מקדש מלך על ספר הזהר א:לד

דאתתקן כגוונא דלעילא וסליק וכו' לפי שקרח נחית לגיהנם דומיא דתחלת המחלוקת של מ"ב שבה נברא גיהנם וכשנכנע השמאל לפני הימין ירד גיהנם למטה כי לא נשאר לו דביקות עם השמאל. כן ע"י מחלוקת קרח נתעורר גיהנם אך קרח לא עשה שלום לבסוף כמו מ"ב שע"י השלום נתרחק הרע שהוא גיהנם לגמרי וירד למטה ונשאר השמאל זך ונקי בלי רע כלל. אמנם קרח לא נפרד מהרע אלא. אדרבה הוא ירד לתוך הרעה שהוא גיהנם:

אבל מחלוקת הלל ושמאי הוא דומיא דמ"ב כי אחר המחלוק' עשו שלו' ביניהם ונכלל שמאלא שהוא שמאי בימינא שהוא הלל וזו היא עלייתו סליק ולא נחית כמו במ"ב כשנכלל השמאל בימין סליק לעילא. כי אותם המילויים שנתפשטו מהגבורו' עד שיצאו סיגי הזהב עתה כאשר נכנע שמאלא לפני ימינא חזרו המילוי' ועלו אל מקורם ונמתקו והוסר מהם הרע וירד למטה כי לא נשאר לו דביקו' עם השמאל. והשמאל עם המילויים עלו ונכללו בחסד. כי החסד גבוה מן הגבורה ועלייה אליו תקרא סליק ולא נחית כאשר בראשונה שהיה משתלשל ויורד ממילוי למילוי עד שלמטה יצאו סיגי הזהב כי הזהב נאמר בו תנופה צריך להתעלות למעלה ולא להשתלשל למטה:

ואתקיים באורח מישור נודע מ"ש הזוהר על פסוק וחכך כיין הטוב הוא חמרא דמינטר. הולך לדודי דא יצחק לחדתא ליה לאתכללא שמאלא בימינא וזהו למישרים. פי' מלת מישרים התכללות שמאל בימין וז"ש כאן ואתקיים באורח מישר מלשון מישרים ואתקיים השלום ביניהם לעולם. אי נמי ואתקיים פי' כל מחלוקת שהוא לש"ש סופה להתקיים כי יצתה ב"ק ואמרה אנו ואלו דברי א"ח כי גם דברי שמאי יש להם שרש למעלה. ועם שאין הלכה כמותם בעוה"ז סופה להתקיים לעתיד. וכמ"ש האר"י ז"ל על משנה זו שלעתיד בזמן המשי' תהיה הלכה כבית שמאי ודברי שניהם קיים ואמת וקדוש ברוך הוא אפריש בינייהו ואסכים לון:

דא היא מחלוקת לש"ש כי כוונת שניהם לקשט המ' בחדושי ודיני התורה ומ' נקרא' שם של שמים שהוא ת"ת דז"א גם לאה נקרא שם. וגם היא תתוקן בתור' אמת:

ושמים שהוא ת"ת דזעיר השלים ביניהם ולכן נתקיימו דברי שניהם כמו במ"ב שיום ג' שהוא ת"ת הפריש ביניהם בתחלה באומרו יהי רקיע ויהי מבדיל. ולבסוף הסכים ביניהם. ועיין בתיקונים דף ט"ו ע"ב שפירש מחלוק' לש"ש שכוונ' שניהם להתקרב למאצילם ולמהוי קדם מלכא. משא"כ בקרח:

מלי דאורייתא שגזרה אהרן דווקא כהן רזא דא בספרא דאדם ענין מ"ב ומחלוק' קרח ומפרש ואזיל שמצא כתוב שם:

חשך כד אתער היא גבורה דזעיר כשנתעוררה להלחם עם החסד בתוקף גבורתו ברא בו גיהנם כי מהגבירו' יצאו סיגים כנז"ל:

דשכיך רוגזא שנכנסו מתווכי שלום ביניהם אתער מחלוק'. בגוונא אחרא גרסי'. ופי' כשני בני אדם שמתווכחים ביניהם ברחימו ובנחת על מה שעבר' וכשמתנצל כל אחד אז נקשרת אהבתם כי לא נשארה טינא בלבם. חד שירותא פי' במ"ב היו ב' מחלוק' אחד באומרו יהי רקיע ויהי מבדיל שהיתה מחלוק' גמורה ובתר דשכיך רוגזא היתה מחלוק' דרחימו וז"ש ויעש אלהים את הרקיע ויבדל. כי גם בהתווכחו' של רחימו צריך מתווך שלום ביניהם שלא יחזרו למחלוק' מתוך שמזכירים מה שעבר ויחרה אפם יאמר המתווך שוב מחרון אפך שכבר מחלת וזה דרך משל מהגשמי אל הרוחני:

וסופא דלהון בנייחא: אף שמתייסרים סופם לישב בעוה"ז בהשקט ומנוחה ולתענוג עוה"ב אי נמי דרך הצדיקים אף על פי שעושים מריבה בקשיו. לבסוף עושים שלום כמו מ"ב: לא כן הרשעים עברתם שמרה נצח. קרח וכו' אלו עשה לבסוף כמו מ"ב ונכנע לפני אהרן הוה סליק לעילא להכלל עם אהרן וגיהנם תפרד ממנו ותרד למטה ולפי שנשאר בתוקף מחלוקתו כמתחלה והוה שירותא דמחלוק' לכך ירד ונדבק בגיהנם:

שמאי סופא דמחלוק' כל מחלוקתו היתה מחלוק' דרחימו שהיתה במ"ב לבסוף בתר דשכיך רוגזא:

ורזא יהי רקיע ויהי מבדיל זוהי מחלוק' דרוגזא כקרח בעו"הז. בעא לאפרשא וכו'. כי כאשר הרקיע שהוא רמז אל הת"ת בעא לאפרשא אתער גיהנם כי לא הועיל הרקיע שנברא ביום ב' ואדרבא כד בעא לאפרשא אתער וכו' כשנים המריבים והמתווך אוחז באחד מהם לשים שלום. ולהיות שאין המתווך אדם חשוב כ"כ נשמט ממנו הלוחם ותבער בו חמתו. עד דרוגזא ותוקפא אצטנן. שהוא ביום ג' זמן האמיתי של הת"ת. וכדין ויעש אלהים את הרקיע:

אתער מחלוק' דרחימו וכו' כמחלוקת שמאי שהיה לעמוד על אמיתת ד"ת הוא קייומא דעלמא אמיתות תורה שבע"פ ועוסקים בה ברחימו וחביבו למתק דיני לאה ולקשט רחל. וכל א' סובר כך נאה קישוט זה לרחל כדי שתשא חן וחסד בעיני זעיר והועילה מחשבתם ועאלת ברחימו וכו' והות בקיומא שלים בזמן שמאי והלל תמיד בקישוטים נאים קייום בלי הפסק. הבדלה איהו ודאי שמאלא. ראיה ליום ב' שהוא רמז אל הגבורה מכריח הענין מאשר נאמרה בו הבדלה שאינה נזכרת אלא בשמאלא כתיב הכא וכו' מה הבדלה דבלוים שהם שמאלא כך של יום שני הבדלה שבו שמאלא גבורה. וזו הצעה להקשות ואי תימא וכו'. בשמעון אצטריך ותירץ לדעת יעקב שהיה משמש עם רחל ראובן אינו נחשב להתחלה ולכך לא סליק בשמא והתחלה היא משמעון ולוי שני ולעולם הבדלה בשני:

במוצאי שבת הבדלת מ"ב בין מים עליונים חסד למים תחתונים גבורה ושניהם קדושה רק שזה דין וזה חסד:

כן במוצאי שבת הבדיל בין כחות הקדושה השולטים בשבת לכחות השולטים בחול ולכן נקראים חול סלקא מגיהנם כי בשבת כל הקליפו' אסורים בנוקבא דתהומא רבא ושולטת עליהם שלהבת יה. ואחר הבדלה יוצאים ממאסרם בכח גדול ורוצים לשלוט במעשה ידיהם של ישראל שהם המצות והתפלות. וכשישראל אומרים ומעשה ידינו כוננה עלינו באות' שעה חוזרת הארת השבת להאיר בנשמותינו כמו אור חוזר כי תפלות של שבת העלו העולמות עד מקומם האמיתי ומשם נמשכת הארה לנשמותינו כל יום השבת. ובמ"ש מסתלקת ואנו חוזרים וממשיכים אותה ע"י ויהי נועם וכו' ועוד הארה שנית של ג' סעודו' שנסתלקה במ"ש אנו חוזרים וממשיכים אותה בעשות סעודה ד' וע"י יהי בנו כח להנצל מהקליפה בעת אכילתנו בחול. כי הקליפו' שולטים ומתחזקים בעת האכילה של חול יבכח סעודה ד' חוזרת הארת ג' סעודו' של שבת להאיר בכל סעודות החול. וכן ע"י רהי נועם וכו' ח זרת הארת תפלות של שבת להאיר בכל התפילו' החול בנשמותינו בסוד אור חוזר ועוזרת אותנו להתפלל בכוונה ולכן הקליפה מתקנאת באומרנו ומעשה ידינו כוננה עלינו. וסלקא מגיהנם דאיקרי שאולה:

אי נמי מעשה ידינו הם הבנים הבאים מתשמיש ימי החול כי צריך סיוע גדול שלא תתערב הקליפה במחשבתו בשעת תשמיש ואז ב"מ הקליפה שולטת בזרעו. ולכן מתפלל ומעשה ידינו שהם הבנים כמ"ש בזוהר על פסוק וחבל את מעשה ידיך ועל פ' ילדיו מעשה ידיו יקדישו שמי. בהדס ויין הדס רומז לחג"ת דזעיר. והרב הצריך ג' בדים באגודה א' והאגודה רומזת למ' האוגדת האבות בקרבה ואנו מעוררים ד' רגלי המרכבה ובזה נפרדת הקליפה מישראל. ויין רומז ליין המשומר שהיא הבינה. ועי"ז ההוא סטרא עאל בשאול דכתיב וירדו וכו'. לדמות הבדלה של מ"ש להבדלה של יום ב' הנז' במעשה בראשית שאז יצא גיהנם כנז"ל עכ"ז כיון שנכנע שמאלא שהוא גבורה ע"י הת"ת שנשלמה פעולתו ביום ג' ועשה שלום והבדל ביניהם ונחית אז גיהנם לתתא. אבל בקרח כשעשו ישראל הבדלה מהם כמ"ש הבדלו אחר שקרח לא רצה בהבדלה ירד לשאול. ולשם יורדים הקליפו' כשעושים ישראל הבדלה במ"ש. והגם שפסוק הבדלו וכו' על כל ישראל ידבר. עכ"ז כיון שבקש מרע"ה רחמים ואמר האיש א' יחטא נאמר העלו מסביב. נמצא שאמירת הבדלו לא נתקיימה כי אם בקרח וסיעתו ולעולם הבדלה בשני הוא לוי כנז"ל:

בשירותא וכו' בתחלת תוקף הרוגז דאתער שמאלא מחמת זה נברא גיהנם ובאותה שעה נבראו המלאכים דמקטרגי בבריאה אדה"ר וכן כל שאר וכו' הם המלאכים הנבראים בכל יום ומתבטלים כמ"ש יוצר משרתים בכל יום ואתאכלו בנורא כי הם דינים תקיפין ולכך מתים כגוונא דא קרח לתתא שקטרג על כהונת אהרן:

אתפשט פשיטו להתיך תיבות המאמר כפי מה שנלע"ד שבסמוך אמר מיין עילאין דכורין מיין תתאין נוקבין בקדמיתא הוו מים במים עד דאתפרשו וכו' והכוונה כי מיין עילאין ותתאין נתערבו יחדיו. ומיין תתאין שהם גבורות ושמאלא הם בעלי המריבה והמחלוקת והם אשר נכנעו בגבול מיין עילאין שהם חסדים ולקחו ממיין עילאין ועירבו אותם עמהם ונמצאו מים במים מעורבים ביחד. כי כאשר נתגברו מיין תתאין ולקחו חלק ממיין עילאין ועירבו אות' עמהם ודאי שאותו חלק אינו נפרד ממיין עילאין אלא עדין הוא קשור במיין עילאין. ומיין תתאין אחוזים באותו החלק כי מיין תתאין רצו שאותו החלק יתהפך מטבעו ויחזור גבורות יען מתרבים עליו מיין תתאין ואחרי רבים להטות ומיין עילאין רצו להחזירו אל שרשו ואל מקומו שהם חסדים. וכוונת מיין תתאין שהם גבורות להתגבר על מיין עילאין שהם חסדים ולמשוך אותם מעט מעט עד שימשכו כולם אצלם ויתגברו עליהם ויתהפכו מטבעם שהוא חסד אל טבע הגבורות שהיא דין ואז לא ישאר מי שיחלוק עליהם. ובוודאי אם כן יהיה תחרב העולם כי הגבורו' מטבעם לחייב האדם בעוברו אפי' על דקדוקי מצוה. לכן בראו' מיין עילאין כן. גברו גם הם מצד החסד ולא הניחו להם אפי' חלק משהו ממיין עילאין מעורב בהם אלא אלו מושכים החלק ההוא לכאן ואלו מושכין אותו לכאן ונמצאו מיין עילאין ומיין תתאין אחוזים זה בזה ע"י החלק ההוא והם מעורבים אלו באלו ע"י החלק ההוא עד שנפרשו ע"י הרקיע שהבדילם והחזיר החלק ההוא של מיין עילאין למקומם. וז"ש אשתמודע מיין עילאין ותתאין. פי' כי מתחילה היו אומרים מיין תתאין אנו הם שראויים להקרא מיין עילאין ואתם תקראו מיין תתאין. ומיין עילאין אומרים להפך. עד שהפריש הרקיע ביניהם ואז הראה מעלת החסדים ונכנעו הגבורו' והכירו מקומם וערכם וידעו מעלת החסדים. וז"ש עד דאתפרשו לאשתמודעא וכו' ירצה מי הם הראויים להקרא עליונים ומי הם הראויים להקרא תחתונים. וזה ע"י שגזר הקב"ה יהי רקיע בתוך המים דייקא ולא ישארו מעורבים אלא הרקיע יבדיל ביניהם. ולא יהיה זה הענין אלא אם יובדל החלק דמיין עילאין שנתערב במיין תתאין ויחזור אל מקומו ואז יבדיל הרקיע ביניהם. ואמר פשיטו דא מן דא ולא אמר עוד ודא מן דא שאז היה משמע שג"כ חלק ממיין תתאין היה מעורב במיין עילאין. כי זה אינו אלא חלק ממיין עילאין דווקא הוא שנתערב במיין תתאין. ועתה רצה הבורא שיחזרו אל מקומם. ואתפשט פשיטו שהוא החנק המעורב דבר מועט שמשכו אותו מיין תתאין אליהם. עתה חזר למקומו עם מיין עילאין שהם דכורין:

אל קטפא ימינא כמו כתפא ימינא דאריך אנפין שמשם שרש החסדים כנודע. אל גדול. חסד נק' אל גדול:

מן גו מייא לאשלמא וכו' פי' מיין דכורין נקראו אלהים כמ"ש בסמוך ומיין תתאין אדנ"י וכאשר גברו מיין תתאין לקחו הי"ם מאלהים והפכו אותו לטבעם טבע נקבה ונקר' ימה כי הי"ם זכר. וי"מה נקבה ולא נשאר במיין דכורין רק אל מאלהים. ועתה בבוא התיקון ועשו שלום נתפשט הי"ם מן מיין נוקבין ויתחבר עם אל ואז יושלם שם אלהים שהם מיין דכורין וז"ש לאשתלמא שמא אל. כי רצונו שיתפשט פשיטו שהיא הי"ם מן גו מייא שהם מיין תתאין להשלים מיין עילאין ויושלם שם אלהים:

ולאתכללא ר"ל ולאתכללא דא בדא שיוכלל שם אל בדא שהיא הי"ם הנק' פשיטו כנז' ושיעור הלשון כך הוא לאשתלמא שמא דא אל. וע"י מי יהי נשלם ע"י ולאתכללא שיהיה נכלל שם אל בההוא פשיטו שהוא הי"ם ואתפשט מאל אלהים. פי' כיון שנתחברו אל עם הי"ם ונשלם שם אלהים אז הי"ם אלין אתפשטו ואתהפכו למהוי: מיין תתאין ימ"ה כי ימה היא נקבה ונהפכו מזכר לנקבה. דאתפשט בשני פי' כשנברא הרקיע בשני שהבדיל ביניהם. נתפשטו מיין עילאין ונפרדו ממיין תתאין שהיו מעורבים ע"י שלקחו חלק מהם בחזקה כנז' למעלה:

מיין עילאין הי"ם זה הים גדול מביא ראיה כי הי"ם הם זכרים כי תחלה היו מחוברים עם אל ונקראים אלהים זכרים וסימניך זה הי"ם גדול לשון זכר הי"ם מיין עילאין הפוכא וכו' גרסי' ופי' ימה נקבה מיין תתאין הפך הי"ם כיון דאתתקנו וכו' שנכללו וחזרו למקומם שהוא תיקונם באמת אז אתעבידו כללא חדא כי נתחבר שם אל עם הי"ם ונעשו שם אלהים שם אחד. ואתפשט שמא דא בכמה דוכתי. כי שם אלהים נתפשט אפי' למלאכים שיקראו אלדים. מיין עילאין דכורין כמש"ל דכורין ונוקבין חסדים וגבורות:

מים במים כמש"ל דא אלהים מיין עילאין ומיין תתאין אד"ני גרסינן ולכאורה יקשה איך קרא למיין עילאין שהם חסדים אלהים. הלא הגבורות הם הנקראים אלהים אבל אחר שאמר מיין עילאין ותתאין הם ה עילאה ותתאה לא קשה מידי כי ה עילאה נקראת אלהים חיים והיא התבונה המלבשת אימא מהחזה ולמטה. אשר מבחינ' התבונה נקראת אימא דינין מתערין מינה כמ"ש ומסטרהא נפקי דינין. כי התבונה מסטרהא דאימא כי היא מלבישתה סביבותיה דנקראת סטרהא. אך עדיין קשה איך קרא לאימא מיין דכורין והיא נקבה והתירוץ כי אימא מסתיימת בדכורא שהוא זעיר שהיסוד שלה מסתיים תוך זעיר ולכן נקרא' דכורא כמו החסדי' שהם דכורא והגבורו' שהם יורדים למטה קרי להו אד"ני: