מקדש מלך על ספר הזהר ב:צט

דאשכחנא לך וכו' כוונתם בפ' זה להגדיל שבחו שהוא מקור החכמ' והתבונ'

אנפוי דשכינתא פי' שהצדיקים מחזירים ז"ון פב"ב: א"נ לפי שהשכינ' מתלבשת בתוכם והם פניה הנגלים. וי"מ כי המ"ן הם תכשיטין בפני הכלה ובגדי צבעונים להתנאות לבעלה נמצא שהצדיקים הם פני השכינ' המייפין אותה. אלא לדוד מזמור ובספר בראשית תירץ לדוד מזמור קדם דוד וכו'. מזמור לדוד קדמה שכינתא והכא מתרץ תירוץ אחר.

ואחידת בדינא דעלמא נ"ב תב"ל גי' ב"פ רי"ו עכ"ל ועלמא דלעילא היא מ':

ההוא ממנא דשליט עלייהו זה פי' ד' במלת אפן שהוא שר של מצרים:

אר"י האי מלה קשייא פי' אם נפרש ויאמר מצרים הוא השר ק' דמשמע שרדף אחר ישראל ועכשיו הוא אומר אנוס' וכו'. והרי כבר אעברו ליה משולטנותי' לכך מפרש ויאמר מצרים הם המצריים שתחלה שרדפו אחר ישראל לא ידעו שהשר שלהם אעברו לי' משולטנותי'. ועתה שידעו מיד אמרו אנוסה וכלהו אחרנין לתתא עיין בזוהר בפ' בראשית שאמר או"ה הם תחות גדפין דשכינתא נטלי לה בגופא דאילנא. פי' שישראל אחוזים בת"ת דזעיר ומחברי' אותה בפני הת"ת הנק' גופא דאילנא:

בא ממרחק פי' מאבא ועיין בפ' שמות בדף י"ב ע"א ומה שכתב האר"י ז"ל שם ותבין היטב פי' התוספתא:

תוספתא ויסע וכו': עד לא אשתקע אוירא דכייא נ"ב יסוד דאבא:

ולא נהרין אבנין נקיבן נ"ב גבורות שבאימא.

תלת רוחין וכו' נ"ב זעיר אנפין

הוו שקיען נ"ב שלא נבררו:

ומיין סתימין נ"ב מיין נוקבין.

בע' ותרין אתוון נ"ב חסד עכ"ל.

והנה דברי הרב המגיה צריכים ביאור כי הם סתומים וכדי לפרשם אקדים מ"ש הרב באוצ"ח דרוש עיבור א' של זעיר פרק ו' וזה כללות לשונו. דע כי שורש ז"א להמציא לו מציאות הראשון לעשותו בחינת תלת כלילן בתלת היה ע"י זווג דא"א ואח"כ היה עיבור ב' של המוחין ע"י זווג א"וא:

ואל תתמה איך המוחין הגדולים נעשו ע"י זווג או"א ובחינת ג' כלילן בג' נעשה ע"י זווג א"א בעצמו שהוא למעלה מהם הענין הוא כי עיקר הכל הוא להוציא עיקר ושורש הז"א שהוא השש קצוות ולכן נעשה ע"י א"א כי מכחו נעשה כל מציאות האצילות ובו נתלים כולם ומלבישים אותו כנודע אבל הג' מוחין שבו הם בסוד תוספת טובה ולכן הם ע"י א"וא. ודע כי אע"פי שאמרנו כי זה עיבור הראשון היה ע"י זווג א"א הכוונה היא כי בעיבור הראשון עיקר הזווג הי' בא"א אמנם להיות מדריגות א"וא גדולה על ז"ון אי אפשר לז"ון לקבל הארת א"א אלא על ידם. ולכן אחר שעיקר הזווג נעשה בא"א ומשם נמשך העיקר אח"כ נעשה זווג גם בא"וא וקבלו אותו המציאות שנעשה בזווג א"א ומהם ניתן לז"ון על ידם גם הם וזה סדר העיבור. תחלת אסף א"א את רגליו למעלה ר"ל כי נה"י שלו שעדיין היו מגולי' כנודע עלו למעלה עם ג' אמצעיות חג"ת דא"א עצמו המתלבשים תוך א"וא וקודם זה גם עתיק יומין התחיל לאסוף שני פרקים אמצעים שלו שהיו מלובשים תוך נ"ה דא"א:

נמצא עתה כי בפנים מן הכל ב' פרקי' ראשוני' דנ"ה דעתיק שהם מלובשי' בחסד וגבור' דא"א ועליה' הלבישו שני פרקים אמצעיים דנ"ה שלו על ב' פרקים הראשונים הנזכר. ועליה' הלבישו חסד וגבור' דא"א. ואח"כ הלבישו נ"ה דא"א לח"ג שלו עצמו. ובקו האמצעי בפנים מן הכל יסוד דעתיק שהוא מסתיים בחזה דא"א ועליו הלבישו ב' שלישים העליונים דת"ת דא"א. ועליהם הלביש שליש התחתון של הת"ת שבו והיסוד דא"א הלביש את שליש התחתון דת"ת דא"א הנז'. ועלתה העטר' שהיא מלכות דא"א והלבישה ליסוד דא"א עצמו. ואחר כך עלו חג"ת דזעיר אנפין והלבישו לנ"ה ולעטרת יסוד דא"א. ואחר כך עלו נה"י דזעיר והלבישו לח"גת דזעיר עצמו. ואח"כ נקודת הנוקבא שהיא לא יצאה ממנה רק כתר שבה ונקוד' זו בסוד עטרה עלתה והלביש' ליסוד דזעיר. ואחר כל זה באו א"וא והלבישו לז"ון. ולקמן באותו דרוש פ' עשירי כתב וזה כללות לשונו:

הנה בתחלה נזדווג אבא באימא ואבא הוציא טיפת מ"ד ובכח הטיפה ההיא בירר מהז' מלכים כל מה שיכול לברר אורות ניצוצות וכלים. ובכח הטיפה ההיא נתקשרו מחצית זו"ן אשר באבא בסוד תלת כלילן בג' והנה ביום הראשון של הקליטה נתחברו יחד אותם החצאים בתוך אבא. ונכלל נצח בחסד וחצי ימיני דיסוד בחצי ימיני דת"ת. וחצי ימיני דמלכות בחצי ימיני דיסוד והרי נתקן קו ימיני וחצי ימיני דקו האמצעי. ואח"כ ביום ב' של הקליט' ע"י הטיפה שנתנה אימא דמ"ן בעת הזווג ביררה ע"ד הנז' ועל ידה נתקשרו ונתאחדו החצאים שבתוך אימא זה בזה בבחינת קיום הוד בגבורה וכו'. והרי נתקן קו שמאלי וחצי השמאלי של קו האמצעי אח"כ ביום הג' נתקשרו יחד אותם שבתוך אבא עם אותה שבתוך אימא ונמצא ז"א כולו נתון בתוך אימא לבדה ונשלם בגוף אחד קשור נה"י כלולים בחג"ת עכ"ל. ואחר שהצענו לפניך דברי הרב ז"ל נפרש התוספתא מ"ש עד לא אשתקע אוירא דכיייא ר"ל קודם שנעשה זווג א"וא שהם הגורמים בירור ו"ק דז"א לבחינת אורות וניצוצות וכלים ע"י הטיפות שלהם וז"ש עד לא אשתקע אוירא דכייא שהוא יסוד דאבא כמ"ש. דהיינו בשעת הזווג נכנס יסוד דאבא בתוך יסוד דאימא ואז יסוד דאבא אשתקע בתוך יסוד דאימא. וקודם שנזדווגו שייך לומר עד לא אשתקע וכו'. ולנ"א דגריס עד לא אשתכח אוירא דכייא היינו נמי הך שר"ל קודם שלא המציא עצמו יסוד דאבא כדי להזדווג עם אימא:

ולא נהרין אבנין נקיבין הם גבורות שבאימא כמש"ל. והם טיפה של אימא כמ"ש הרב באותו דרוש הנז' בפרק י"א וז"ל וטיפת אימא היא ה' גבורות הנמשכים מאימא והם סוד ה' אצבעות היד עכ"ל. ובשעת הזווג מתמתקים ה' גבורות שבאימא ע"י ה' חסדים של אבא שהם טיפת מ"ד כמ"ש הרב בדרוש א"א פ' ב' וז"ל דע כי כל החסדי' נמשכים משם מ"ה החדש שבא לתקן האצילות וכל הגבורות משם ב"ן של בירורי המלכים. וז"ס הזווג למתק גבורות הנוקבא שם ב"ן המתבררות עתה מחדש בכל זווג וזווג בסוד מ"ן ע"י החסדים הנמשכים משם מ"ה החדש עכ"ל ולכ"א הזוהר בכאן כי קודם שנעשה זווג א"וא אזי ולא נהרין אבנין נקיבן שהם ה"ג שבאימא שמיתוקם הוא ע"י החסדי' דאבא בשעת הזיווג. ופי' מלת נקיבן יובן במ"ש הרב ז"ל בדרוש עיבור ז"א הנז' בפרק ט' וז"ל אמנם יש אבנין נקיבן כנזכר בפ' בשלח תוספתא דויסע ויבא ויט. כי בהיותם נקובות האור שבהם יוצא ויורד דרך הנקב עד למטה וגם עולה אור חוזר ממטה למעלה דרך הנקב ההוא עכ"ל. נמצא כי מלת נקיבן תורה כי האור של הגבורות הנז' יורד ומתפשט למטה וגם עולה בסוד אור חוזר דרך הנקב לפי שהם בחינת מ"ן שהגבורות הם בחינת מ"ן.

הוו סתימן פי' שכיון שלא נמתקו ע"י החסדים דאבא בסוד הזווג לכך הוו סתימן שלא נתגלה אורם. ואי גרסינן ולא נהיר א"ש ג"כ וקאי על יסוד דאבא ור"ל קודם שהאיר יסוד דאבא הארתו אזי אבנין הוו סתימן וכמ"ש.

תלת רוחין וכו' פי' נה"י דז"א שנכללו בחג"ת דז"א הוו שקיען דהיינו שלא נבררו כמ"של. ואל יקש' לך דכיון דאיירי קודם הזווג דא"וא כמ"ש הזוהר עד לא אשתקע וכו'. א"כ היאך אמר ג' רוחין וכו' שהם ג' כלילן בג' והלא ג' כלילן בג' היו בתוך אימא אחר שנעשה זווג א"וא. אבל במ"של בשם הרב ז"ל שתחלה אסף א"א את רגליו וכו'. תבין שקודם זווג א"וא הלבישו נה"י דז"א לחג"ת דזעיר. וחג"ת דזעיר על נה"י דאריך. אבל עדין לא נבררו כי גמר בירודם הוי ע"י זווג א"וא שע"י טיפת אבא נתבררו מחצית ז"ון הימני וע"י טיפת אימא נתבררו מחצית ז"ון השמאלי. ולכ"א עד שלא נעשה זווג א"וא נה"י שנכללו בח"גת ע"י אסיפת א"א את רגליו הוו שקיעין שלא נבררו כראוי.

ומיין סתימאן תחות נוקבי פי' מ"ן שהם הארת הגבורות היו סתומים תחת אותם הנקבי' שבאבנים לפי שהגבורות בעצמם נקראים אבנים נקובות והאור שלהם שהוא יוצא דרך אותם הנקבים ולא נתגלה ויצא לחוץ וז"ש ומיין סתימאן תחות נוקבי.

בע' ותרין אתוון אתהדרו לאתרייהו פי' ע"י טיפת אבא שהי' בחינת חסד וחסד גי' ע"ב נתקנו ו"ק דז"א וז"ל הרב בדרוש הנזכר והנה טיפה הנמשכת מן החכמה שהוא ע"ב דיו"דין. והנה ע"ב גי' חסד ונודע כי החסד בחי' מים הרי איך נתפשטה ונעשית בסוד החסד הנק' מים:

והענין כי הנה עתה הוא בבחי' ג' גו ג' ואלו הג' הם סוד ויסע ויבא ויט שמהם יוצא שם ע"ב וזה נרמז בתוספתא בפ' בשלח על פ' ויסע וכו' ג' רוחין דכלילן בג' הוו שקיען וכו' בע"ב אתוון אתהדרו לאתרייהו וכו'. והבן עתה ענין שם ע"ב אשר בחסד מה עניינו והענין כי כל שם ע"ב אע"פי שנחלק לג' בחי' כי הרי פ' ויסע הוא בחסד ויבא בגבו' ויט בת"ת עכ"ז שם ע"ב הזה הוא בחסד כי הוא בסוד חסד שבחסד והחסד שבגבורה והחסד שבת"ת. כי עם היות שם זה בחג"ת הנה הוא בחינת חסד שבכל אחד מג' אלו ולכן שם ע"ב הוא כולו חסד. והנה אלו המים היה בהם בחינת ע"ב מיני מים שיצאו מבחינת שם ע"ב דיו"דין כנז"ל וכל ע"ב מיני מים ההם כולם מעורבים יחד בטיפה ההיא. והבינה נעשית בחינת משורש והם ע"ב גשרים שבאימא כי הגשרים הם בחינת צינורות בית קיבול אל המים ההם בסוד מי מדד בשעלו מים וכו'. ויש באבא ג"כ חמשים מיני מים ובבינה ן' שערים ג"כ לקבל ן' מיני מים שבאבא ונעשית משור' אליהם בסוד נש"ב שבה שמקבלים ן' מיני מים שבאבא. וביאור זה נל"עד כי טיפת הזכר היא החסדים הנמשכים מע"ב שבאבא ולהיותם משם הם בסוד ע"ב מיני מים כמנין שם ע"ב וכמנין חס"ד: ובבחינת היותם נחלקים לה' חסדים וכל אחד כלול מעשר נעשים ן' מיני מים. וטיפת הנקבה היא ה' גבורות הנמשכים מאימא והם סוד ה' אצבעות היד ואלו נקראים שעלו שהוא החופן של האדם ע"י ה' אצבעותיו. ואלו ה' גבורות נעשו בית קיבול אל ה' חסדים. ונודע כי החסדים מגדילים את ז"ון ולכן נחלקים לכ"ה כ"ה. כ"ה לדכורא אינון כ"ה אתוון דשמע ישראל וכ"ד לנוקבא שהוא בשכ"מלו. וכד הוה משכנא בשלימו אשתלימת אף היא לכ"ה עכ"ל באותו דרוש הנז' בפרק י"א: