מקדש מלך על ספר הזהר א:תלב

אסתימו עיניהון ה"ס אורות החסדים המאירים בנ"ה שנקראים בני ישראל ששם ב' הויו"ת גי' ב"ץ ומשם אור עיני המ' כנודע וידוע שנ"ה מצד האחוריים כחדא נינהו והיינו עולימתא שפירת' דלית לה עיינין פי' אין להם ב' עינים אלא א' ועין גי' ק"ל וכיון שנפטר יעקב האחוז בת"ת מיד נסתמו עיני ישראל שכן נ"ה נקראים בני ישראל כמ"ש הרב על פ' לפני מלך מלך לבני ישראל:

וכדין נחתו לגלותא נודע מס' הגלגולים שע"ד שיסוד של רחל דקדושה מתעבר מן הנשמות אשר תשפיע לישראל כך המבדיל הנקבה הטמאה מתעברת מאשר נעשקו בקליפה להשפיעם למטה בגופות אנשים: אבל אין זה כי אם כשחסר כח הקדושה ולכן א"ר יהודה כיון שנפטר יעקב אז ירדו לגלות פי' שאז אותם הניצוצות דקרי דאדם הראשון ירדו ביסוד הטומאה לרדת לעולם והיה זה בק"ל שנים עד שנולד משה כי טוב הוא לכן אז התחיל הגלות כשנפטר יעקב ובוודאי שאז לא היה עדין גלות ושעבוד אלא עד מות כל הדור ההוא אבל הענין שאז התחילה ירידת הניצוצות להאסף אל תוך יסוד דקליפה הנק' בור תחתית:

דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא כוונתו כמ"ש בב"ר על סתימה זו שסתם ממנו כל צרות שבעולם שהשי"ת רצה שתהיה יציאתו מן העולם בשלוה כראוי אל הצדיקים שתחלתם יסורין וסופן שלוה וזהו מה אינון קיימי בתפנוקין וכו' וטעם שלא נגזר עינוי על בני יעקב הוא כמ"ש בל"ת פ' שמות שהשבטים היו מבוררים בתכלית הבירור בבחי' פרטות נשמותם וזה בכחו של זקן שהיה שופריה דאד"הר ולא ראה קרי לכן היתה מטתו שלימ' ובהיותם מנוקים מכל סיג:

קבילו ענוגא וכו' כי הנאתם היתה כהנאה ועינוגא דשבת כולה קודש ענוגא לגוף וכסופין לנפש:

וכן יעקב לגרמיה ר"ל קדושה עצומה יותר משל בניו שהם ענפיו ולכן אמר בהם וקבילו שקבלו משרשם שהוא יעקב המושרש בדעת ולכן.

לא אתפרש דא מן דא שאין להפריש הענפים מן המקור יעקב גי' ז' הויו"ת משפיע בע' נפש לכן לא נמנה בינהם לאפוקי מהראב"ע שדברי רז"ל נאמנים:

דהא כל יומוי וכו' כמ"ש הרב שיעקב שהיה שופריה דאדם כל ק"ל שנה היה עסוק בתיקון ק"ל שנים דאדה"ר ומרבה בתעניות וסיגופים וז"ש בצערא הוו נוסף על משרז"ל לא שלותי ולא שקטתי וכו' והיה מתחזק להלחם בקליפות הנקרא' מתים ולא יכון לכתוב עליו ויחי:

אבל בתר דנחת למצרים איקרי ויחי מפני שכבר עברו ק"ל שנים שכננד ק"ל דאד"הר וכמו שהיא אחר ק"ל שנים חזר לאיתנו והוליד בדמותו שת. כן יעקב אחר גמר התיקון המוטל עליו חזר לחיותו וחמא לבריה מלכא יוסף האחוז ביסוד מדת שת בנו של אדם:

חמא לבנ"י זכאין זו מעלה יתירה לו על אדה"ר שהבנים ובנות שהוליד אחרי שת כל זרעם תם במבול לבד נח הבא משת. אבל יעקב זכה לראות כל בנים צדיקים מתוקנים בשלימות. ונתרץ קושיא א' והיא שהרי אותם וק"ל שנים עשה אדה"ר תשובה ואיך אנו אומרים שהיה בהם אותו פגם של כל אותם הנ צוצות. אמנם מצאתי בל"ת פ' שמות שפליטת אותם קריין ותולדותם בבטן לילית ללילין ושדין זה היה קצת תיקון לעונו של אד"הר. והדבר צריך ביאור ונל"עד שידוע שפגמו היה גדול בכללות הנכלל בו מכל הנשמות. ועוד כתב הרב שבזמן שהאדם עושה תשובה החיצונים מתקנאים בו: ואין ספק שאם תשובת אד"הר היתה מאהבה היה מתקן כל הפגם שעשה שזדונות יהפכו לזכיות. אבל היתה מיראה ונדבקוי בו החיצונים והיה צריך ליתן להם חלקם ע"ד שעיר המשתלח והם כל הניצוצות של הקריין אבל זה היה תיקון לאדם שבזה נפרדו הקליפות מכללות נשמתו השרשית.

כל יומא דיעקב ידוע מ"ש בס' א"י שהימים הקצובים לאדם הם כפי בחי' ניצוציו אשר צריך לברר מהקליפות וזה לכל אדם בפרטותו. אבל יעקב היה עצומו של תיקון אד"הר שעיקר פגמו היה בדעת ושם הוא מקור של יעקב ולכן נשלם במדת הצניעות ולא ראה קרי ותקן בזה כל פגימת הקרי:

ומפני שק"ל שנה נתפשט פגם אד"הר נגזרו על יעקב ק"ל שני צער שנתעסק בבירורים מתוך החיצונים בקדמיתא כיון דחמא וכי' נקדים מ"ש הרב שכיון שזעיר מתגדלמזה נמשך תיקון המ' והעיקר בזה הוא תיקון היסוד כי הוא הבונה אותה. עוד נודע שיש ב' בחי' ביסוד הנק' צדיק לעילא הוא יסוד דישראל. וצדיק לתתא במקומו ומב' אורות אלו עיקר תיקון קו אמצעי דמ' מכתרה עד ת"ת שלה. ותיקונה הוא בשם ב"ן שמקבלת מזעיר בסוד ההוא רוחא דשדי בגווה והוא הוא המייחד אהבה בין זו"ן כי נפשו היא. עוד כתב הרב שהרוח שנתן יעקב ברחל לא היה בו אלא להוליד את יוסף כנודע מס' א"י בסוד ויהו בצאת נפשה. ובזה יובן מ"ש כד חמא ליוסף שנולד וגדל עד בחי' צדיק דלעילא וכד מסתכל ביוסף שהוא בו כל בחי' הרוח שנתן באמו והוא ג"פ ב"ן גי' יוס"ף והנה בו תדרוש ג"כ ג' בני נח כי אלו הג' הם בסוד נר"ן שבג' כלי היסוד ומ'. שם נשמה. יפת רוח. חם נפש ואז הוה אשתלים בנפשיה כי ראה כל נפשו בבנו כאלו היתה אמו. דשפירו וכו' ה"ס ג' צלמי נר"ן דנפש דעיין בל"ת פ' ויצא בסוד שם יוסף:

והוה דמי בגרמיה וכו' שהיה שמח בראותו הצלחת תיקוניו כיון שנתקן צדיק העליון בב' בחי' וכד איתפרש וכו' שחשב שכל בניינו נהרס ושיצטרך לרדת שאול ללקט ניצוצי יוסף והוא היה בזמן ההוא בן י"ז שנה בסוד ב' הצדיקים כנ"זל ז' בת"ת ועשרה ביסוד צדיק טו"ב: עד שבשרוהו ויוסף ישית ידו על עיניך רמז לו כי יוסף השליט על מצרים דתמן העורף זכה להתעלות לדעת זעיר ואז זכה לשם אהו"ה גי' י"ז אחרים מעולים מאד:

הא לך י"ז שנין יובן במ"ש בזוהר ע' שנין של דה"עה ה' נתן אברהם כ"ח נתן יעקב ל"ז נתן יוסף ובלי ספק שנתנו מדעתם וחפצם וא"כ כשיעקב היה בן ק"ל שנה שאז א"ל ויוסף ישית ידו על עיני"ך אז ידע יעקב שיהיו לו י"ז בחברת בנו חמודו:

הה"ד ויחי יעקב שלכן פרטם לרמוז שבכוונה רצה ה' שיחיה י"ז שנה בעינוגים. שכינת יקרא ה"ס אור אימא המקננת בבריאה וע"ז אמר אנכי ארד עמך אנ"כי גי' כס"א שהיא עולם הבריאה הנק' כסא הכבוד וז"ש שכינת יקרא: ולהבין זה צ"אל כי מן החזה דזעיר ולמטה ה"ס עה"ר טו"ר ומשם האור מתפשט עד יצירה משל זעיר ועד עשייה משל מ' אבל משם ולמעלה הוא עץ החיים אור אימא ואמר הרב ז"ל שסוד אני היא המ'. ב"ן וט' אותיותיו אבל אנכי הוא לפי גודלה בסוד כתר שלה כ' כתר עשרי"ם גי' כה"ר וה א במקום סיום אימא ששם יסוד ישראל כנודע ושם הוא הרוח של יעקב שהוא בחי' נפש כשהיה בח"ל שירד לעשייה כנז' בזוהר הרקיע בפ' וישלח. וכשחזר לארץ ישראל מיד זכה לרוח ליסוד זעיר המקנן ביצירה ואח"כ נתעלה לבריאה ונגלה לו אל שדי ונקרא ישראל שהיא למעלה מן החזה ולכן אמר ותחי רוח יעקב וסמיך ליה ויאמר ישראל וז"ש ת"ח וכו':

ולא הוה מתכוין לקבל רוחא אחרא וכו' ידוע שנבואה מאימא דמקננא בבריאה ששם סוד נשמה וכיון שנשתלכה הנבואה ממנו נשאר הרוח כנפרד מהנשמה שבה מקור חייו וזה מחמת עצבונו. וידוע מ"ש בתוספתא דריש פ' נח שכל צדיק יש לו ב' רוחין וכו' ואותו דעלמא דאתי שהוא מבינה ה"ס הנבואה והוא חל על הרוח דעלמא דין כשהוא מכווין לקבלו ולכן כשחיה רוחו של יעקב אז קראו ה' יעקב יעקב ב"פ להודיע שב' רוחותיו מיוחדים ושע"כ ירד עמו מצרים וכמ"ש באתר שלים ולא באתר חסר וכו' שלא יהיה פגם בגופא ולא צער ברוחו:

אלא באתר דאתכוון וכו' שיהיה שמח ומתכוון להמשיך עליו רוח מחודש: עבדו את ה' בשמחה היינו שמחה של מצוה ואח"כ בואו לפניו ברננה זו תפלה:

לאפקא דלית פולחנא וכו' ללמדנו דאפילו תימא כר"י מ"מ עיקר המונע הוא העצבון ולכן מייתי ליה מאלישע שלא היה חסר תורה ומ"ט ולא פגים אלא דוקא עצבות:

מנגן ג' זמני שהיה די לומר והיה כנגנו וכו' משלימות דכולא נלע"ד שכוין להמשיך אור מן המוח השלם שה"ס יעקב איש תם יושב אהלים גבר שלים והיינו מן הדעת שהוא המוח המשולש. א"ר אבא תמן תנינן וכו' קשה לקשר מאמר זה עם הקודם ונלע"ד שבא ליתן טעם לסוד האמור בענין מנגן וגם בו יתישב מ"ש קודם תנא א"ר אלעזר א"ר אבא דקשה איך ר' אלעזר אמר משם ר' אבא דנראה בכל הזוהר דלא עדיף כוותיה. אלא ודאי איזו ברייתא יידע ר' אבא ומסרה לר' אלעזר והיינו דקאמר תנא א"ר אלעזר וכו' והשתא אומר עיקר הברייתא:

מד' סטרין כולא אישתכח זה כלל גדול לכל האצילות ומציאותו בכמה בחי' בין בבחי' כללות עתיק ונוקביה אריך ונוקביה ד' סטרין עתיק ונוקביה פנים ואחור בסוד ב' פנים דעתיק כולו פנים. ואריך ונוקביה ימין ושמאל. ואו"א יש ד' סטרין שהם מלבישים את אריך מגרונו עד הטיבור מכל צדדין ימין ושמאל פנים ואחור וכנז' בס' אוצ"ח והיינו ממש ד' סטרין. וכמו כן ד' פרצופי ישראל ויעקב לאה ורחל מלבישים נה"י דאריך מד' צדדיו ועוד יש כמה עניינים לפרש בהם ד' סטרין דוק ותשכח. והגם שביארנו ד' סטרין בכל כללות האצילות הנה עיקר הדבר הוא על מוחי חו"ב חו"ג שהם שרשין דעלאין ותתאין שכן הן מקור לכל פ' ופ' והם חנר"ן שלהם וזו היא בחי' פרטית לכל א' וא' מהם והם השורש לד' אותיות הוי"ה שיש בהם. ועליהם אמר דא עייל הוא חכמה. ודא נפיק בינה כמש"ה ונהר יוצא מעדן דא סתים ודא פריש הם חו"ג והענין שחו"ג הראשונים שיצאו מיסוד עתיק לתוך אריך בחסדים היתה בחינת סתום ובגבורות גלוי ועליה אתמר טובה תוכחת מגולה שה"ס הגבורות מאהבה מסותרת הם החסדים. והרי סתים ופריש. ובדרך היותר פשוט חסדי הזכר אינם מושפעים אלא כשמסתתרים תוך הגבורות שהיא הנקבה והיא יולדת ומגלה אור בעלה:

אתאחד חד בחברתה וכו' כשמזדווגים הפ' איש ברעהו הם אבות ומקורות לשפע והעוקר במוחין שהם ד' למעלה מראש זעיר ואח"כ הם ג' כשנכנסים בנ"הי דאימא ונכנסים בג' חללי דגלגולתא ומתיחדים שם החסדים בגבורות בחלל א' והיינו חד בחברתה פי' החסד בגבורה אז המוחין נקראים אבות הכל ושרש הכל. ואמנם בכח השיר והניגון מתמתקות הגבורות והיינו בהיותם יחד עם החסדים בדעת זעיר שהוא בתוך יסוד אימא שהוא שם אהי"ה שבהיותו בתוך זעיר אז הוא במילוי אלפ"ין אל"ף ה"א יו"ד ה"א גי' מנג"ן ולפי שכללות המוחין הם ג' לכן נאמר ג"פ מנגן.

באבותיך חשק וכו' הענין שב' מוחין של חו"ב הם דוקא הארה ומתפשטי' משני הקוים ימין ושמאל ואין בהם צינור כמו שיש בקו אמצעי שבו הזרע. ולכן העמים מושפעים מאברהם ויצחק בבחי' חו"ב הנז'. אבל לגבי ישראל אבותיהם הם חג"ת האמורים וזהו רק למעט חו"ב וז"ש ממש תלתא אעפ"י שהוא מוח א' בחלל א' הם ממש ג'. ומלת ר"ק תרמוז ר' סוד חו"ג ק' ת"ת המחברם ובהם יצדק לומר חשק ה' שבדעת הוא חשק זעיר ובפרט בת"ת שלו שהוא חשוק ודבוק בו שהוא נשמתו. ומאלין מתפרשן וכו' כי מות זה הוא המתפשט בכל הפרצוף בין החסדים דשל זעיר בין הגבורות דשל מ' וכמ"ש ובדעת חדרים ימלאו:

וסליק שמא לאיתעטרא וכו' נראה שהוא שם הוי"ה בניקוד חול"ם שב"א קמ"ץ ר"ת חש"ק שהוא בת"ת זעיר כי לכן אנו מכוונים בו בשומע תפלה וידוע שבת"ת נכללין חו"ג ולכן מתעלה להלביש את פנימיות חג"ת שבדעת והנקודות הם ממטה למעלה חול"ם ת"ת שב"א גבורה קמ"ץ חסד כמ"ש בתיקונים בסוד וקמץ הכהן. ולהיות שיסוד אימא הוא בדעת וגם בת"ת. וניגון סודו בבינה כמ"ש הרמ"ק בערך מנגן. גם ג' שמות א"ל אלהי"ם הוי"ה שהם בחג"ת עולים מנג"ן. לכן נאמר ג"פ מנגן כי משם נחה רוח אלהים על אלישע וחזרה בו הנבואה שסודה מאימא כנודע. עכ"ל הרמ"ז:

דשפירו דיוסף דמי לשפירו דרחל ק' דבפרשת וישב כתב הזוהר דיוסף דיוקני' כאבוי וכן לקמן בדף רכ"ב כתב דבדיוקנ חד הוו מתחזיין וכו' וי"ל דבצור הפרצוף היה דומה יוסף ליעקב וז"ש דבדיוקנא חד וכו'. ולגבי הלובן וגוון הזהרורית היה דומה לרחל וז"ש דשפירו דיוסף דמי לרחל ולא אמר דיוקנא:

מד' סטרין כולא אשתכח נלע"ד הם חב"ד דזעיר והדעת כולל חו"ג וז"ש מד' סטרין וכל שרשין דעילאין ותתאין בהו אחידן פי' שכל הפרצופים דמ' ודבי"ע מהם מתקיימים. דא עייל פי' נצח דאימא שבו חכמה דזעיר. ודא נפיק פי' הוד דאימא שבו בינה דזעיר ונקט בנצח דאימא עייל ובהוד דאימא נפיק שנודע מדברי הרב כי הוד ארוך ומתפשט יותר מנצח בסוד והקרנים גבוהות והאחת גבוהה מן השנית וכמ"ש בפ' לך לך ד' ע"ז כי שם הארכנו. לכך אמר בנצח עייל ובהוד נפיק שהוא יוצא ומתפשט יותר מנצח. דא סתים פי' ה' חסדים ודא פריש ה' גבירות. בסוד טובה תוכחת מגולה. ואינון אבהן דכולא פי' כי החב"ד נקראים אבהן וחג"ת נקראים בנים ונה"י בני בנים כנז' בזוהר פ' שמיני על פ' עטרת זקנים בני בנים וכמ"ש הרב על פ' זה:

באבותיך ממש תלתא פי' ר"ש פליג את"ק וס"ל שאינם נקראים ד' כיון שמוח הדעת כולל חו"ג נק' מוח א' א"כ אינם רק ג'. וז"ש ר' אלעזר לעיל מנגן מנגן ג' זמני בגין לאתערא רוח משלימותא דכולא שהם חב"ד דזעיר שר"ש ור' אלעזר דלעיל הם בשיטה א' א"כ י"ל מ"ש מנגן מנגן ג' זמני הם חג"ת דזעיר ומ"ש מד' סטרין הם חגת"ם ומ"ש דא עייל הוא חסד ודא נפיק גבורה בסוד טובה תוכחת מגולה מאהבה וכו'. דא סתים ת"ת. ודא פריש מלכות: ור"ש פליג וס"ל דהמ' אינה בכלל אבהן דכולא:

רק באבותיך ממש תלתא שהם חג"ת שנקראי' אבהן אבל המ' אינה בכלל אבות ור' אלעזר דלעיל ור"ש בשיטה חדא: