מקדש מלך על ספר הזהר ב:נב

ת"ח ואלעזר וכו' נמשך למ"ש שמשה ואהרן זכו לשליחות זה יותר משאר צדיקים שבאותו הדור ולפ"ז ק' למה לא השוה אותם ה' לשלח שניהם בתחלה יחדיו אלא שלח משה עיקרי ועוד אומרו בפ' זו הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן דבתחילה הקדים את אהרן ולתרץ הקדים ת"ח וכו' כדמסיק שאהרן היה ראוי להדחות מפני טעם אחר ובזה יתיישב למה לא נמנה תחלה בחברת משה אבל מפני זכות פנחס חזר ונרצה לפני ד' ובהזכירו פינחס וצדקתו ותיקונו אז הקדים אהרן למשה.

וכי אלה ראשי וכו' מדייק למה אמר ראשי מה שלא אמר בשום א' מהנז' ועוד שאמר אלה משפחות מררי אלה משפחו' הקרחי ועתה כשאומר אלה ראשי אין לומר שיוסב לכל הנז' אלא בע"כ מוסב אפנחס ואיך יכון שם ראש לפנחס שהוא בן בנו של אהרן ואיך אמר בו ראשי לשון רבים. ותירץ אלא בגין וכו' קיים לראשי אבהן ליואי וכו' הוא מ"ש לקמן שבזכות פנחס שתיקן ענין של נדב ואביהו והחייה את ישראל נתקיים אהרן בגדלותו של שממנה זכה להיות כהן הוא ובניו דאם לא היה כך היה הוא ובניו ראשי אבות הלוים. וז"ש לראשי אבהן ליואי פי' אהרן ובניו כשהיו לוים. ולכן סתים ביה מלה בפנחס ותראו ברמז ראשי אבות הלוים:

תו ותלד לו וכו' זה פי' אחר קרא את נדב ואביהוא ראשי אבות הלוים להיותם מנ"ה דאימא ששם שורש הלוים כנודע:

אובדא דרישי פי' אלה פסל את הראשונים הם נדב ואביהו עצמם שאבדו גדולתם ופנחס זכה אליה בתוקף זכיותיו:

טסטוקא דתרווייהו פי' תבנית וציור של שניהם והוא מ"ש אח"כ שזכה לצורה שלהם היא נפש אדה"ר:

וחזר ואמר אובדא וכו' הוא פי' ב' למלת אלה שמורה על דבר מה וכן היה בכאן שאותם הנשמות של נדב ואביהו שהיו כעין אבודות משרשן חזרו ונגלו בו:

אמאי אדכר הכא שהרי עדין לא נולד וכמ"ש בפרשת פנחס:

פתח רבי אלעזר וכו' ענין פתיחה זו הוא שסוד קימה אחר חצות הוא לייחד מדת לילה ביום דהיינו ייחוד דין ורחמים. וגם לזה ירמוז הפ' וידעת היום דע מציאות היום ערב ובוקר יום אחד. זכאה הוא שגדול כח התורה להכניע יצה"ר ליצ"הט וכדר"זל מושכהו לב"ה. אז בנקל יכיר ויתבונן בהתכללות אי נמי זה פי' למ"ש וידעת היום שמי שעוסק בסודות התורה יודע בחכמתו התכללות וייחוד ה' אלהים שעיקר' של התורה מ"ע ומל"ת והוא בסוד הדעת הכולל חו"ג שה"ס שני העדות ויודע מקורם ויחודם דלא יצטרך לנסיון כלילות יצ"הר ויצ"הט ולפ"ז יאמר הפ' שני דברים א' וידעת היום דעת ממש. והיום שעברו מ' שנה שבהם סתם אדם עומד על סוף דעת רבו שהרי כל י"ג שנה הוא עומד במדריגות הנוקב' שאין לו כי אם נפש לבד ובהכנתו למצות שהוא אחר י"ג זוכה לרוח ונכנס בת"ת זעיר בסוף שליש השני וממנו עד הדעת כ"ז שנה ואז יש מ' שנה והיינו סוף דעת רבו שהוא תחלת יסוד בינה במקומו שכל החסדי' מגולים והיינו נמי בן מ' לבינה. והדבר השני הוא מה שהתחיל ת"ח והשבות כו': א"נ אפשר לפ' שאמר משה יש לך ב' בחינת לדעת יחוד ה'. אלהים הא' בסודות הדעת והשני למטה ממנו בשל הלב זו ידיעה שכלית וזו מוחשת ונגלית וכן מקשה בכ' דהו"לל אל לבך שכיון שהגיעו לדעת והורגלו בנסי ה' במדבר ודאי שאין מציאות ליצ"הר אלא אמר משה וכו' הענין שישראל באותו הדור היו רוצים לנסות העניינים העליונים בחוש המיחוש וכמ"ש היש ה' בקרבנו אם אין שהיו חפצים לבחון בעצמם אם הם מושגחים מזעיר או מאריך וכנז' באדרא פ' שלח וכגון זו שאמר משה לישראל אי את בעי למיקם על דא. פי' אפי' כל יחיד ויחיד לעמוד על הענין בנסיון:

והשבות אל לבבך פי' ששני מיני ידיעות הן א' בלימוד והשכלה שמלמד הרב לתלמידו החכמות והשני שחוזר להראותם לו במוחש והוא כעין שמוש חכמים וז"ש וידעת היום בסדר לימוד שכבר למדתיך. ואתה תשוב ותשיב הדבר למין השני שהוא מה שתבחין מלבבך דסתם בן אדם יש לו ב' יצרים שנראים הפכיים מן הקצה אל הקצה ובכל זווג יש כח באדם לייחדם עד שאמרו טוב מאד על ב' יצרים וסוד הדבר במה שנודע שבמקום הלב שם הוא תחלת עץ הדעת ט"ור ומשם שרש יצ"הר ויצ"הט מן החו"ג והנה בעת רצון שיש זכות בישראל אז נכללות הגבורות בחסדים להתמתק ומשניהם יחד יורד שפע כאחד ואז יצ"הר נעשה מלאך שומר האדם כמ"ש בס' א"י וז"ש דאיתכליל ואיהו חד למנדע מלה כפל זה מלמדנו עוד ענין אחר והוא שיש אופן לאדם התחתון לדעת מה פועל אל למעלה כי אם רואה בעצמו התכללות ב' היצרים ביחוד. ידע שגם במקורו למעלה יש יחוד ואמר מאי פגימותא ירצה איך יתיחס פגם למעלה חלילה. ומשני דשמאלא לא אתכליל בימינא דהיינו שיש אחיזה שם בראש רחל שהיא כנגד הלב בעקבי לאה אשר שם ויוצא במ' כח דינין לס"א. והראיה דיצ"הר לא איתכליל וכו' שהם גורמים שלא תוכלל קליפת נוגה בקדוש' וחלק הרע גובר.

אבל ופגימו לא עבדי וכו' כאומרו שחת לו נראה שכ"ביכול יש שם איזו השחתה:

והוא דלא אתמשך עלייהו וכו' וא"כ אינה השחתה עצמית רק מניעות הורדת השפע שהוא ית' עוצרו שלא ירד למטה ומשום הכי שחת לו מה שהוא ית' פועל ברצונו שהרי השפע נמשך בעליונים כל מה שצריכים לעצמם. אבל לא נטלי לאמשכא לתתא שהדינים והקליפות סותמים כל אותם הצינורות הממטירי' למנוה וז"ש דודאי מומם וכו' ר"ל שנפגמו שורשיהם למעלה שגרמו תוקף הדין עד שאלהים עולה מו"ם לגבי דידהו מורה חוזק הגבורות ואחיזת הקליפות שמה וע"כ כתיב שחת לו לא כלו' כעין השחתה שנראה שהיא לו ואינו כן א"נ לו מקרה ולא בעצם וזהו עבדי ולא עבדי:

תו לו בו"או וכו' היינו זעיר שה"ס החסדים וההשחתה היא לא באלף והכוונה שחת לו שלילות מונעת המתקת הגבורות להשפיע זהו הנק' השחתה.

מאן גרים וכו' דור עקש ופתלתול שמפרישין יצ"הר מיצ"הט ואינם חפצים במיתוקם אלא נדבקים ביצ"הר לבדו וזהו רק רע כל היום:

ואי אתער מה כתיב פי' קאי על הזעיר שהוא הקול. א"נ קאי על המלה שהיא המ'. ואומר הפסוק שאמרו ישראל כשראו המ' מדברת וידבר אלהים וכו': קמתי אני לפתוח לדודי ומיד דודי חמק עבר שפסקה מלה:

שדין כתיב נ"ב מ':

פריש תיאובתא נ"ב תאות המ'

מאן דנטיר נ"ב יסוד:

לאתריה נ"ב מ'

את בריתי אתם נ"ב פי' בסבתם:

אני ה' פי' מ' עם זעיר:

רישי בית אבהן אינון יובן כמ"ש הרב בס' הגלגולים שדור המדבר שהיו ס"ר הם ס"ר שרשים וכל שורש כולל כמה נשמות:

ר' אחא וכו' פי' בא לחלוק על ת"ק שאלה ראשי קאי על משה ואהרן אי נמי יש לומר שר' אחא בא לתרץ למה לא נתייחסו רק ראובן שמעון לוי ולא יותר ותירץ וכו'. וכן הוא במדרש. והוא קיים לראשי אבהן ליואי. קשה אם הם נדב ואביהוא היינו פי' שני. אלא יובן במ"ש רז"ל שמרע"ה נענש ולא ידע איש את קבורתו בשביל שנתרשל בעון זמרי. וא"כ משה ואלעזר ואיתמר וראשי הלוים כולם היו נענשים בשביל שלא מיחו ופינחס קיים אותם:

פרישו את קיימא מאתריה נ"ב יסוד דאבא מנוקביה:

רוחא במיא נ"ב ת"ת בחסד

מייא ברוחא נ"ב חסד בת"ת עכ"ל ור"ל כיון שהקדים אהרן למשה בפ' הוא אהרן ומשה ואהרן הוא חסד ומשה ת"ת א"כ חסד כלול בת"ת.

יצה"ר ויצ"הט נ"ב הם משורש ה' חסדים וה' גבורות

ואיהו חד נ"ב ת"ת ומ':

ועצר את השמים וכו' נ"ב ועצר המאציל את השמים שהוא ת"ת שלא ישפיע למ':

ולא עבדי דהא שמיא וכו' פי' מ"ש הכתוב לו לא ר"ל שהשחתה לישראל שלא נמשך להם השפע וזהו לו בו"או. ולא באל"ף היינו לגבי זעיר אין לו השחתה ח"ו דהא שמים נטלי לון לגרמייהו ברכאן מה דאצטריך:

תו לו בו' דלא אתכליל ימינא בשמאלא נ"ב נמצא גם למעלה כ"ביכול מגיע קצת פגם עכ"ל ולפ"ז זהו מה שחידש בפי' שני שלפי' ראשון למעלה ליכא פגם כלל אבל לפי' זה קצת פגם יש למעלה ג"כ וזהו לו בו"או ולא באל"ף היינו פגם גמור. והפגם הגמור הוא לתתאי וז"ש דהא לא נטלי לאתמשכא לתתא דהיינו לתתא לא נמשך אבל לעצמם נטלו האורות גמורות ולכך לא באל"ף לומר שלמעלה אינו פגם גמור:

והרמ"ז כתב "פנחס "אלה "ראשי "אבות "הלוים ר"ת גי' פנח"ס נד"ב אביה"ו ומ"ש דאינון פרישו אות קיימא מאתריה נראה שהוא על יסוד אבא שכן היתה כוונתם לתקן המ' רק באורות אימא עכ"ל הרמ"ז: