מקדש מלך על ספר הזהר א:ל

לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא פירש ביש"ס ותבונה נתחלפו הדברים התבונה היא הנגלית ויש"ס גנוז בתוכה: הרמז במלת בראשית ג"כ על יש"ס ותבונה בי"ת היא התבונה ולכך רמוזה בתחלת תיבת בראשית ובסופה ויש"ס שהוא ראש הבית שהיא תבונה גנוז בתוכה וז"ש נקודה עילאה איקרי רא"ש שהוא יש"ס כלול דא בדא כלול יש"ס בתבונה הנקרא' בי"ת: כד איהו כלא כחדא וכו' הם או"א עילאין.

בכללא חדא הם יש"ס ותבונה ופי' הענין כי עדיין אין להם רק ייחוד או זווג בלתי הזרעת הבנים בקרבה רק נכללים זה בזה כמשל איש ואשתו שמתייחדים ומזדווגים ועדיין לא קיבלה זרע של הריון כי כל זמן שלא נתעברה האשה אין יישוב כל כך בבית: אבל אחר שנזרע בה זרע שנוצר ממנו הוולד אז נתחדש חידוש באשה יותר מבאיש ואינם עתה בכללא חדא כי מתחלה הם זה כמו זה אבל עתה שנתעברה יש לה חיבה יתיר' שמחבבה יותר כשעושה לו פירות ואינם בכללא חדא כמאז שעתה נקרא לה שם אלהים מי אלה הבינה נקרא מי הששה קוים הם אלה ועתה נתגלה העיבור בתוכה ונקרא אלהים. ומ"ש אלהים טמירא סתימא לפי שכשהיא נותנת מוחין לזעיר אחר שנולד נקרא ג"כ אלהים הפירושו מי אלה: מ"י היא הבינה הנותנת מוחין לזעיר הנקרא אלה אבל אינה נקראת באותה שעה טמירא שכבר נולד העובר ונתגלה. אבל בהיותה מעוברת ועדין לא נולד אז נקראת אלהים טמירא סתימא. זוהר סתים וגניז וכו' הכוונה בהיות הבנים עדין בגווה לאולדא ועדין לא נולדו נקרא זוהר סתים וגניז כמ"ש באלהים טמירא סתימא:

וביתא קיימא וכו' הוא מ"ש למעלה שעיקר תיקון הבינה הנקראת ה הוא על ידי הבנים שהם דו פרצופין ומהם נתקנה ה וזהו ביתא קיימא בפשיטו דתיקונא דאינון זרע קדש. ועד לא אתעדיאת וכו' כי עד שלא נתעברה מו"ק הנק' אלה. לא איקרי אלהים אלא מ"י. כולא בכללא בראשית ר"ל יש"ס ותבונה נקראים שניהם בראשית שהוא ראש בית. לבתר דאתתקן בשמא דאלהים וכו' ר"ל שנקראת אלהים טמירא סתימא כשהיא מעוברת. ואחר שנקראת אלהים אפיק אינון תולדין שה"ס לידת הו"ק כי גם בלידתה נרמז בה שם אלהים מ"י בינה. אלה הם ו"ק שנולדו:

מההוא זרעא דאזדרע בה כי מהזרע של אבא שהוא ו"ד דמילוי יו"ד משם נתהוו הבנים. מאן הוא וכו' פי' כי בהיותם בתוך אימא עדיין אינם רק אותיו' שהם ס' רבוא אותיות ועדיין לא נצטיירו בסוד פרצוף. וז"ש מאן ההוא זרעא אינון אתוון גליפן רזא וכו' ופי' רזא דאורייתא ה"ס זו"ן בהיותם בסוד זרע לבד נקראי' אתוון גליפן כי אח"כ נתחברו בסוד ג' כלילן בג' בסוד העיבור ואח"כ נולדו ונתפשטו לו"ק ואח"כ ניתנו בהם המוחין ונעשו פרצוף שלם. דנפקו מהאי נקודה כי שרש זו"ן הוא מחכמה הנקרא נקודה חול"ם שור"ק חיר"ק. נמצא כתוב מהקדמונים כי חול"ם רומז למדת חסד שמחלים גופו של אדם חיר"ק למדת גבורה שמחריק שניהם של רשעים שור"ק למדת הת"ת שמקשר המדות האלה ע"כ והכוונה כי הטיפה היתה כלולה מחג"ת:

ואתכלילו דא בדא וכו' כל א' מחג"ת כלול משלשתם ובתיקונים נ"ד אמר חול"ם בכל סטרא דימינא. חיר"ק בכל סטרא דשמאלא ועמודא דאמצעית' איתקרי שור"ק בקישור' דתרוויהו. ופי' בס' אשל אברהם וז"ל ההיא נקודה דאיהי חכמה זרע בגו היכלא שהוא בינה רזא דג' נקודין שהם חג"ת ורומז לג' קוי זעיר. ונלע"ד חול"ם הוא ת"ת כי נקודת חול"ם הוא ניקוד הת"ת וכולל עמו ח"ג כי הוא המכריע: שור"ק היא יסוד. חיר"ק נצ"ח וכולל עמו הוד כי הוד נכלל בנצח והם ו"ק זעיר כי בעיבור היה בסוד ו"ק חג"ת כלולים בנה"י וז"ש דאתכלילו דא בדא ר"ל חג"ת כלולי' בנה"י א"נ הם חב"ד דאבא שנותן באימא כדי לתקן זעיר. וחולם היא חכמה מלשון והחלימני. וחיר"ק בינה ושור"ק הוא הדעת שמקשר כל הו"ק: ונודע כי תיקון זעיר מטיפת אבא שנותן באימא. ומ"ש ואתעבידו רזא חדא. כי קודם העיבור לא היו רק ס' רבוא אותיו' כל אות עומדת בפני עצמה ובעיבור נקשרו זה בזה וזה בזה ונעשו פרצוף מיוחד ונקדא רשות היחיד גבהו עשרה ורחבו ד' וז"ש קול דנפיק בחיבורא חדא. כי בשעת הלידה יצא קול אחד מחובר ומיוחד:

בשעתא דנפק נפקת בת זוגיה בהדיה וכו' כי כל כך מועיל העיבור אל הנוקבא כמו אל הדכורא כי גם היא נכללו בה כ"ב אתוון. את השמים קול ובת זוגו. את הוא המ' כלולה מאל"ף ועד תי"ו השמים היא זעיר. זוהר דכליל כל אתוון וגוונין. פי' היא בינה שכוללת כל אותיות שנעשו מהם זו"ן. כגוונא דא פי' בענין הזה שנז"ל רזא דג' נקודין קול ובת זוגיה וכו' שהם זו"ן. הוי"ה אלהינו הוי"ה אלין ג' דרגין וכו' ר"ל ה' אלהינו ה' שבק"ש. ובראשית ברא אלהים הכל הוא דבר אחד כי הוי"ה ראשונה הוא אבא. אלהינו אימא. הוי"ה אחרונה הוא מזלא המזווגם שהוא אריך אנפין. אלין ג' דרגין לקביל רזא דא עילאה בראשי' ברא אלהים ומפרש ואזיל האיך דומים ג' תיבות אלו לאלו ואמר בראשי' רזא קדמאה דכולא שהוא אבא. ברא רזא סתימאה וכו' שהוא אריך הוא רזא סתימא ומלת ברא מורה על הנסתר אריך ולא פירש מי הוא שברא:

לאתפשטא מתמן כולא כי אריך ממנו נתפשט כל האצילות או"א וזו"ן כי הוא שרש הכל. אלהים רזא לקיימא כולא היא הבינה שהיא הגורמת פרצוף זו"ן ע"י עיבורה ולידתה והיא המקיימת הכל ע"י המוחין שנותנ' לזו"ן. את השמים דלא וכו' כי את היא מ' כדמפרש כד נטיל אתוון רישא וסופא שהוא את ובכללם כל כ"ב אתוון. ואתקרי אתה כתב הרב כשנמשכים כ"ב אתוון שהם מאל"ף ועד תי"ו למלכו' הנקראת ד אז נקראת המ' אתה. ואת תיקונ' וכו' הארץ דא אלהים הזכיר ענין המ' ג' פעמים. א' את עם ה אתה. ב' ואת תיקונא דזו"ן. ג' הארץ דא אלהים. ויובן במ"ש הרב שהמ' בהיותה ספירה אחת באחורי היסוד או נ"ה או אחורי הת"ת אז נקרא' ה וכמ"ש בדרוש הנקבה וז"ש את רזא אדנ"י שהוא בהיותה ספירה אחת לבד. וכמ"ש בכוונת אתה דברכת אבות. אח"כ כשנעשי' פרצוף שלם באחורי זעיר על זה רמז ואת תיקונא דכר ונוקב'. לכך הוסיף מלת תיקונ' שניתקנה פרצוף גמור באחור אח"כ חוזרת פנים בפנים ולכך רמז הארץ דא אלהים שהיא מ' כגוונא עילאה כמו ד ראשונה למיעבד פירין ואיבין. בתלת דוכתי הם בינה וגבורה ומלכו'. לכמה סטרין פי' שאף המלאכים נקראים אלהים כמ"ש בסבא דמשפטים. עד הכא רזאדסתרא וכו' פי' ע"כ רמזנו באמצעות ראשית שהוא אבא ברא אריך לאלהים שרומז על פרצופים נסתרים ומכאן ולהלאה מפרש בראשית על ו"ק דזעיר ברא שית וכו'. ובספר שתי ידות יד רמה כתב וז"ל. והמשכילים הם נ"ה הנקראים לימודי ה' ובתוכם יורד השפע וההשכלה לפרצופים שלמטה מהם. יזהירו כזהר הרקיע הוא יסוד. ולא כמוהו עצמו לפי שהיסוד הוא מהגוף וגוף וברית חשבינן חד משא"כ נ"ה דאינון לבר מגופא והם מאירים כמוהו ולא בעינו ממש ועם אותו האור מצדיקי הרבים. פירוש שהעולמות שלמטה יכולים ליהנות ממנו:

ואפשר להם להתקיים ולעמוד בכח אותו האור ואם היו מזהירים יותר מזה השיעור אי אפשר להם להתקיים וזהו כככבים לעולם ועד:

כלומר הככבים הם החסדים כמ"ש האר"י ז"ל בסוד הסוכה ומחמת שהחסדים נתערבו עם הגבורו' ביכ"ה לכן אינם מזהירים ביסוד עצמו ובזה יש קיום לנאצלים למטה ממנו לעולם ועד. ומבשרי אחזה כי נ"ה מבשלים טיפת השפע הזרעית והוא נמשך מהמוח העליון שהוא השכל לכן נקראים המשכילים מפני ששם יורדים ה' טפין חסדים לנצח בימין דהיינו ה' הויו"ת. וה' טפין גבורות להוד בשמאל היינו ג"כ הויות ואח"כ המה טוחנים נ"ה זה בזה כדי שיצא תועלת לתולדה היוצאה מהם וזהו שמסיים המאמר תמן זרע זרעא לאולדא לתועלת' דעלמא. מפני שאם היו יורדות החסדים לבדם או הגבורות לבדם אי אפשר לעולם להתקיים בסוד שאם יפתח א' מהם וכו' והענין כי אם היה העולם מלא גבורות היה נשרף:

ואם היה מלא חסדים לא היה שכר ועונש ולכן מיתקן ושתפן זה בזה כדי שיהיה תועל' לעולם ויתקיים עכ"ל ותשלום המאמר מספרו תדרשנו:

בראשית ברא שית כו' כתיב באוצ"ח כי תיקון זו"ן היה תחלה מזווג נשיקין דאריך חיך וגרון וירדה הטיפה עד היסוד בו וקבלוה או"א ובהם ניתקן זו"ן וז"ש דמתפשטן מרזא עילאה שהוא זווג הנשיקין דאריך. באתפשטותא דבר' שנתפשטה הטיפה עד היסוד דאריך כי ברא הוא אריך. מגו נקודה קדמאה. פירש ויציאת זו"ן מתוך אבא. ואימא כלולה עמו בסוד הבן בחכמה. ברא אתפשטות' דחד נקודה דלעילא. פי' הארת אריך נתפשטה תוך או"א ומשם יצאו זו"ן. שמא דמ"ב פירושו בסמוך:

ובניגונא דילהון אזלין וכו' כי ניגון הטעמים מושך אחריו האותיו' והניקודים ומתנועעים אחר הטעמים כחיילין בתר מלכיהון גופא אתוון גוף התורה וגוף זעיר הנקרא תורה אתוון הם כי גוף זעיר נארג מן כ"ב אתוון ובכלל הגוף היא הנפש כמ"ש בתיקונים נפשא שיתופא דגופא כי בכלל הגוף היא הנפש והם התגין אשר הם תמיד דבוקים עם האותיות:

ורוחא ניקודי פי' רוח התורה ורוח זעיר הנקרא תורה הם הנקודות והם עשרה הויו"ת מנוקדות הנז' בריש התיקונים קמ"ץ פת"ח וכו' והם מן אבא. נטלי במטלנין בתר תנועי שהם הטעמים והם הנשמה והם מהכתר כי טעמים בכתר ונמצא כי עשרה הויו"ת בכתב אשורי באותיות שלנו הם גוף זעיר. ועשרה הויו"ת עשויות מקיבוץ התגין הם בחינת הנפש והם עשרת הדברות והם באים אל זעיר מאימא ועשרה הויות עשויות מקיבוץ הנקודות והם נקראים עשרה מאמרות והם בחינת רוח נמשכים אל זעיר מן אבא. ועשרה הויו"ת מקיבוץ הטעמים הם בחי' נשמה ואלו נמשכים אל זעיר מן אריך. וכשיהיו כל אלו הבחינות שהם כ"ב אותיות ועשרת הדברות שהם התגין בחי' נפש. ועשרה מאמרות שהם הויו"ת דנקודוח שהם בחי' רוח ועשרה הויו"ת של הטעמים שהם בחי' נשמה מן אריך:

אז נשלם ז"א בגוף נפש רוח נשמה ואז נשלם שם מ"ב כי כ"ב אותיות ועשרת הדברות ועשרה מאמרות הם מ"ב. ותמורת עשרת הדברות שהם עשרה הויו"ת דתגין שהם בחי' נפש שלא נזכרכאן לקח במקומם טעמים שהם עשרה הויו"ת דטעמים. ובין הכל הם מ"ב וז"ש לעיל הכא אגליף שמא דמ"ב אתוון ואח"כ אמר והמשכילי' יזהירו וכו'. כי רצה לפרש ענין שם מ"ב היוצא מפסוק בראשית ברא וכו' עד בי"ת של ובוהו. כמ"ש המקובלים ולכן אמר והמשכילי' אינון טעמים וכו' שבכללו' הטעמים והנקודו' והאותיו' הם מ"ב. וז"ס בריאת העולם בשם מ"ב שהזעיר הנקרא עולם נשלם ונגמר פרצופו במ"ב בחינות:

והגם שלא זכרנו בחינת חיה ויחידה הענין הוא כי בדרך כללות אין בזעיר רק גוף שהם כ"ב אותיות ובכללם היא הנפש בשיתופא דאתוון ואינה עולה בחשבון כי נכללת בכלל הגוף ועשרה ניקודים הם בחינת רוח והטעמים הם בחי' נשמה. עכ"ז בפרטות יש בחי' נרנח"י:

ונבאר דרך משל מן הנקודות כי נקודת הכתר דזעיר הוי"ה בקמ"ץ ה אחרונה בניקוד קמ"ץ היא בחי' נפש נתונה בכלי חיצון דזעיר. ו בניקוד קמ"ץ היא בחי' רוח נתון בכלי אמצעי של ז"א ה ראשונה בניקוד קמץ היא בחינת נשמה נתונה בכלי הפנימי דזעיר. יו"ד בניקוד קמ"ץ היא בחי' חיה אין לה כלי רק היא מתפשטת בתוך כולם. וקוצו של יו"ד בבחינת יחידה אין לו ג"כ כלי רק מתפשטת בתוך החיה. וכן לחכמה דזעיר בניקוד פת"ח. ולבינה דזעיר בניקוד ציר"י וכו' הרי כי העשרה ניקודי' הנקראים רוח יש בכל ספירה וספירה בחי' נרנח"י וכן הענין בעשרה הוי"ות הנקראים טעמים וכן בעשרה הוי"ות הנקר' תגין יש בכל ספיר' וספי' בחי' נרנח"י אבל דרך כללות אין לזעיר רק נפש שהם התגין מן אימא ורוח שהם הנקודות מן אבא וטעמים שהם נשמה מן אריך ולכן תמצא לפעמים כי נה"י דאבא נתונים תוך נה"י דאימא ונה"י דאריך תוך נה"י דאבאוכולם מתפשטים בזעיר ונעשים לו מוחין דנפש מוחין דרוח מוחין דנשמה:

והמשכילים יזהירו אתוון ונקודי המשכילים הם האותיות יזהירו הם הנקודות. כזהר הם הטעמים שהם המניעים את כולם ומ"ש למעלה והמשכילים יזהירו כגוונא דטעמי לא דריש רק מלת כזוהר שהם הטעמים הרקיע אתפשטותא דנגונא וכו' כי הנגון מתפשט והולך כדמיון הרקיע א"נ והמשכילים הם אותיות ונקודות. יזהירו כזוהר. יאירו בהארת הטעמים דבג"כ אשתמע מלה. כי ע"י פיסיק הטעמים מובן הענין ולכך נקראים מצדיקי הרבים. שמזכים הרבים לידע הבנת העכין. באינון שבילין סתימין. כי הנקודים המאירים באותיות הם מן ל"ב נתיבות חכמה. מהאי אתפשט כלא כי כלם בחכמה עשית. ור"ל כי ע"י הנקודות המניעי' האותיות גורם שיאירו ל"ב נתיבות הארה גדולה בכ"ב אותיות וז"ש ונהרין כחדא. קיימין וסמכין הם נ"ה דזעיר אשר ההוא אפריון שהיא המ' כל בניינה ותיקונה אינו אלא ע"י נ"ה דזעיר מתלת פרקין דנצח דזעיר נעשה קו ימיני שלה חח"ן ומג' פרקין דהוד דזעיר נעשה קושמאלי שלה בג"ה וז"ס וכל בניך לימודי ה' אל תקרי בניך אלא בוניך שהם תרין לימודים נ"ה דזעיר:

קיימין וסמכין עילאין שלא תטעה במ"ש קיימין וסמכין דההוא אפריון שהם נ"ה דמ' עצמה אלא אלין נ"ה דז"א שהם עילאין. מסתכלי וכו' פי' למה נקראים משכילים על שמסתכלים בכל מה דאיצטריך למ' ואינם ממתינים עד שישאל האפריון מה שהוא צריך כי יש לה בושה לשאול חלקה בפיה רקהם מסתכלים ומבינים מה שצריכה ועושים לה. והביא ראיה ממשכיל אל דל שהדל יש לו בושה לשאול ואשרי המשכיל מעצמו לתת לו מה שצריך: והנה מילוי המילוי דאדנ"י יש בו ד"ל אותיות ומ"ש בכל מה דאיצטריך ההוא אפריון וסמכין דיליה הם נ"ה דמ'. כי מג"פ תתאין דנ"ה דזעיר נמשך הארה לנה"י דמ' ואבר מחזיק אברמן הרגלים נתקנים הרגלים:

דאי לא יזהרו וכו' פי' המשכילים שהם נ"ה דזעיר יזהירו ויאירו מלמעלה כדי שיוכלו להאיר אל המ' דאל"כ לא יכלי לעיינא בכל מה דאיצטריך: