מקדש מלך על ספר הזהר ב:קפב

אב ובן שלישי ורביעי חד הוא כד לא מתתקן ולא חייש לאתתקנא וכן בהפוכא דא לאילנא דאיהו אתתקן כדקא חזי וקאים על קיומיה כדין ועושה חסד לאלפים גרסינן: ר"ל כמ"ש הרב שפ' פוקד עון אבות וכו'. הוא באדם אחד שנתגלגל ג' פעמים. עם פעם ראשונה הם ד' פעמים ואינו מתגלגל רק אלו הד' פעמים דוקא ותו לא. וכל זה אם לא עשה שום תיקון בד' גלגולים הנזכר אבל כשעושה שום מצוה בכל פעם אזי מתגלגל אפי' עד אלפים פעמים וז"שה פוקד עון אבות וכו' שפעם א' נקרא אב ופעם ב' נקרא בן וכו' עד רבעים דהיינו ארבעה פעמים דוקא וכל זה אם הוא לשונאי. אבל ועושה חסד דהיינו אם בכל פעם עושה שום מצוה יתגלגל עד לאלפים עכ"ל בס' הגלגולים ובזה מובן לשון זה:

ר"מ פקודא לאומאה בשמי' ובאורח קשוט הרמב"ם ז"ל ובה"ג מנו מצוה זו של ובשמו תשבע ממנין המצות. אבל הרמב"ן ז"ל כתב מש"ה ובשמו תשבע אינה מצוה אלא רשות דאף מי שיש בו כל אותם המדות את ה' אלהיך תירא וכו'. אפ"ה בשמו תשבע רשאי לישבע. אבל אינה מצוה. עוד כתב הרמב"ן או יהיה לאו הבא מכלל עשה לנשבע בשם ע"ז דכתיב ובשמו תשבע וסמוך ליה לא תלכון אחרי אלהים אחרים ור"ל בשמו אתה רשאי לישבע ולא בשם ע"ז ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. ורעיא מהימנא קאי כשיטת הרמב"ם ובה"ג שמצוה לישבע באמת וז"ש פקודא לאומאה בשמיה וכן דעת האר"י ז"ל כמו שנעתיק לשונו לקמן.

ומאן דאומי שבועה הוא כליל גרמיה ז"ל האר"י סוד השבועה הוא סוד ז' תחתונות דז"א בסוד אור מקיף שלו וזה נמשך לה מפה דז"א כי מסוד אותו ההבל הנמשך משם הוא מקיף אל ז' ספירות תתאין דמ' והם סוד ז' הבלים דקהלת שיוצאים מפה הז"א ומקיפים את ז' תחתונות שבה כי השבועה היא במ' אך שנמשך לה מז"א אישה יקימנו:

אמנם הנשבע באמת הוא גורם להלביש את גוף המ' שהם ז' ספי' תתאין דילה ע"י ז' הבלים דפומא דז"א ולכן מצוה גמורה לישבע באמת דכתיב ובשמו תשבע וזהו פי' שבועות אמת כי אמת הוא ז"א ומניה עושה שבועה זו להקיף המ' בהיותה נגד החזה כנודע. גם כל המקיף הוא מסוד שם אהי"ה ואהי"ה פעמים אהי"ה גי' אמ"ת. וזהו שבועה אמת. והנשבע לשקר מונע ממנה אותם ההבלים דקדושה וכ"ביכול מלביש אותה על ידו הבלים טמאים שעליהם נאמר גם זה הבל ורעות רוח עכ"ל:

ונבוא אל הביאור מ"ש הוא כליל גרמיה באינון ז' דרגין עילאין הם ז' מקיפים דז' תחתונות דז"א שעל ידי שבועת אמת שנשבע מושך ז' מקיפים דז' תחתונות דז"א מפה ז"א להקיף ז' תתאין דמ'.

ומ"ש דשמא דקב"ה אתכליל בהו היינו מלכות הנקרא שם ה' נכללה ונתלבשה באותם המקיפים

ומ"ש והא שעתא אינון פי' שאינם רק חג"ת נה"י שהם ו"ק דז"א אבל מ' דז"א שהיא עטרת יסודו אינה נחשבה שבכלל יסוד היא ואם כן שיתא אינון ותירץ איהו בר נש דאומי וכו' כליל גרמיה בהו והוא שביעאה דהיינו שעל ידי שבועת אמת שנשבע האדם הוא נכלל עם הו"ק הנז' והם שבעה ונל"עד שר"ל שע"י תיקון שעושה בשבועת אמת מגדיל מקיף של מ' דז"א שהיא עטרת יסוד דז"א עד שתהיה נחשבת בכלל הספירות דז"א ותהיה כא' מהם וממשיך אותם הז' מקיפים דז"א למ' שהיא נוקבא דז"א נמצא באלו הוא השלים חשבון הז'. וא"ש מ"ש הרב ז"ל שיכוין להמשיך ז' מקיפים מז"ת דז"א לשבעה תתאין דמ'. לקיימא שמא קדישא בדוכתיה כמ"ש הרב שע"י שבועת אמת גור' להלביש גוף המ' שהם ז' תתאין דילה ע"י ז' הבלים דפומא דז"א ואז היא עומדת במקומה נגד החזה דז"א. וע"ד כתיב ובשמו תשבע מביא ראיה לב' דברים שהזכיר מ"ש פקודא לאומאה דכתיב ובשמו תשבע. ועל מ"ש ומאן דאומי וכו' כליל גרמיה באינון ז' דרגין וכו' דכתיב ובשמו שהיא מלכות תשבע תמשיך לה ז' תתאין דזעיר על ידי שבועת אמת:

גרים לההוא אתר דלא יתקיים בדוכתיה כמ"ש הרב שהנשבע לשקר מונע ממנה הבלים דקדושה וכ"ב יכול מלביש אותה הבלים טמאים שעליהם נאמר הבל ורעות רוח לכ"א גרים לההוא אתר שהיא מ' דלא יתקיים בדוכתיה שכיון שממשיך לה הבלם טמאים ע"י שבועת שוא ממילא מתמעטת משיעור קומתה וחוזרת בסוד נקודה ואינה עומדת במקומה. ונל"עד זש"ה ורעות רוח ר"ל שע"י הבל טמא אזי ורעות רוח כי מ' הנקרא רוח הקודש משברה וממעט קומתה.

אומאה לקיימא פקודא דמאריה פי' כגון שנשבע לקיים המצוה כמ"ש דהע"ה נשבעתי ואקיימה וכו'.

כד ההוא יצה"ר מקטרג לבר נש ומפתה ליה למעבר על פקודא דמאריה דא איהו אומאה דמאריה ישתבח בה ואצטריך ליה לבר נש וכו' גרסינן. ור"ל אם יצה"ר מפתהו ונשבע ליצרו זו היא השבועה שחפץ בה הקב"ה מכל השבועות הנזכר. שהראשונה שנשבע באמת אינה כ"כ וכן מי שנשבע לעשות מצוה אינה כ"כ כזו ובזו בלבד קב"ה משתבח. נדר איהו לעילא ואינון חיי מלכא. ז"ל הרב ז"ל בדרוש הנז"ל:

ואמנם ענין הנדר הוא למעלה בסוד המוחין דידה ולכן הוא מכונה לבינה כי הלא מוחין של זעיר נעשו מנה"י דבינה ומהמוחין דזעיר הם מוחין דמ' נמצא כי הנדר תלוי באימא עילאה. אך לפי האמת שורשו במוחין דזעיר המאירים בנוקבא. והענין כי הלא אחר שעל ידי השבועה נעשה כל גופה אז נשלם ג' ספי' עלאין דידה ע"י הנדר ואז היא בשוה עם ז"א והוא מאיר בה כי הוא מסתכל במצחא כי שם מוחין דילה ואז יסתכל מצחא דיליה בסוד מוחין אל מצחא דילה בגו מוחין דילה ומתנהרין כי א"א מאיר ממצחא דיליה אל מצחא דזעיר ומצחא דזעיר אל מצחא דילה וז"ס הנדר שהם רמ"ח איברים דילה וג' מוחין דילה:

ועוד הארה הנמשכת מג' מוחין דיליה אל ג' מוחין דילה הרי נדר בגי' ואף על פי שאין בה אלא תרין מוחין כי דעתה קלה. עכ"ז בזווג ראשון ובביאה ראשונה נותן לה סוד רוחא דשדי בגווה שהוא שם ב"ו כנודע שהוא דעת שלה שבחוץ כנודע ואז נשלמו בה שלש מוחין וז"ס משר"זל חומר בנדרים מבשבועות שהשבועה כנשב' במלך עצמו פי' כי הוא הבל היוצא מז"א עצמו להקי' ז' תחתונות דנוקבא. והנדרים כנודר בחיי המלך שהם המוחין דבינה הניתנים לז"א ונקראים חיי המלך כנודע ומאלו מאיר לנוקבא במוחין דילה עכ"ל:

ונבוא אל הביאור נדר איהו לעילא ואינון חיי מלכא כמ"ש הרב שהנדר הוא להמשיך מנ"הי דבינה מוחין דזעיר להאיר לנוקבא במוחין דילה ולכך הנודר כאלו נדר בחיי המלך שהם נה"י דאימא שבתוך זעיר שהם חיים דילה ומשם מאירים למוחין דנוקבא. רזא דרמ"ח שייפין. כמ"ש הרב כי נדר הם רמ"ח איברים דילה וג' מוחין דילה ועוד הארת ג' מוחין דיליה שמאירי' בג' מוחין דילה הכל גי' נד"ר. והכא כתב הזוהר ותריסר קטירון בחושבן ונדר הכי גרסינן והרב ז"ל לא הזכיר הששה הנוספים מה הם. ונל"עד שיובן במ"ש הרב לעיל שהארת ג' מוחין שבמצחא דאריך מאירים בז"א וכשמסתכל במצח זעיר וא"כ רמ"ח אברים דילה וג' מוחין דילה עם הארת ג' מוחין דזעיר הם ששה. והארת גי' מוחין דאריך שמאיר לג' מוחין דז"א הם ששה אחרים הכל גי' ונ"דר ששלשה מוחין דזעיר נחשבים פעמים כשמקבלים מג' דאריך נחשבים עם אריך והם שש. וכשמשפיעים למ' נחשבים ג"כ עם ג' דמ' הם שש אחרים וז"ש כאן רזא דרמ"ח שייפין וי"ב קטירין שר"ל י"ב קשרים שכל מוח מאלו הנזכר בין דא"א בין דזעיר בין דמ' הוא קשר בפני עצמו:

וע"ד חמיר משבועה כמ"של בשם רז"ל:

חיי מלכא אלין דיהיב חיין לכל אלין שייפין גרסינן ור"ל שמנ"הי דאימא שהם חיים לז"א נותן חיים לאיברי המלכות:

ואיקרון הכי בגין דאינון חיין נחתין מעילא לתתא לההוא מקורא דחיין גרסינן ור"ל שהמוחין דזעיר שהם נה"י דאימא נחתין מעילא דהיינו מבינה לז"א והיכן מתקבצים אותם המוחין כדי נלכת למ'. ואמר לההוא מקורא דחיי שהוא יסוד דז"א. ומההוא מקורא שהוא יסוד דזעיר יורדים להאיר לאברי המלכות. ואקדים מ"ש הרב בספר הליקוטים וז"ל דע כי אורות הנמשכים מזעיר למ'. אינם יוצאים ועוברים דרך דופני מחיצות הז"א אל המ'. דא"כ ברגע אחד היו ניתנים בה כל המוחין. רק יורדים תחלה ליסוד דזעיר ומשם עולות כולם עד החזה ששם הוא הנקב שעשה בוצינא דקרדינותא בחזה דז"א לעבור משם אל האחורים ודרך שם יוצאים כל האורות ונעשים צלם א' אל הנוקבא וחוזר ויורד מן הכתר עד למטה בסיום גופה. נמצא אחר שעלה חוזר להכפל ויורד. וז"ס אותה בעיא בפרק הכונס בב"ק על אש נכפפת שהזיקה כי זה שביארנו נק' אש נכפפת וכבר ידעת כי המ' כולה היא מן הגבורות שהם אש ולכך נקראת אש נכפפת עכ"ל. ובאוצ"ח כתב ג"כ שכל האורות הבאים אל המ' הם ע"י יסוד דז"א בסוד מציון מכלל יופי שהוא יסוד הנקרא יפה תואר בסוד ויהי יוסף יפה תואר:

אלהים שהיא מ' הופיע דהיינו מקבלת הארתם מיסוד הנקרא ציון. וז"ש כאן בגין דאינון חיין נחתין מעילא וכו':

שבועה לקיימא דרגא דלתתא רזא וכו' כמ"ש הרב ז"ל שהשבוע' של אמת לתקן גוף הנוקבא ע"י ז' מקיפים דז"א שהולכים ומקיפים שבעה תתאין דמ' וז"ש רזא דשמא קדישא שהיא מ' הנקרא שם וצדקו דברי הרב ז"ל שכתב להקים ז' תחתונות דנוקבא עם מ"ש הזוהר לקיימא דרגא דלתתא וכו'. ודא איקרי מלך עצמו דרוחא עילאה וגופא דיליה למשרי בגויה ולדיירא ביה כרוחא דשארי גו גופא וע"ד איקרי מלך עצמו דרוחא עילאה תאיבא למשרי בגויה עצמו. דההוא דסתיר לעילא גרסינן. וכן הוא בזוהר מוגה ור"ל שהשבוע' להמשיך מז"א עצמו למ' כמ"של בשם הרב כי זה הוא סוד משר"זל חומר בנדרים מבשבועות שהשבועה כנשבע במלך עצמו כי הוא ההבל היוצא מז"א עצמו לקיים ז"ת דנוקבא עכ"ל. וז"ש ודא איקרי מלך עצמו שהוא ז"א.

ומ"ש דרוחא עילא' וגופא דיליה למשרי בגויה פירוש ז' מקיפים של ז' תחתונות דזעיר נקראים רוחא עילאה כי זעיר נקרא רוח והמקיפים דיליה נקראים רוחא עילאה ור"ל להמשיך המקיפים דזעיר הנקרא רוחא עילאה ולהמשיך ג"כ הארת ז"ת דז"א הנקרא גופא דיליה למ' וז"ש למשרי בגויה וכו' דהיינו בתוך המ'. כרוחא דשארי בגופא כרוח האדם השורה בתוך גופו. כן הארת ז"א הנקרא רוח שורה בתוך המלכות:

וע"ד איקרי מלך עצמו דרוחא עילאה וכו' הוא ז"א שממשיכין המקיפין שלו הנקרא רוח' עילאה למ'. שהנדרים הם חיי המלך שהם המוחין דידיה למוחין דידה. אבל השבועה במלך עצמו שממשיך מהמקיפין דיליה לז"ת דידה. וז"ש דרוחא עילאה שהם מקיפין דידיה תאותם לחנות בתוך המ' וז"ש תאיבא למשרי בגויה.

ומ"ש עצמו דההוא דסתיר לעילא פי' עצמו של ז"א שהוא מסותר למעלה בתוך הבינה כמ"ש הרב ז"ל שזעיר מדורו בהיכל הבינה. וזהו שדקדק הרב ז"ל כי הוא ההבל היוצא מז"א עצמו:

אח"כ מצאתי במקום אחר שכתב הרב וז"ל השבועות כנשבע במלך עצמו היא המלכות והנדרים כנודר בחיי המלך שהיא הבינה וז"ס למה נדרים חלים על דבר מצוה משא"כ בשבועות לפי שהנדרים עליונים מבינה וגבוהים מן המצוה לכן חלים עליהם. אך השבועות הם במלכות ולכך אינם חלים על מצוה עכ"ל. ולפ"ז אפשר לפרש שבועה לקיימא דרגא דלתתא וכו' ודא איקרי מלך עצמו. היא מ'. ומ"ש ורוחא עילאה וכו' הוא כמו פי' הראשון ומ"ש וע"ד איקרי מלך עצמו היא מלכות. ומ"ש דרוחא עלאה תאיבא הוא כמו פירוש ראשון ומה שכתב עצמו דההוא דסתיר לעילא. פירוש מלכות היא עצם הזעיר שהוא מסותר לעילא כמו שאמר הכתוב עצם מעצמי. ושני הפירושים אמתיים כי הם מיוסדים על הקדמות הרב ז"ל.

הוא מקיים לההוא אתר פירוש למלכות כמ"של.

וכד קאי האי אתר מקויים פי' כשהמלכות עומדת במקומה ומקבלת מקיפים דז"א ואינה מתמעטת כל העולם מתקיימת. וז"ש מקיים כל עלמא. נדר שרייא על כולא מובן במ"של בשם הרב שהנדרים באימא ולכך חלים על דבר מצוה והשבועה במלכות לכך אינה חלה על דבר מצוה: עד כאן שייך לר"מ