מקדש מלך על ספר הזהר ב:תו

האי איהו עננא דנהיר פירש חסד ראשון שנקרא ענן יומם דכליל כונהו יומי וז"ש וכל נהורין איתחזון גו ההוא עננא.

כיון דשליכו פי' מפני ששולט על ע' כוכבים שהם ע' שרים לכך נקרא גדול.

לא אעדי מניה לעלמין פי' שהדינים הקשים תמיד הם בו.

אע"ג דכל האי קיימא ביה פי' אע"פ שיש בו דינים קשים הנזכרים עכ"ז ונוגה לו סביב דהיינו ניצוצות הקדושה שבתוך הנוגה שמשם חיותו.

ההוא נוגה לו מגו פי' שהנוגה הוא לפנים מג' קליפות אחרים.

מתוכה דההוא נוגה כעין חשמל וכו' כתב הרב בספר ק"י כי ג' קליפות רוח ענן ואש הם מילה ופריעה ואטיפו דדמא ובתוכה הבשר עטרת הגיד והוא החשמל ונקרא בשר כי אלהים דיו"דין שי"ן ובריבוע ר' וב' כוללים הרי בשר וזה החשמל הוא חיות אש כי הוא אלהים דיו"דין ש' עם הכולל. ועל זה החשמל סובב הנוגה קליפה ד' והוא העור הדק שעל עטרת הגיד עכ"ל. וז"ש הזוהר חיון דאשא ממלא. כד ערלה שארי על קיימא קדישא.

ז"ל הרב באוצ"ח דרוש המילה הנה נתבאר בזוהר בפ' ויקהל ענין הקליפות ואיך יש קליפה דקה הנקראת קליפת נוגה בסוד כעין החשמל מתוך האש כדין איקרי חשמל חש ואיתגלייא מל כד"א מל יהושע ואע"פי שאין כאן ביאורו נאמר בקיצור עניינו הנה בתחלה טרם שיתפשטו החסדים הנה אז הערלה שהיא קליפת נוגה חופפת ונאחזת שם ביסוד שלו סביב ובהיות ערלה זו חופפת על היסוד אין החסדים יורדים עד היסוד שלא יינקו הקליפות מהם. ולא די שאינם יורדים עד היסוד אלא אפילו במקום המגולה למעלה שהוא בשני שלישים התחתוני' דת"ת דזעיר ובנ"ה ולכן נשארים למעלה בשרשם בדעת דזעיר ואח"כ כשנימול וכורתים הערלה ההיא ומסתלקת משם קליפת נוגה הנזכר ואז יורדים החסדים ומתפשטים במקומם בשני שלישי הת"ת ובנ"ה דזעיר. והנה ב' הוי"ות דנ"ה הם גי' ב"ן וי"ח שבת"ת הם גי' מ"ל מן חשמל כנזכר בזוהר בפר' ויקהל דכד איתעבר קליפה נוגה איקרי מ"ל עכ"ל. ובזה נבין דברי הזוהר מ"ש כד ערלה שארי על קיימא קדישא היא קליפת נוגה הסובבת על היסוד.

לסאבא מקדשא פי' שיונקת מהמלכות הנקרא מקדש. א"נ י"ל מקדשא הוא הדעת שממנו מתפשטים החסדים.

אתעכב מלגלאה וכו' פירש מפני שלא תינק קליפת נוגה מהחסדים המגולים שעולה בהם מ"ל כמ"ש הרב. לכן החסדים לא די שלא ירדו ליסוד אלא גם במקום המגולה לא ירדו ונשארים בשרשם בדעת. ומ"ש

וכד האי נוגה עאל לגו פירש טוב של נוגה נתברר ונכנס בקדושה. והרע של נוגה עם ג' קליפות האחרות נפרשו מהקדושה וז"ש ואפריש בין ערלה ובין מקדשא. וז"ש

ההוא מקדשא אתעכב מלגלאה וכו' ר"ל מקדשא שהיא מלכות או הדעת מעכבים שלא ירדו החסדים ליסוד בשביל שלא ינקו הקליפות ומ"ש

ח"ש ואיתגלייא מ"ל פירש אחר הפרד הקליפה מהקדושה מיד מתגלים השני חסדים ושני שלישים שהם גי' מ"ל. א"נ י"ל כמ"של בס' ק"י ג' קליפות הם שהם מילה ופריעה ואטיפו דדמא. וקליפת נוגה היא העור הדק שעל הבשר. ולפ"ז נראה כד ערלה הם ג' קליפות ובשבילם אין החסדים יורדים: ומ"ש וכד האי נוגה וכו'. פירש אחר שהוסרו ג' קליפות והנוגה הבדיל בין הקדושה ובין הג' קליפות אזי מתגלים מ"ל שהם הע' חסדים הנזכר:

וכד איתגלייא חשמל איתעבר נהוריה פירש תחילה היה האור של הכוכבא איתחזי ולא איתחזי וכד איתגליא חשמל אזי איתעבר נהוריה לגמרי. ופירש חשמל לפ"ז היינו לומר חשמל ר"ל חש האור וכרת הקליפה לגמרי ומל לשין כריתה.

איהו ברזא דקרא פירש שהפירוש הראשון מיושב היטב על המקרא יותר מהשני.

בהאי נוגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא כתב הרב בספר א"י אותם השלשה לבושי החשמל של אד"הר אחר החטא לקחתם קליפת נוגה כמ"ש בפ' ויקהל בהאי נוגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא והם הנהורין של זה החשמל. כי מהמוח אינו יונק כלום ח"ו רק מהחשמל עכ"ל: וז"ש כאן

בהאי נוגה מפתי ר"ל באמצעות הנוגה מפתי הס"א שהם הג' קליפות החיצונות לאתתא שהיא המ' לנטלא נהורא שהם הג' חשמלים שלה שנתנה לאד"הר ונפלו בנוגה ומשם יונקים הג' קליפות: שוי ההוא נהורא הא קליפת נוגה:

לקבליה דברית היינו המ' ובג"כ מפתי ליה ונטלא נהורא היינו אור החשמל:

לאעלא גו גוונין פירש של נוגה.

חד שלהובא נפיק כתב הרב בס"הכ שהוא כח הגבורות העליונות שבאים מא"וא הנקרא י"ה והם שלהבת י"ה:

ת"ת ביומא ו' כד מטא זמנא דערב דליג וכו' כיון דבטש ביה מתגלגל וכו' בח"י דף ל"ב ביאר הדברים שביום ו' בא כוכב אחד מצפון ועמו ע' כוכבים אחרים וההוא כוכב מכה באותם כוכבים ונעשו כולם כאחד ואותו כוכב מתפשט ונעשה כמדורא חדא מלהטת בכל העולם וכו'. ולערב קופצת ההיא מדורא ורוצה לעלות וכיון שישראל מתקנים כבוד השבת כל א' וא' לפי תיקונו אז יוצאת שלהבת א' מצד החסד ומכה באות' מדורא ואז היא בורחת ונטמנת בנוקבא דתהומא:

ורבינו הקדוש האר"י ז"ל ביאר כי אותה מדורא ה"ס נוגה חצי טוב וחצי רע: והיא רוצה לעלות לקדושה שידובק שם הטוב שבה ולפי שהרע שבה שאין בו טוב כלל רוצה ג"כ לעלות עמה ואין חפץ הוא ית' ברע הגמור לכן שולח השלהבת של אש מצד החסד להכות בה כמ"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו ועי"ז נפרד הרע ונטמן בתהום רבה והטוב עולה ולפיכך לעומת ההוא שלהובא נפל החיוב לרחוץ הפנים וידים ורגלים במים חמין להבריח הרע והזוהמא של הרוח הטומאה השורה שם. ויעש ברי"חים כמ"ש בזוהר בפירוש שעל עיקר זה הוא ענין הרחיצה זו בחמין להעיר ההוא שלהובא באשא ע"י מש"ה אש שלהבת י"ה ע"י השמות הקדושים היוצאים מלמעלה כמנין שלהבת כמ"ש בס' מ"ח דף פ"ח ע"ב ע"ש ולפיכך אפי' טבל צריך לרחוץ עוד אחר הטבילה פניו ידיו ורגליו בחמין:

בנוקבא דתהומא רבא פי' בינה דבריאה דקליפה כמ"ש הרב ז"ל.

איהו מסטרא דימינא: פי' מהמוחין דאו"א הנקרא ימינא כמ"ש הרב

ושליט על ההוא מדורא פי' אע"פי שיוצאים מנוקבא דתהומא רבא עכ"ז שולט השלהובא על המדורא כל ליל מוצאי שבת.

אלא כד עאל שבתא מסקנא דתירוצא הוא לקמן בדף ר"ח שאמר שם וז"ל בגין דכל אישין אחרנין איתטמרו ואיתגניזו ביומא דשבתא בר אשא חד דקדושה עילאה דאיתגליא וכו':

וכד האי אשא איתגלייא כל אישין אחרנין איתטמרו וכו' ור"ל שאש המזבח שהם גבורות המ' אדרבה הם דוחים החיצונים ולכך היה האש של המזבח דולק ביום השבת. אלא שר' יצחק הביא עניינים אחרים של שבת ואח"כ חזר לתרץ הקושיא כי כן דרך המדרש: