מקדש מלך על ספר הזהר ב:נא

קלא איסתלק ה"ס זווג הפנימיות של גדלות ושל היניקה דהיינו שם י"ה דהוי"ה שהם מוחי הגדלות ושם י"ה דאלהים שהם מוחי היניקה ולא נשאר כי אם של הקטנות וה"ס נאלמתי דומיה כנז' בסוד הקדיש וי"ה במילוי אלפ"ין העולה הוי"ה סודו קול כזה י"פ ו"ד ה"א פ' ה"א הרי קו"ל וה"ס קול ה' וקול אלהים וז"ש קלא איסתלק דהיינו י"ה. ומלה אישתכך שנשאר אל"ם. ואי איתער כמ"שה קול דודי דופק. ואיתא בס' א"י ששני בחי' הם לז"ון א' הנק' גוף וה"ס ג' בחי' דג' כלים מסוד ב"ן והב' נק' רוח ג' בחי' הפנימיות משם מ"ה וכשמזדווגים פ"בפ אז הוא זווג דרוחא ברוחא ששם מ"ה הוא הרוח. וכשהיא אחור באחור נק' יונת אלם כי של פ"בפ הם קול ודיבור ע"ש. והענין שכשהוא פ"בפ אז יש מציאות לזווג דנשיקין פה אל פה דדעת גניז בפומא דמלכא וזווג הפנימי הוא מסוד הדעת בחי' משה ואז אפי' הזווג התחתון נק' פנימי מפני שאור הדעת מתפשט בפנימיות עד היסוד בהם ולכן אמר בגמ' מאי מדברת מזדווגת אבל בהיותם באחור אז הוא זווג מן החיצונייות והנה פ' אני ישנה מדבר על גלות מצרים כנז' בפ' אמור שאז היתה שכינה באחור בלי מוחין וזהו ישנה. וכשהתחיל זמן הגאולה נאמר קול דודי דופק שהאירה בחי' משה הפנימית. אבל כשנתרעם משה כנ"זל נתעוררה מד"הד ואמר דודי חמק עבר דהיינו סבב לאחור ונתעלם הפנימיות. וזהו וידבר אלהים שה"ס הדיבור בן זוגו של הקול שפסק ולא דבר כלום:

איסתלק קלא ופסקא מלה ואז הקול השלים שהוא הרמוז בויאמר דהיינו בפנימי לשון אמרתי אני בלבי

שלימו דאבהן כי בת"ת שהוא יעקב מושרשים חו"ג והוא כוללם אבל חו"ג עצמם נפרדים ולכן לא יש ביניהם ו' החיבור שאין חיבורם מצד עצמם אלא ע"י הת"ת ולזה רמזה ו' של ואל והו' שבואלהי יעקב שהוא בדעת נשמת הת"ת. ואכליל ליה יעקב ביצחק דע שכשהק"בה מייחד שמו על צדיק בקבע כמ"ש באבו' הנועם הוא מפני שנתעלו ונשתרשו במוחין חב"ד כנודע מסוד אלהי אברהם. ואיתא בתוספתא דפרשת נח שלכל צדיק יש ב' רוחין חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי ושיצחק בעקידה נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא ותבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי ובג"כ תשכח דלא ייחד קב"ה שמיה אלא על יצחק דאיתחשב כמת וע"ד רמז קרא הן בקדושיו לא יאמין ע"כ. והענין שהרוח שמע"הז הוא מגופא ששם יש קצת אחיזה לחיצונים משא"כ במוחין והנה עתה יעקב הוה קיים ולא יכון לייחד השם עליו לכן הכלילו ה' ביצחק בבחינת שהוא אחוז ביצחק שעל בחי' זו נקרא הת"ת נורא כמ"ש בכוונת העמידה וע"כ אמר יעקב מה נורא המקום הזה:

אתא מלה באתריה פי' אלהי אברהם בחכמה אלהי יצחק בבינה אלהי יעקב באמצע בו' שהוא מקומו להיותו מחבר חו"ב. ואל יקשה לך למה לא הכליל ה' את יעקב באברהם ולא ביצחק שהרי יעקב נוטה כלפי חסד. די"ל כמ"ש הרב שבימי אברהם היה גובר החסד והזווגים היו מבחי' ח"וג דבחכמה. ובימי יצחק מחו"ג דבבינה שהיא היתה אז גוברת ולכן הכליל יעקב בו כי אז היתה שליטתו של יצחק. הה"ד וארא אל וביעקב ואל בתוספת ו' לחברו עם ב' אבותיו. ע"כ:

לאנהגא ביה יקר הטעם שכל דבר תחתון תלוי בעליון וכיון שפרעה זכה להיות מלך מצרי' שסודו באחורי הדעת ודאי שהיה בו חלק קדושה שלכן נעלה על כל החיצונים שמפני כך תיקנו לנו רז"ל שיברך על מלכי או"ה ברוך שנתן מכבודו לב"ו שהוא בחי' החצוניות ומלכותו בכל משלה ולכן נחלק כבוד למלך האומות על אודות ניצוץ הקדושה אשר בו ומזה נמשך פחד ומורא לפרעה שלא להרע למשה ואהרן שניצוץ הקדושה שבו היה כופה אותו ובכבוד שהיו נוהגים בו היו מחזיקים ניצוץ הקדושה. אלין דאתחמי שה"ס ו"ק שבדעת ו"פו גי' אל"ה שמשה כולל אותם והם היו ס"ר שרשים כמ"ש בס' הגלגולים ולהיותם מסוד הדעת נק' ראשי בית אבותם כי בדעת יש ג' בחי' חג"ת כמ"ש בכוונת השופר והם ג' אבות כלולים בבי' אחת. ור"ח נתן טעם למעלתם ואמר דכולהו לא שקרו ר"ל שהחזיקו בד' דברים שאמרו רז"ל שבזכותם נגאלו א' שלא שינו את לשונם: ולא איתערבו זהו הב' שלא היה בהם שום א' פרוץ בעריות. וכנגד השלישית שלא היה בהם לה"ר אמר דקיימו בדוכתייהו ה"ס הדעת שהמוציא לה"ר פוגם בו דדעת גניז בפומא דמלכא. ומ"ש ולא שקרו לאתערבא זה הד' שלא שינו את שמם:

דאינון איתחזון לאפקא שהם מיסוד אבא ששם הגאולה. ולמללא להכניע בהארת הדעת ולדכאה באור היוצא מת"ת בסוד המטה:

מאן חרב פי' דאי חרב ממש לא יכון לגור מפניה אלא מהמכה בה שהיא דומם ולא תוכל להתנועע חרב נוקמת היא מ' בקבלתה הגבורות מלמעלה לעשות דין וה"ס אחורי א"וא כי קס"ו וד"ם שהם רבוע ס"ג ואה"יה וגם רבוע ע"ב עם כ"ו אותיותיו גי' חר"ב.

הה"ד כי חמה וכו' לכן בעגל שכוונתם היתה להתיר להם העריות כמר"זל נאמר אז להשיב חמתו. ובשטים השיב את חמתי. ועוד נראה שהלא ד' קליפות הן עון משחית אף וחמה כנגד ארבע אותיות וכנגד ד' מיתות ב"ד ורש"בי סבר במשנה כי מיתת סייף היא הרביעית וחמ"ה כנגדה גי' ב"ן עם א' שבוא"ו. וגם שם ב"ן ה"ס חרב פיפיות כמ"ש בק"ש שעל המטה. ודע כי חמה היא לילית חרב של סמ"אל באופן שכאשר מ' דקדושה מליאה רוגז פוקדת ע"י חמה וז"שה גורו לכם מפני חרב שהרי חמה מתעוררת להעניש על העונות הראוים לדין חרב ועונש זה מקביל מפני שהפוגם בברית מחסיר שפע ממ' ולוקחתו שכנגדה והיינו שפע חיצוני ופגום. וכשישראל זוכים אז כל המדות חושקים להשפיע והיסוד מקבל מכולם שלכן נק' כל ומשפיע לכלתו. אבל כשיש פגם בברית. פריש תיאובתא ח"ו מפריש ומבדיל התאוה של המשפיעים.

ולא נטיל הוא יסוד שנוטל הכל ולא יהיב לאתריה היא כלתו. דהא לא איתער וכו' מפני שחסרה התעוררות שלו שאין לה מ"ן להעלות אליו ואינה מתקשטת נגדו ולכן השפע הוא מועט ומהגבורות הקשות:

וכל מאן דנטיר וכו' היינו המקדש מחשבותיו שבזה הברית נשמר מרע הקרי וכ"ש שאר עריות

גרים לאתערא להאי ואיתער להאי ברית לאתריה כן גריס הרב ז"ל ור"ל שהאיש הקדוש גורם שהמוחין העליונים ובפרט מוח הדעת יתעורר להשפיע להאי ברית הוא יסוד שפע קדוש למקומו האמיתי שהוא הצינור הימני שביסוד:

ואתברכן עילאין ותתאין כמשמעו שהמוחין העליונים מקבלים שפע מלמעלה וגם העולמות תחתונים מבורכים בשפע הקדוש משא"כ כשפוגם הברית שאז פריש תיאובתא כנ"ל ואין השפע בא אלא ממיצוי מדת היסוד ומחצוניותו דרך צינור השמאלי

מאן איתער וכו' השתא מיירי בע"א והוא מי זה הזוכה לעורר זווג הפנימי בנקודת ציון ואמר כד אישתכחו זכאין בעלמא. פי' לא מבעיא אם דור כולו זכאי אלא אפי' כשיש קצת זכאין מצויים בעולם ולזה שואל מנלן חדוש זה ומביא ראיה מהאבות שכל העולם עע"ז היו ואפ"ה כתיב וגם הקימותי את בריתי אתם שזכו להקמת הברית באיתנו על ידי צדקתם והיינו אתם ר"ל עמהם ועל ידם. לתת להם את ארץ כנען ארץ הקדושה העליונה ארך הכנעני גי' מל"כות. וניתנה להם לבת זוגם להיות שהם גורמים להשפיע בה והרי הם במקום בעלה ואר"זל הבעל יורש את אשתו.

מאי מגוריהם וכו' בגין וכו' כי כל עצמה גבורות וכשחסר מי שימתיק אותם אזי כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ונעשות חזקות. אבל צריך לפרש מהו אשר גרו בה וכו' גרו ממנה מ"ל ולכן אמר מיומא דאיתקריבו מלשון דיר' שמתחיל' חייהם מיד נתקרבו אל יוצרם:

דחילו בה דחילו וכו' פי' חששו שלא לפגום גבורותיהם חלילה אלא קיימו אותם בה לתיקונה. ועוד השפיעו עליה החכמה העליונה מוחא סתימאה על ידי חכמה שהוא אבא ששם סוד יראת הרוממות והוא דחילו עילאה וז"ש מגוריהם לשון רבים כנגד ב' יראות ע"כ: