מקדש מלך על ספר הזהר ב:תז

דלסטר ימינא ואיתלבשן ביה נ"ב הוא שם אלוה שבחסד ולכן הוא דימינא כי זהו לבוש הנשמה ולכן גוונו לבן סוד חסד.

לאסחאה גרמייהו משמושא דחול כתב הרב שצריך לטבול בע"ש ב' טבילות א' לפשוט בגדי חול מעליו והשני' להמשיך תוספת שבת עליו עכ"ל וז"ש כאן בגין דבחול רוחא אחרא אזלא דהיינו לבושין דחול. ומ"ש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עילאה היינו נשמה יתירה שמקבל ע"י טבילה השנית.

כל אינון שית יומין כתב הרב שששת ימי המעשה בא"י מאירים בה ו"ק דיצירה. ובח"ל מאירים בה ו"ק דעשייה וכולם יונקים מהמ' עכ"ל וז"ש כאן כל אינון שית יומין שהם ו' ימי המעשה שמקבלים בני א"י מיצירה ובני ח"ל מעשיה קיימא מלה דכולא איתאחדא ברזא דחד נקודה קדיש' שר"ל שכולם יונקים מהמ' הנק' נקודה קדיש' וז"ש וכולהו יומין איתאחדן בה.

ואית יומין אחרנין וכו' פי' שו' ימי המעשה או"ה יונקי' מו"ק דס"א וז"ש דקיימין לבר בסטרא אחרא:

ואית שית יומין אחרנין נ"ב ו' היכלות נאחזים בנוקבא

לגו מעיגולא קדישא העיגול הסובב האצילות הוא החשמל כמ"ש הרב ז"ל וו' היכלות דבריאה נכללים במלכות דאצילות והם לפנים מהעיגול וז"ש

ואתאחדן בנוקבא קדישא וכל אינון דמתעסקין בקדושה. פי' חיילות של מעלה בספר בספר חמדת ימים חלק ב' דף א' כתב וז"ל בזוהר בפרשת ויקהל דף ר"ד ע"א כתב וז"ל:

ישראל קדישין וכל אינון דמתעסקן בקדושה כל יומין דשבתא אתחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההוא נקודה וכו'. פי' שבת הוא נקודת המרכז שעליו תסוב עגולת הו' ימים והיא נקראת נקודה אמצעית כי כל נקודה יש לה ו"ק והנקודה קו האמצעי ועל כן מצוה לממני יומי ע"ש השבת יום א' בשבת יום ב' בשבת כמ"ש בזוהר בפ' פינחס דף ע"ה וכולהו יומין כולהו אתדבקן ביומא דשבתא ואתזנו מתמן ובפ' ויקהל ישראל קדישין וכו'.

כל יומין דשבתא פי' שאר ימי השבוע.

איתאחדן כל אינון שית יומין ע"י ישראל וע"י החיילות של מעלה שעוסקים בקדושה כל ימי השבוע מאחיזים כל אינון שית יומין שהם ו"ק דיצירה שמאירים בא"י ושש קצוות דעשייה שמאירים בח"ל באינון שית יומין דלגו דהיינו ו"ק דבריאה שאחוזים גם הם במ' כמ"ש לעיל וז"ש

דאיתאחדן בהאי נקודה איתאחדן בהאי בגין לנטרא לון פי' טעם שאחוזים זה בזה וזה בזה בגין לנטרא לון המ': כולהו טמירין בגווה כמ"ש לעיל שאוחזים ו"ק דיצירה ועשייה בו"ק דבריאה. ובריאה במ' דאצילות נמצא דכולהו טמירין בגווה..

ת"ת אית ימים וכו' בא לפרש הענין הטיב שלאו"ה ימי חול הם של ס"א. ולישראל הם של קדושה כמ"ש לעיל.

שבת פי' בת שהיא המ' עלתה לחג"ת הנקרא ש. ואינון בעלמא דאתי. פי' שגם חג"ת עולים ומקבלים שפע מהבינה ביום השבת ובס' אור ישראל פי' כי המלכות היא בתרין דרועין בשליש דת"ת כמצא שהמלכות מתעוררת מחג"ת ונודע שיסוד דאימא מסתיים בחזה דזעיר ונמצא שחג"ת הם מתעטרים בעלמא דאתי שהיא בינה עכ"ל. ולפירושו קשה שא"כ גם בחול כך הוא ואיפשר דבשבת מקבלת הארה גדולה יותר מהחול ופירוש ראשון נראה עיקר:

ואיהו לעילא נ"ב בינה עכ"ל: ור"ל בשלמא במלכות שייך לשון שבת דהיינו בת לש: אבל בינה הנקרא שבת הגדול האיך אתי לשון שבת:

איהו היכלא לההיא נקודה עילאה פי' בינה היכל לאבא הנקרא בת:

וכד איהו קיימא ונטלא בגדפאה לאברן לאתעטרא לעילא איקרי כולא שבת פי' כשהבינה נוטלת לחג"ת כדי להתעטר מאבא איקרי כולא שבת דהיינו ש עלו לאבא הנקרא בת. ומפרש הענין היטב ואמר וכד אבהן מתעטרן לעילא בגו נקודה איקרי שבת הגדול והיינו מ"ש בסמוך אלא שמפרשו היטב:

נקודה תתאה וכו' פי' היינו שבת סתם שר"ל בת שהיא המלכות עלתה לש. ובספר אור ישראל פי' מה שאמר וכו' איהו קימא וכו'.

איקרי כולא שבת ר"ל שהמלכות היא בין תרין דרועין ומתעטרן מחג"ת וחג"ת מאימא וזהו שבת הראשון שבת שהיא מ' עלתה לש'. וש' מתעטרין בעלמא דאתי ומ"ש

וכד אבהן וכו' הוא שבת הגדול שעולים חג"ת לאבא הנקרא נקודה עילאה ע"כ ואזיל לשיטתיה דלעיל: ה"ג דההוא רוחא נחית:

שתין רתיכין נ"ב נגד ו"ק:

רזא דרזין ליודעי חכמה זכאין אינון כד האי רוחא וכו' האי רוחא אתהני מהנאותן דישראל ומענוגא דילהון. ולמיהב ליה ענוגא במיכלא ובמשתייא וכו' חולק אחסנא אית לן בהדה וכו'. בח"י הנה משם תתבונן כי אותו תוספת רוח הנמצא באדם עתה. ההנאה שלו אינה אפס באכילה ושתיה. ולא יחוש שיהיה לו שינוי ווסת: ולא יאבד תוספת שבת ממנה בשגם ימצא לו עונש גדול כי הוא פוגם רוח עילאין קדישין וזש"רזל כל המענג את השבת. ולא אמרו כל המענג עצמו בשבת כי בהתענגו לשם כבוד השבת הוא מוסיף התרבות הארה בבחי' השבת.

ההוא רוחא קדישא וכאלו את השבת עצמו אנו מענגים כי אור הכוונה עולה עד למעלה. ובזוהר בפ' יתרו ר"י אמר בעי לאתענגא בהאי יומא ולמיכל ג' וכו'. וכן בזוהר בפ' פקודי דף רנ"ב הפליגו בשבת המענג השבת. והעונש להופכו וכו'.

האי רוחא איהו איתפשטותא דהאי נקודא פי' שאמר לקמן דף ר"ה ע"א שהרוח הזה שורשו מאריך ויורד למ' ומתחלק חציו נשאר בה וחציו יורד לישדאל וז"ש אתפשטותא דהאי נקודה שר"ל מהמ' בא הרוח לישראל. וע"ד

כתיב בההיא נשמה יתירה שמירה וכו' דאיצטריך לנטרא ליה הואיל וקיימא עמיה דבר נש בח"י ד' ס"ד באומרו ושמרו בני ישראל וכו'. לומר שהוזהרנו לשמור את הנשמה יתירה שצריכה שימור כמ"ש בזוהר בפ' תרומה וע"ד כתיב וכו'. וכן בפ' ויקהל דף ר"ה ע"א

ובעי דינטרון ליה להאי עיטרא קדישא דאתעטרו בה והכוונה שהוזהרנו לשמור הנשמה יתירה שלא תסתלק מאתנו ע"י איזה חילול שבת או איזה חטא. ולפיכך קבעוהו אחר ופרוס עלינו שקבלנו הנשמה יתירה שקודם זה לא שייך להזהיר ולומר ושמרו בני ישראל כי עדיין אין להם מה לשמור: