מקדש מלך על ספר הזהר ג:פה

ובחכמה נטיל כולא כחדא נ"ב היינו בהארת חכמה דא"ק שנתלבשה במלכות א"ק ונאצלו כל העולמות כמ"ש בע"ח בשער סדר האצילות כי שם נדרש פסוק זה על כך וז"ל הרב ז"ל בליקוטים דע כי הא"ס ב"ה נתלבש בחכמה דא"ק ועי"ז האציל עולם האצילות וז"ס כולם בחכמה עשית וחכמה הנז' נתלבשה במ' דא"ק וזאת המ' נתלבשה תוך י"ס דאצילות והיה זה כדי לקשר א"ק באצילות. והמ' הזאת היא נק' עתיק יומין וג"ר שבה נשארו במקומם והז' תחתונות שהם ז' ימי בראשית הם שנתלבשו בי"ס דאצילות. וזהו הבחי' נק' עתיק יומין שהם ז' ימים עתיקים דמ' דא"ק. וזה העתיק הוא נשמה לאריך וגם הוא מתפשט תוך האצילות כנודע שא"וא מלבישים אותו עד הטיבור וז"ון מהטיבור ולמטה עכ"ל. ובזה מובן מאמרנו:

וכולהו סתימין בחכמה פי' אבא. ור' אבא פליג את"ק דס"ל כולם בחכמה היינו חכמת א"ק. ור' אבא סבר כולם בחכמה הוא אבא: אלא בשבילין ידיען נ"ב יסוד דאבא עשית בבינה. פי' חכמה אומר ובינה עושה:

כליל דכר ונוקבא פי' לפי שיצאה מז"ון שהם זכר ונקבה לכך גם הרוח כלולה מזכר ונקבה ולכך הרוח יולד פעמים זכר פעמים נקבה:

לחד שלוחא פי' גברי"אל. הלילה אמר וכו'. פי' המ' אמרה לגברי"אל פלוני תתעבר אשתו בבן זכר וז"ש הורה גבר מפלנייא: כדין רוחא נחתא וחד צולמא עמיה. ז"ל הרב בס' א"י. כשהאדם נולד הנפש שלו צריכה לברר הניצוצות המגיעים לחלקה שנפלו ממנה בחטא אד"הר בקליפת נוגה אשר זו היא כוונת לידת האדם בעו"הז. והנה ע"י המצות מברר אותם החלקים שנפגמו ונפלו שם אמנם כבר ידעת שאין הנפש באה באדם ערומה רק בחד דיוקנ' הנק' צלם דקאים תמן בעת יצירת האדם כנז' בזוהר והענין כי האב והאם המביאים אותה הנפש הם בזכותם יוציאו אותה הנפש מלמעלה כי כפי הזכות והמצות של האיש והאשה ימשיכו נפש לוולד ההוא המתייחס אל אותם המצוות שעושים או ג"כ שהם דומים אל שורש נשמתם וגרמו ג"כ במעשיהם הטובים לברר קצת ניצוצות מקליפת נוגה שיעשה לבוש אל הנפש ההיא עכ"ל ובזה תבין לשון זה שאמר שהרוח כשבאה לוולד מתלבשת בצלם שבירר לו אביו ואמו ומ"ש הזוהר כדין רוחא נחתא וחד צולמא עמיה היינו הנפש כמ"ש הרב ז"ל ה"ג ובאינון חרשין דאיהו יימא ויזמין לון לצולמי וכו': על ההוא טיבו עילאה נ"ב נפשו.

וכד נפקין דכר ונוקבא נפקין פי' כשיצאו מהמ' יצאו זכר ונקבה ומ"ש ולבתר אתפרשן באורחייהו פי' כשבאים לעו"הז הם נפרשים:

תוצא הארץ ודאי נ"ב מלכות דא רוחיה דאדם קדמאה. פי' רוח של אד"הר הוציאה אותה המ' מזעיר ופי' נפש חיה. נפש שקיבלה מזעיר הנק' חיה כמש"זל חיה ושמה ישראל. וכן המ' נק' חיה נמצא שהנפש היא מז"ון כמ"ש בפ' ויקרא דף י"ט ע"א:

ומפרי העץ דא קב"ה: פי' זעיר אשר בתוך הגן נ"ב שם ב"ן ע"ה גי' ג"ן:

כפום אורחוי דעלמא דאינון גרמי ליה פי' לסברא זו וילדה זכר היינו שאין שם אלא זכר ולא כלול דכר ונוקבא מפני עונות הדור שגרמו שלא נכללו הגבו' עם החסדים ובזה יהיו זכר ונקבה כלולים כאחד בתוך המ'. אבל הם גרמו שלא ילדה המ' אלא זכר ולכך ר"א חלק עליו ואמר שלעולם א"א שלא יהיו כלולים במ' זכר ונקבה אלא כשמעשה התחתונים הגונים אזי נכפים הגבו' ונכללים בחסדים והזכר שהוא מהחסדים גובר ולכך כתיב וילדה זכר שהנוקבא אינה עולה בשם. אבל כשאין מעשה התחתוני' הגונים אז מתגברים הגבורות ושולטים על החסדים וממילא הזכר שהוא מהחסדים נכפה לפני הנקבה ונכלל בה לכך כתיב ואם נקבה תלד שהזכר כלול בה ואינו עולה בשם ובזה מובן כללות לשון הזוהר. ומ"ש ודכורא אתכפייא בימינא דלא שלטא ר"ל הדכורא נכפה מסיבת הימין שהם החסדים שאינ: שולט על הגבו' אלא אדרבה הגבו' שולטים. א"נ יש לפרש וילדה זכר היינו מ"ה וב"ן דמ"ה שאז הנקבה כלולה בדכורא. ואם נקבה תלד היינו ב"ן ומ"ה דב"ן וז"ש דכר ונוקבא מסטר שמאלא וכו' דהיינו מב"ן. וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוק' מסטר שמאלא וכו' דהיינו מ"ה דב"ן ולכך אינו עולה בשם שבכלל הנוקבא הוא כיון שעיקרו מב"ן:

לא איקרון נפשן פי' שאינם בכלל הנפשות דישראל שהם ניזונים מהמ': לא עאלין רוחין לגבה ולפ"ז וטמאה ז' ימים קאי על הנשמה לפי שעדין לא קבלה הארה מן המ':

תחת אמו פי' תחת המל' ששבעת ימים אלו עדין לא נתקשר במ' אלא תחתיה: דלאתקשרא בה ובדכורא. פי' שהנשמה נקשרת במ' ובזעיר ע"י המילה:

דרבייא כאיב פי' וכיון שג' ימים אלו מצטער מפני המילה לכך עדין אין לו הארה הרבה מהמ' אלא קצת. טהרה סתים ולא אדכיר ה' בתראה נ"ב דריש אם למסורת דמי טהרה כאלו נקוד שב"א בה' והיינו דם טוהר דם טהור של ה"ח דמיל' דאתגליין בפום אמה וכאלו אין כאן מפיק וז"ש לא אדכיר ה' בתראה עכ"ל. ולפ"ז פי' הכתוב ושלשים יום וג' ימים וכו' ל"ג ימים אלו התחילו החסדים להתגלות ע"י המילה והם דם טוהר והנשמה מקבלת הארה מהם. אבל אינה נקשרת בעצם במלכות עד אחר ל"ג אלו הנזכרים כדמפרש הזוהר: