בדברים הללו:

ועוד כתב ומן המינין אין מתרפאין לעולם משום דמינות משכא וכו' ואע"ג דעבד רבי אבהו עובדא בנפשיה ביד יעקב מינאי לא סלקא ליה שפיר ולא גמרי' מיניה: וגם זה אינו נכון וחס ושלום שיהא רבי אבהו פורץ גדרן של חכמים והרי רבי עקיבא אומר שנוח לו לבן דמא שימות ולא להתרפאות מהן ומי לא שמיע ליה לרבי אבהו ברייתא ורבי אמי ורבי אסי דהוו התם אמאי לא אמרי ליה ועוד בגמרא אמאי לא אקשיה עליה ורבי אבהו היכי עביד הכי לפיכך נראה לי דאותו מין שבא לרפאותו לבן דמא לוחש היה על מכתו לחש שהיה מצרף בו שם עבודת כוכבים לפיכך לא הניחו רבי ישמעאל וקס"ד בגמרא מעיקרא דרבי ישמעאל משום סכנה מנעו דאי משום עבודת כוכבים יכול היה להתרפאות שהרי הוא אינו עובד עבודת כוכבים ולא נהנה ממנה אלא שהוא עובר משום לא ישמע על פיך ובן דמא שאמר דמשום סכנתא מותר ושמחו בשמת ולא נתרפא מהם שלא לעבור גדרן של חכמים שאמרו אין מתרפאין מהן ומפרקין בגמרא שאני מינות דמשכא כלומר לאו משום סכנתא קאמר רבי ישמעאל הכי אלא מפני שיש בו אבק עבודת כוכבים הואיל והוא לוחש עליו בשם עבודת כוכבים ואלו תרפא היה חושש שמא חס ושלום יאמרו יש ממש בדבר מפני שמינות מושכת ואסור ובכה"ג נמי קתני ואין מתרפאין בהן כלומר במינות שלהן ואפילו לחיי שעה ואע"ג דמסוכן וליכא למיחש נמי לקלקולא דידהו כל שהוא מרפא אותו בשקריהם אסור משום דאיכא צד עבודת כוכבים דמינות משכא אבל אם בא לרפאותו אחד מן המינין בסממנין מחליו מותר שאין כאן דרך לומר מינות משכא ואין כאן דרך משא ומתן שיהא מושכו לטעותם וכי מפני שהוא מדבר עמו מושכת אותו והלא כל חכמי ישראל מדברים עמהם אלא ודאי שרי והיינו דרבי אבהו אלא שלא היה חושש שיהו שונאין אותו כל כך וראיה לדבר מצאתי בירושלמי מעשה ברבי יהושע בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו בשם עבודת כוכבים וגרסינן נמי התם בר בריה הוה ליה בלע אתא ולחש ליה אמר ליה מאי אמרת עלי אמר ליה מלת דפלן אמר ליה הוה לי דאלו מאית ולא שמע הדא מילתא והוה ליה כן כשגגה שיוצא מלפני השליט וש"מ דלא קפדי אלא משום לחישא בשמא דעבודת כוכבים אבל בשאר רפואות מותר במקום שמתרפאין בשאר עובדי כוכבים ובודאי שיכול אדם לומר דרבי אבהו כרבי ישמעאל ס"ל ובצנעא עביד ולא סלקא ליה שפיר משום דקי"ל כרבי אליעזר בסנהדרין אלא כיון שהטעם בזה משום דמינות משכא מה לי צנעא מה לי פרהסיא ח"ו אם נפתה לבו ונמשך אחריהם לידי פרהסיא אתי ויהיה מודה בה והוא ככופר בכל התורה לפיכך נראה לי כמו שפירשתי הוא הפי' הנכון: