מקדש מלך על ספר הזהר ג:רלח

עד דתליין מן רישא כדי להבין לשון זה נקדים מ"ש הרב בקהלת יערב וז"ל מ"ש הזוהר בפ' במדבר דף קי"ט ע"ב על פ' קולה כנחש ילך ועל פ' נפלה לא תוסיף קום שהוא ענין זנבא ורישא וכו' והענין הוא כי הנה לא נשאר בנוקבא דזעיר דאצילות דקדושה רק בחי' מלכות שבה שהיא בחי' העשירית התחתונ' שבה ושאר הט"ס עליונות שבה שבאו לה מט' ספירות עליונות דזעיר כנודע אלו ירדו למטה בנוקבא דקליפה ואלו הט' ראשונות נקראי' רישא אשר היא שכיבת לעפרא כי נתונה בין הקליפות בסוד עפר המשכן אבל בחי' אחרונה שבה נק' זנבא היא לבדה נשארה באצילות והיא השולטת עתה בזמן הגלות וגם אומות העול' שהם זנבא יש להם שליטה ותגבורת בגלות הזה לפי שניזונים מן הזנבא השולטת עתה. אבל ישראל שהם רישא וניזונים מן הרישא והנה רישא שכיבת לעפרא ולכך ישראל בגלות הזה הם נכנעים ושפלים תחת א"וה הנק"י זנבא עכ"ל. וז"ש עד דתליין מן רישא דהיינו שיונקים מט' ספירות דמ' שנק' רישא. שאע"פי שהקליפות ואומות העולם יונקים מזנבא שהיא מ' דנוקבא עכ"ז חיותם הוא מהרישא. לפי שגם המ' שהיא זנבא משם חיותה. וז"ש בסמוך וכגוונא דרישא וכו' נטיל זנבא וכו' מ"ט בגין דאחיד ביה דהיינו שהזנבא שהיא מ' דנוקבא. מהרישא שהם ט' ספירות דנוקבא היא יניקתה:

מה אקוב לא קבה אל דאיהו רישא פי' שהמ' נקרא אל וט' ראשונות שלה הם רישא ובמדבר לא אשתכח בדינא. ולכ"א בלעם היאך אקללם והמ' נקרא אל אין בה דין. ואע"ג דהאי אל אוקימנא פי' שאל הוא בחסד וא"כ איך אמרנו שהמ' נק' אל. ותירץ האי מלכותא קדישא נטיל שמא כגוונא דכולא. דהיינו שמ' נק' בשמות הספירות שעליה ולכך נקרא אל כמו החסד:

והאי טב וחסד פי' שאל הוא חסד בסוד חסד אל. ומ' שנקרא ג"כ אל היא טוב וחסד דבי"ע שמשפעת להם שפע וז"ש והאי טב וחסד דהאי עלמא ובג"כ איקרי אל. פי' כיון שהיא טב וחסד לבי"ע לכך נק' אל. אל שד"י הא אוקימנא וכו': פי' שד"י הוא היסוד דביה ספוקא דעלמא שהם מ' ובי"ע שניזונים על ידו:

דהא קאי אל היא דאזדווג ביה פירוש מלכות הנקרא אל מזדווגת עם היסוד הנקרא שד"י ובג"כ איקרי אל שד"י וכו'. אל שהיא מ' מזדווגת עם שדי שהוא היסוד:

בג"כ כגוונא דאתער רישא וכו' פי' עתה חוזר לתרץ קושיות ר' יהודה למה אומות העולם מתערין בלילייא. ואמר כגוונא דאתער רישא שהם ישראל שיונקי' מן רישא: הכי נמי אתער תתאה שהם או"ה שיונקים מזנבא. ה"ג מאן עביד לזנבא דאסתלק לעילא ושליט ומחי. רישא דאתכפייא לתתא. ולא כהגהה וכן הוא בזוהר מוגה. ור"ל שזנבא של הנחש היא השולטת כיון שרישא אתכפייא לתתא. ועכ"ז מאן מדבר לזנבא אלא האי רישא דיליה ואחר שפירש הזוהר ענין הנחש שהוא המשל חוזר ומפרש הנמשל: ואמר בגין דא השתא שאר עמין דאינון אחידן בזנבא וכו': דהיינו שכיון שאחוזים במ' דנוק' שהיא באצילות לכך גם הם שולטים: ומ"ש ורישא כפוף לעפרא כמ"דא נפלה וכו' היינו הט' ראשונות של הנוקבא ירדו לקליפה ואזי גם ישראל שהם רישא הם בגלות.

ומ"ש ועכ"ד האי רישא וכו': פי' שאע"פי שהט"ס דנוק' הם בקליפה עכ"ז מדבר לזנבא שהיא מלכות דידה. ולא"וה האחוזים בה וזהו שהביא ראיה מפ' שמוני נוטרה את הכרמים שהם או"ה הנק' זנבא היונקים ממ' דנוקבא הנקרא זנבא ג"כ:

איקרון סגולה בין לעילא בין לתתא: פי' שח"גת הם סגו"ל ואברהם יצחק יעקב למטה הם ג"כ סג"ול: היינו שכינה שרויה במערב נ"ב רחל ביסוד הנק' מערב:

ישראל סבא: ופי' הכתוב בך שהיא המ' שנקרא בך לפי שיש בה הארת כ"ב אתוון ולכך נק' ג"כ את על ידה יברך ישראל שהוא זעיר לתחתונים:

מאי קמ"לן פי' מי הכריחך לפרש ישראל הוא ישראל סבא: ודילמא ה"פ בך שהיא מ' יתברכו יש' התחתונים:

ותירץ אלא בך וכו' ור"ל שא"כ ית' יש' או יבורך יש' מבעי ליה מהו יברך ישראל אלא ודאי כדאמרן:

דאנת במערב נ"ב יסוד נקרא מערב:

וכתיב אני אל שד"י: פי' מלכות הנקרא אל מתחברת עם שד"י שהוא היסוד כמש"ל: אלא ימינא הוה זקיף שזקף ימינו יעקב אע"ה כדי ליתנו על הבכור שהוא מנשה שכן ראוי להיות. אבל סטי ליה שכינתא כלפי אפרים וארח ריחא דשכינתא על רישא כדין אמר בך יברך ישראל: ובזה מתורצת הקושייא דלעיל שאמר אוליפנא דחמא עמיה שכינתא וכדין אמר בך יברך ישראל. ולכך הקשה והיאך חמא וכו'. ועכשו מתרץ שכיון שהריח ריח השכינה על ראשו כדין אמר בך יברך ישראל. ולא מפני שראה בעיניו. ודריש שכל לשון השכלה:

וחמא דאיהו למערב: פירוש אפרים הוא במערב והוא רומז לשכינה שהיא במערב שהוא היסוד לא חברא בגופא פיריש שהמלכות היא אחורי הת"ת. וכדין כולא חד. פירוש זו"ן מתייחדים יחד לאתברכא עלמא פי' בי"ע: