מקדש מלך על ספר הזהר א:לה

ועכ"ד כיון דאשתלימו מ"ד במ"ן גרסינן ופי' כיון שעשו שלום וחזר החלק שהיה מעורב למטה למקומו ונשלמו מיין דוכרין באותו חלק שלהם שהיה במיין תתאין אזי נשלם שם אלהים. ומתפשט אפי' במלאכים. עד יום תליתאי פי' אע"פי שהת"ת התחיל לעשות שלום בין ח"ג ביום ב' הנה עיקר השלום האמיתי הוא ביום ג' שרומז אל הת"ת:

בדוכתיה כדקא יאות פי' כל א' הכיר מקומו והגבורו' נכנעו לפני החסדים: ובגין מחלוק' דא אעפ"י דאיהו קיומא דעלמא לא כתיב כי טוב בשני דלא וכו' שלא נשלם המעשה עד יום ג'. ולא הוו תולדין בעלמא. כי בזמן שהאשה נכנעת לבעלה אז יהיה שלום ביניהם ויעשו תולדו' מתוקנים. ואשתמודעו שנפרשו מהמחלוק' ע"י שהכיר כל א' ערכו ומקומו. ומחלוק' ביה הוה יום תליתאי אסכים בכולא דהוא שמא וכו' פי' אע"פי שביום ב' התחיל הרקיע להבדיל ביניהם עדין המחלוק' היתה עד יום ג':

בגילופי הוי"ה גרסי' ה' עילאה ה' תתאה ו' בינייהו פירוש ח"ג הם בחינת ה' עילאה יתתאה כמש"ל ורקיע שהוא הת"ת הוא ו' י. ה' רקיעין כתב הרב כי ה' פעמים מים הם ה' גבורות וה' פעמים אור הם ה' חסדים וה' פעמים רקיע הם ה' ספירות זעיר שהם חג"ת נ"ה וז"ש ה' רקיעים כתיבי הכא. וחי העולמים אזיל בהו וכו' פי' מאלו ה' רקיעים שהם חגת"נה נמשך כח ליסוד זעיר ללכת אל המלכות ולהנהיג אותם ולנהלה בכל מה שתצטרך. כלילן דא בדא כל אחד מהקצוות כלול מכולם:

ע"י דאמצעיתא לא וכו' פי' ע"י הת"ת נכללו ח"ג זה בזה ואתיישרו עשו שלום ביניהם ת"ק שנין הם ה' חסדים דאילנא דחיי דביק בהו הוא יסוד דזעיר שהחסדים עיקרם בדעת וכללותם בה' קצוות וכללות כללותם ביסוד ומהם הנשמות באים כמ"ש הרב בליקוטים על פ' ורוח נסע מאת ה' וז"ש למיעבד איבין ותולדין: מימו דבראשית הם המוחין דאו"א הנק' ראשית אבא ב' בינה תחותוי על ידיה גרסינן אי נמי אילנא דחיי דביק בהו הוא זעיר שמתפשטים בו ה' חסדים בה' קצוותיו: ודוד מלכא נקיט כולא היא המלכות: ויחלק לכל העם וכו' הביא ג' פסיקים לפי שהמ' מחלקת שפע למלאכים ולישראל ולז' נערותיה. כנגד ישראל ויחלק וכו' וכנגד המלאכים תתן להם ילקוטון ולשבע נערותי' ותקם בעוד לילה וכו' וחק לנערותיה: דאתער מחלוקת היא המחלוק' הנז"ל שבין ח"ג:

הורפילא תוקף הדינים: דטיפסא שלהבת הרומז אל הדין: ר"ל ע"י תוקף השמאל נתרבו הדינים ומסיגיהם יצאו הקליפו' וז"ש ונפקו טסירין שהם הקליפו':

ואקרישו וכו' פי' שנקרשו ויצאו מסיגי הגבורו' בלי תערובת החסדי' וז"ש בלי לחותא: והוי דכר ונוקבא הם זו"ן דקליפה כמ"ש הרב שבאצילו' אין שם אלא זו"ן דקליפה בלבד. זינין בישין הם מיני קליפות אחרות שיצאו מזו"ן דקליפה. והכא תקיפו וכו' פי' בכל הקליפו' הנזכר אין תקיף כזו"ן דקליפה שעליהם אמר והכא תקיפו וכו'. רזא דערלה פי' משם אלהים דיוד"ין יונקים שהוא גי' ש עם ה' אותיות אלהים גי' ער"לה. אלין אתתקפר וכו' דכר ונוקבא הנז' אתתקפו במיני זינין תקופין. אפעה הוא דכורא דקליפה נח"ש היא נוקבא דקליפה:

אפעה אוליד לשבעין שנין גרסינן ופי' כי ודאי מין האפעה יש בו זכר ונקבה רק שכללותו נקרא זכר וכן מין הנחש זכר ונקבה שבו כללות שניהם נקרא נקבה. והאפעה שהוא הזכר מוליד לע' שנה כי יש לו ז' ספירות מחסד עד מ' כל א' כלול מעשר הם ע'. והנקבה שהיא הנחש אין בה רק ז' שנים כי היא בת שבע וכשיתחבר הזכר עמה לפי שהוא טפל אליה בסוד יותרת הכבד אזי אינם נגלים רק ז' שנים דנחש:

רזא דגיהנם היא הנוקבא כמ"ש הרב שיסוד ועטרה דקליפה נקראים שאול ואבדון וכולה בכללותה נקרא גיהנם בז' שמהן יצה"ר היא הנוקבא בסוד וחלק משמן חכה. בכמה דרגין וכו' פי' מכח זו"ן דקליפה אתפשטו כמה מיני טומאות שמטמאים בני העולם וכולא מרזא דשמאלא פי' שרש הקליפה מהגבורות:

טב וביש וכו' פי' משמאל שהם הגבורות יש בהם טב שהגשמים ורוב השפע בא מהם ומסיגיהם יצא יצה"ר שהם הקליפו'. ואיהו יישובא דעלמא פי' גם הקליפה הוא צורך גבוה ועל ידה נשמרים בני אדם מלחטוא מיראת היסורין והעונש. אי נמי טב וביש קליפת נוגה היא טו"ר וממנה יצה"ר רצה"ט כנודע וגדול כוחם של צדיקים הנלחמים ביצה"ר ובשבילם באה טובה לעולם וז"ש טב וביש ואיהו ישובא דעלמא:

די"ח אתוון כתב האר"י ז"ל דמוכח מכמה דוכתי שהיסוד יש בו שם שד"י ובו ששה צרופים הם י"ח אתוון ונודע כי ביסוד בא שפע וברכה לעולם בסוד ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ. ובשם זה הקב"ה משפיע ברכה לעולמו עד בלי די וז"ש וברכה ישובא דעלמא. ויש מי שפי' דקאי אדלקמי' יקוו המים באורח קו וכו' עד ומאן איהו חי עלמין ושם זה הוא ששה צירופי יה"ו שהם י"ח אתוון ונמשכים עד היסוד כמ"ש בתיקונים דע"ד ע"ב וז"ל פנה למערב בצדיק דאיהו עירוב דתמן מתערבין כל חיילין ואתכליל בח"י אתוון דאינון יה"ו הו"י וי"ה יו"ה וה"י הי"ו אלין אינון י"ח אתוין דבהון ח"י עלמין אתקרי וצדיק בהון אתקרי ח"י עלמין וכו' ע"ש באורך והכוונה שמתקבץ כל השפע ביסוד וממנו בא לעולם:

יקוו המים וגו' באורח קו וכו' כתב הרב ז"ל סוד קו המדה הם נה"י דאימא המתפשטים בזעיר לעשות מו"ק שלו עשר ספירו' כנודע חילוק פרקים דנה"י דאימא בכל ספירה וספירה מזעיר ונעשו עצם מעצמיו ובשר מבשרו וז"ש יקוו לשון קו המדה. והמים הם המוחין דזעיר הנתונים בנה"י דאימא. ואימא נקראת קו המדה כי היא נותנת מדה וקצבה לכל ספי' זעיר ואומרת לכל ספרה וספירה עד פה תבוא ולא תוסיף. והנה ג' קוים נתפשטו מנה"י דאימ' נצח דאימ' בח"חן דזעיר הוד בבג"ה יסוד בדת"י וכל א' בקו ישר וז"ש למהוי באורח מישור:

נקודה קדמאה הוא אבא שממנו יצאו כל הפרצופים ואפי' אימא הארתה ע"י אבא בסוד כולם בחכמה עשית להיכלא עילאה היא אימא שהיא היכל לאבא כנודע:

בקו מישור לשאר דרגין הוא מש"ל כי נה"י דאימא מתפשטים בו"ק דזעיר אתר חד וכו' הוא יסוד דזעיר שכולל כל הו"ק וכל החו"ג יורדים לתוכו כנודע מדברי הרב ז"ל. דכר ונוקבא כי ע"י היסוד מתחברים ונכללים זכר ונקבה זה בזה. המים דנפקי מלעיל מאת ה עילאה. הם המוחין דזעיר כמש"ל:

ו זעירא פשט הלשון על יסוד זעיר מדבר שנק' ו זעירא אלא דקשה מאי דקאמר אל מקום אחד הוא יסוד דזעיר ולכך נלע"ד ו זעירא הוא יסוד דאימא שגם ת"ת דאימא יקרא שמים ו גדולה ויסוד דאימא נקרא ו זעירא והוא מתחת השמים ופירוש הפ' יקוו המים שהם המוחין דזעיר שהם קו המדה ומהיכן יוצאים אלו המוחין אמר מתחת השמים שהוא יסוד דאימא ששם מתגלת הארת המוחין. כי מהחזה דזעיר ולמטה ששם נשלם יסוד אימא מתגלים המוחין. כי גם נ"ה דאימא הסתומים מכה בהם הארת יסוד אימא ומתגלים כולם מהחזה ולמטה וכן מוכח מדברי הרב בספר הכוונות וז"ל בזוהר בראשית דף י"ח על פסוק יקוו המים וכו' שה"ס כניסת המוחין ברישא דזעיר בסוד מדידו דמשחת' דקו המדה:

אל פי' כי הלא בינה דאבא היא חכמה דאימא והיא ד' יה"ו במילואם ל"א אותיות וזהו תיבת אל והם גי' מקום וזהו מקו"ם. ונכנסים בזו"ן הנקראים אחד א"ח ד' וזהו אחד עכ"ל. הרי מבואר כי אל מקום הוא רמז אל המוחין. ואח"כ בתיבת אחד הוא רמז כניסתם בזו"ן. ובשלמא אם נאמר מתחת השמים הוא יסוד דאימא א"ש קרא יקיו המים שהם המוחין שיצאו מתחת השמים שהוא יסוד דאימא והם רמוזים בתיבות אל מקום. ונכנסים בזו"ן שהם תיבת אחד:

אבל אם נפרש מתחת השמים הוא יסוד דזעיר לא א"ש ודוק כי נכון הוא. ה תתאה מלכו' דאצילו':

דא אתגלי וכו' כי מ' היא נגלית אבל ד' פרצופים העליונים מכוסים כי אריך נעלם גו או"א ואו"א גו זעיר וזעיר גו מ' נמצא שאין נגלית אלא המ':

קשורא דיחודא דעלמא עילאה פי' עלמא עילאה הוא זעיר והמקשר ומייחד ו"ק שלו הוא יסוד דזעיר:

ה' אחד הוא זעיר ושמו אחד היא מ' וז"ש תרין יחודין חד דעלמא עילאה וכו' פי' כמ"ש הזוהר בפרש' תרומם שצריך האדם לכוין בשמע ישראל לייחד ו"ק דזעיר ולהפרידם מהקליפה. והו"ק רמוזים בשית תיבין דשמע וג"כ יכוין כיחד ולהפריד מהקליפה ו"ק דנוקבא הרמוזים בשית תיבין דבשכמ"לו והם כ"ד וכ"ה דשמע ושניהם עולים מ"ט שערי בינה שהם השרשים של זו"ן ואז נפתחים מ"ט שערי בינה. ובזה נחשב עליו כאלו קיים כל התורה כולה במ"ט פנים. זהו כללות לשין הזוהר שם. וז"ש כאן חד דעלמא עילאה שהוא ו"ק דזעיר לאתייחדא בדרגוי שמייחד אותם ומפרידם מס"א. וחד דעלמא תתאה הם ו"ק דנוקבא ג"כ לייחדם ולהפרידם מס"א:

קישורא דעלמא עילאה עד הכא איהו כמ"ש לעיל שהיסוד כולל ו"ק ומיחד אותם תמן אתבסם ואתקשר וכו'. פירוש שם ביסוד נתקשרו ו"ק כולם ונתייחדו על ידו: ומ"ש אתבסם כנודע מדברי הרב שיורדים ג' חסדים פחות שליש ליסוד זעיר. ואח"כ יורדים הגבורות ליסוד זעיר ושם נמתקים הגבורו' על ידי החסדים. וז"ש תמן אתבסם פי' ביסום הגבורות שם ביסוד זעיר.

כל דרגין וכל שייפין פי' דרגין הם החסדים והגבורות שיורדים ומתקבצים ביסוד זעיר. וכל שייכין הם ה' קצוות שהשפעתם מתקבצ' בו. והוו כולהו ביה חד וכו' הוא מה שאמר לעיל ששם נתבסמו ונמתקו זה בזה:

ולית דרגא וכו' פי' שאין נמתקים הגבורות עם החסדים אלא בירידתם ליסוד ונכנסים בו באורח סתים כי כשיורדים מיסוד אימא ליסוד זעיר הוא בהעלם גדול ובאורח סתים: בתיאובתא חד פי' כשיורדים החו"ג ליסוד זעיר החסדים מתאוים למתק הגבורו' והגבורות ג"כ מתאוים להתמתק ע"י החסדים:

עד הכא בדרגא דא אתייחד וכו' פי' ע"י היסוד מתחבר' המ' עם זעיר וקרא לזעיר עלמא דאתכסייא שהוא מלובש ומתכסה תוך הנוקבא מהחזה שלו ולמטה: עלמא דאתגלייא אתייחד אוף הכי לתתא. פי' מלכו' מתייחד' ג"כ עם חיילותיה. איהו עלמא תתאה וקראה את. פי' את היא מ' וכבוד ה' היא מ' שמלבש' זעיר מהחזה ולמטה שכן ר"י קרי למאניה מכבדות':

כמראה הקשת היא מ' שהיא נגלית כן מראה הנוגה שהם חג"ת דזעיר שהם סתומים וכמש"ל. הוא מראה דמות כבוד ה' קאי על הקשת הנזכר ור"ל כמראה הקשת שהיא מ' כן מראה הנוגה שהוא זעיר: והקשת הנזכר הוא מראה דמות כבוד ה'. ודא איהו וכו' היבשה מלכו':

נתתי בענן מן יומא וכו' בסבא דמשפטים אמר וז"ל ויבוא משה בתוך הענן ענן דא מאי הוא אלא דא הוא דכתיב את קשתי נתתי בענן. תנינן דההוא קשת אשתלחת לבושוי ויהיב לון למשה ובההוא לבושא סליק ומניה חמא מה דחמא ואתהני מכולא עכ"ל. נמצא שפירוש את קשתי נתתי בענן שמלכו' שהי' הקשת מלובש' בענן שהוא לבושה ובאותו לבוש נתלבש מרע"ה ועלה לסיני וז"ל הזוהר פ' בשלח דנ"א מאן עמוד הענן רבי יוסי אמר דא הוא עננא דאתחזי תדיר עם שכינתא ודא הוא עננא דעאל משה בגויה עכ"ל: וכתב הרח"ו בהג"הה דא הוא עננא הוא מיכאל דרגא דחסד ענן יומם נמצא שהלבוש של המ' שהוא ענן הוא מיכאל וכן ענן של משה ג"כ הוא מיכאל וז"ש בכאן את קשתי נתתי בענן הוא מיכאל שהקשת שהיא מ' מתגלו' על ידי מיכאל שהוא לבושה

ועוד נל"עד שהלבוש של המ' הנקרא ענן הוא סוד החשמל המלביש זו"ן מכל צדדיהם וגם מתחת רגליהם וחשמל גי' מלבוש כמ"ש באוצ"ח:

גם מרע"ה יש לו לבוש מהחשמל הנז' כמ"ש בזוהר פ' שמות דחפת ליה למשה בסטרא דיובלא וה"ס החשמל שמגין מהחיצונים וז"ש כאן נחתי מן יומא דאתברי פי' משעת בריאת ותיקון עולם האצילו' עשה המאציל העליון זה הלבוש למ' להגין שלא יינקו ממנה החיצונים וכשמתגלי' הקשת בעו"הז מתגלי' ע"י הלבוש שהוא הענן הנזכר: