מקדש מלך על ספר הזהר ב:ה

עושי דברו לשמוע וכו' שהמלאכים מקדימים עשייה לשמיעה וכן אמרו ישראל: שניר וחרמון דא טורא דסיני וכאלו אמר תשורי מראש שניר וחרמון ונק' סיני שניר וחרמון כדר"זל שניר שונא ניר העוסק בתורה פורק ממנו עול מלכות ועול ד"א וחרמון מה חרמון זה כל טובו גנוז בתוכו כך הר סיני. ממעונות אריות תשורי גם ממעונות אריות וומהררי נמרים שלא רצו לקבל התורה ונטכ הקב"ה חלק מאורם ונתנו לישראל ומהם נתעטרה השכינה:

וכי אית בכון מותא וכו' ובמס' שבת אמר שמשה אחז בכסא הכבוד והחזיר להם תשובה ר' יוסי אוקים וכו' ופי' הפ' לר"י כמ"ש הזוהר בדף ה' שמפרש הכתוב בשעת ירידת השכינה בגלות מצרים:

קול אומר לדבור נ"ב קול זעיר לדבור מ':

דעיקרא דתרווייהו מלבנון קא אתיין נ"ב מטיפת אבא ור"ל זו"ן שרשם הראשון מטיפת אבא בסוד ו"ד דיו"ד:

דא איהו גרון נ"ב בינה

מרזא דלבנון סתים וגניז נ"ב מסוד החיך יסוד אבא: ור"ל ששרש זו"ן בטיפת אבא ואח"כ נתנם באימא שהיא גרון וז"ש הזוהר דמתמן נפקא רוחא לאשלמא כולא דהיינו תכלית שלימותם הוא באימא אבל השרש הוא מאבא וז"ש מרזא דלבנון סתים וגניז ואע"פ שעיקר חיך הוא ביסוד דמ"ס כמ"ש באוצ"ח ובכ"מ ג"כ יסוד אבא נק' חיך בהשאלה:

דא איהו לישנא נ"ב סוד מזלא ר"ל שתחלה הזכיר הכתוב זווג או"א שמהם יצאו זו"ן ולכך אמר אתי מלבנון קול אומר לדיבור וכו' ועיקרא דתרווייהו מלבנון שהוא אבא ואחרי הנתנם באימא אמר תשורי וכו' דא איהו גרון. ומפני שכלל בידינו שכל מקום שיש זווג תחתון צריך שיקדים אליו זווג עליון דנשיקין שהוא בפה דכל פרצוף לכך אמר הכתוב מראש שניר וחרמון שהוא הלשון שנק' דעת ונקרא מזלא שמזווג חו"ב שבפה כמ"ש הרב ז"ל שחיך וגרון הם בחי' חו"ב ומזדווגים ע"י הלשון שהוא הדעת:

אלין אינון שניים ז"ל הרב בסה"כ בדרוש ה' ענויים דיוה"כ דע כי הכתוב אמר ממעונות אריות ופי' הזוהר בפ' שמות דף ג' שהם רומזים על השניים. ופי' הענין כי השניים עם שורשם שהם החניכיים הם ב"פ ארי"ה רי"ו רי"ו וזהו ממעונות אריות כיצד האחוריים של אלהי"ם. בחניכיים העליונים הוא ר' עם הי"ו שניים העליונים הרי רי"ו א' עליון וכנגדו הם למטה הרי ב"פ רי"ו עכ"ל נמצא כשקדם זווג דנשיקין דאו"א לצורך זו"ן צריך להעביר אורות אלו שהם זו"ן דרך החניכיים שהם שרשן השניים כדי להמתיקם ואח"כ יתמתקו ג"כ ע"י השפתים וז"ש הזוהר מהררי נמרים אלין אינון שפוון ונ"ב מהררי נמרים גי' שפת"י עם ד' אותיות והכולל ונמר גי' פ"ר עם י' אותיות דמנצ"פך כפול והם סוד בחי' פ"ר דינים הנרמזים בשפתים:

דאשתלים בהו דיבור נ"ב נמר בא"ת ב"ש טי"ג גי' כ"ב אתוון והיינו דאשתלים בהו דיבור ועוד יש לפרש מאמר זה כמ"ש באו"צח פ"ז דעיבור ויניקה וז"ל ונבאר עתה איך אחר התלבשות הזה נזדווג אריך לתקן ז"ון ותחלה נזדווג אריך זווג עליון דנשיקין ודע כי החכמה דאריך יש בה י"ס והיסוד שבה הוא החיך והמלכות שבה הוא הגרון ובכ"מ שיש י"ס יש בהם ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ומזדווג החכמה בסוד החיך עם הגרון שהיא בינה בע הפרצוף ויצאה הטיפה משם ע"ב ועברה מעבר בעלמא דרך שם ס"ג וירדה למ"ה וב"ן של זו החכמה ומשם שרש זו"ן זעיר משם מ"ה ומ' משם ב"ן. והנה אין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין תרין טפין עולים כנגדה ולכן כמו שבמ"ס יש שם ג' יה"ו ונכללו ב' יה"ו העליונים ביה"ו האחרון. כך בגרון שהיא בינה דאריך יש שם ו' אהי"ה ונכללו ב' אהי"ה האחרונים בשני אהי"ה העליונים ואח"כ ירדו טיפות אלו ליסוד דאריך ומשם למ' דאריך ומשם לאבא ומש' לאימ' ושם באימא נשארו בסוד עיבור ונתקנו לגמרי ואח"כ נולד זעיר ונתגלה שם הו"יה עכ"ל הרב ז"ל וז"ש כאן דעיקרא דתרווייהו מלבנון קא אתיין כמ"ש הרב ששור' זו"ן ממ"ה וב"ן ומ"ס הנק' לבנון בעצם ששם הוא לובן האמיתי. ומ"ש תשורי וכו' דא איהו גרון היא בינה דאריך שגם היא מעלה מ"ן ו' אהי"ה הנז': ומ"ש דמתמן נפקא רוחא מרזא דלבנון וכו' ר"ל שעיקר שלימות זו"ן הוא בגרון שהיא בינה דאריך. אבל שרשם ממ"ס שהוא רזא דלבנון. ומ"ש דא איהו לישנא כיון דזווג זה הוא זווג דנשיקין שבפה דאריך צריך שיזדווגו חיך וגרון שבפה דאריך ע"י הלשון שהוא בחי' הדעת אשר שם כמ"ש הרב זווג דנשיקין שבכל פ' ופ'. ואע"פי שלא הזכיר הרב דזווג זה דנשיקין שבפה דאריך הוא ע"י הלשון מובן ממוצא דבר ויגיד עליו ריעו. ומ"ש אלין אינון שניים ר"ל כמו שנשיקין שבפה אימא לצורך זו"ן ההארות עוברים דרך השניים והשפתי' להתמתק כן באריך ג"כ וילמד סתום מן המפורש:

אל תלחם וכו' הרמ"ז כתב וז"ל כתב הרב בדרוש הניקודין שחוש העין מוציא ניצוציו לחוץ גם נודע כי חוש הראות קרוב לחוש הדעת יותר משאר החושים ולכן מקבלת כח גדול מהנשמה שהיא בדעת. ולכן אם הנשמה קדושה יזיל רוב טוב דרך מעיין העין ואם טמאה היא יצאו מהעין ניצוצים רעים המזיקים ובלעם יוכיח שהיה מסיגי הדעת ועינו רעה להשחית בה מאד והיה משתבח שהיה סתום העין ויודע דעת עליון ויובן במה שתרצו בא"ר כתיב עיני ה' וכתיב עין ה' אל יריאיו ואמרו כאן בזעיר כאן בעתיקא שהוא עין אחת אבל בזעיר ב' עינים חו"ג המושפעים מן הדעת ומשם נמשך עץ הדעת טו"ר והמ' נק' עולימתא שפירתא דלית לה עיינין תרין אלא א' שהם הגבורות וידוע שעין זה נעשה מעקב ענוה ועיין בל"ת פסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי. ובלעם היה מושפע מהגבורות ולכן לא היה לו כי אם עין א'. אבל הוא היה מתגאה שהיה דוגמת דעת עליון. ונק' רע עין שנפשו פגומה שחסר ממנה אור הדעת שעליו נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב אבל האיש השלם נק' טוב עין גי' אהו"ה שהוא שם הדעת ומושפע מעין ה' אל יריאיו כאד"הר קודם שחטא אך אח"כ נפגם ונאמר ותפקחנה עיני שניה' ובתשובתו ק"ל שנה החזיר אור עי"ן ה' עליו ותיקן פגמו יעקב אע"ה באותם ק"ל שנה שקראם מעט ורעים ישראל היה להם צירוף ע"ני מצרים ק"ל שנה עד שנולד מרע"ה שטוב הוא. והיה להם העינוי הגדול על שאכלו לחם רע עי"ן כי סוד העינים דזעיר הם סוד חו"ג שהם ה' חסדים העולים ה' הויו"ת ק"ל ועם ה' כולליהם שביסוד קל"ה וכן הגבורות וב"פ קל"ה הוא ר"ע שבהיותם מיוחדים בזעיר לא ינום. אמנם למטה בקליפות שאין שם אלא גבורות הוא רע עי"ן והנה מן הדעת בא שפע המזון לח"ם מן השמים ובקליפות נהפך מל"ח סדומית מסמא את העינים והוא לחם רע עין כי הלחם עצמו של רעה העינים והנה מצרים שהם באחורי הדעת היה כחם גדול להרע לכן שלטו על ישראל כי לא נזהרו מלחם רע עין:

דדחיין שכינתא ידוע שעיקר פגם בני אדם הוא בשכינה לפי שאורה מתפשט בעה"ז כמ"ש הרב רחל מקננא בעשייה ואז מסתלק גם אור הזעיר המקנן ביצירה כי בהתמעט אור מ' נאמר בזעיר משחת מאיש מראהו כמ"ש בס"הכ. וז"ש דדחיין שכינתא וכו' שמתעל' ומסתלק זיווה וגורמים וכו' הוא הסתלקות אור זעיר מן העולם מפני שנהרס בית מושבו שהרי נאמר ונתתי משכני וכו' והתהלכתי בתוככם וכמ"ש בזוהר בפ' בחוקותי וכשיש הפסק בין ו"ה לי"ה ח"ו אז לא תקובל התפלה שהכוונה לאו"א כנודע וז"ש ובני נשא צווחין כי בני אדם הם מסוד מ"ה וב"ן והקול ה"ס ע"ב ס"ג:

תקיף בעלמא וכו' הטעם כי הקליפות תקיפים כשמתעצם אחיזתם בנוקבא וכ"ש כשהוא בפנימיות כמו שהוא בעון זה שידוע שיש ברחם האשה מקור ה' גבורות דוגמת יסוד הנקבה העליונה וכשהן מכוסות בתוכי אין לחיצונים אחיזה. אבל בצאתם לחוץ שזה מורה חולשת הכח ופגם המקור אז היא נדה נ"ד ה' כי נדות הה' גבורות ויוצאות לחוץ וכל מי שיטמא בהם גורם שנד ה' של שם מן העלם ונותן אחיזה עצומה לחיצונים ומגביר ומבלבל טו"ר בדעת וגוברים הדינים התקיפים על החסדים ולכן גורם רעה לו ולזרעו ובכל שייפין יסתאב שכן הנדה יוצאה מן הרחם המסתעף מכל רמ"ח איברים גם מטמא בריתו ראש הגוייה וברית העליון אורכיה רמ"ח עלמין כמ"ש בא"ר ואברהם דאיהו אב"ר מ"ה ובסוד רמ"ח נולד בדם נדות כמ"ש בספר הגלגולים שרצתה הקליפה לטמאו ע"ש. קשיא מכל מסאבו כי הנדה מזקת הרבה בזמן נדותה ושאם תזרע שום דבר לא יצלח ומוכנת לכישופים כמ"ש בזוהר בפ' ויחי אי תעביד חרשין אצלחו בידהא יתיר מזמנא אחרא. אסתאב איהו שכן הוא מטמא אדם במגע ובמשא. בכל אתר אפי' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ששם שכינה קבועה אתדחייא כי נדה נד ה':

דליג עלוי כמ"ש ותהי נדתה עליו אפי' יבעלוה ביום אחרון אינו עולה לרגל כמ"ש בגמ' והביאו רש"י בחומש:

וכל יומוי יהיה במסאבו דבנדה כתיב ואחר תטמא אבל בבועלה כתיב וטמא שבעת ימים ולא כתיב ואחר יטהר עכ"ל קיצור דברי הרמ"ז ז"ל:

משכין עליו רוח מסאבא נ"ב צרעת:

בר קנאה דברית נ"ב קנאה גי' יוסף ולו נוגע הדבר: דשמא קדישא הוא זעיר והיסוד הוא קיימא דיליה ומ"ש ורזא דמהימנותא הוא מ' שנק' אמונה ור"ל שהיסוד הוא קיימא בין לזעיר בין למ' שהוא מקבל שפע הזעיר ומשפיעו למ' כי הוא עולה בסוד הדעת ומושך הטיפה לכל קצוות הגוף דזעיר לכן קרי ליה קיימא דשמא קדישא שהוא זעיר:

והוקע אותם נ"ב דריש כמשמעו והוקע לראשי העם ה"ג ועליה אתמר כי שמש ומגן ה' אלהים:

אלהים אחרים על פני נ"ב והם דברי הקב"ה שלא יהיה לנו אלהים אחרים זולת פניו שהם הספירות.

לא תשתחוה להם וכולא קנאה חדא נ"ב כי תיכף שפחה תירש גבירתה ובעת הביאה משתחוה ללילית אל אחר וממליך אותה במקום השכינה ח"ו:

בשמא דקב"ה נ"ב שכינה נק' שם ביה במלכא בזעיר מכל הני תלתא סי' ג' אלו הם בעו"ן בצעו וכו'.

בת אל נכר עוברא נדה ר"ת בעו"ן: