מקדש מלך על ספר הזהר א:כט

בריש הורמניתא (וכו' לשון זה הובא בריש תיקון ה' ובסוף תיקון י"ח דף ל"ז ע"ב) זה המאמר נעלם ולהבינו נקדים הקדמה מלוקטת מתלמידי האר"י ז"ל ומס' שבר יוסף ומס' הרב ישראל סרוג ז"ל. דע כי התורה נבראת מן רל"א שערים כמ"ש בס' יצירה שהם כ"א א"ב חוץ מאלב"ם ויש רל"א שערים פנים שמתחילים בא' ורל"א שערים אחור שמתחילים בת' וב' פעמים רל"א עולה נתיב והוא שער הן שלא השיגו מרע"ה ונקרא נתיב שבו שרש השני רל"א הנז' וכשרצה הא"ס ב"ה לגלות גודלו ולהטיב לזולתו עשה לו לבוש מאור עצמותו שהיא התורה שהיא בנויה מרל"א שערים פנים ומרל"א אחור כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה. ונתצמצם הוא ית' בתוך לבושו. ואח"כ א"ס צמצם אורו והניח מקום חלל פנוי. ולא נשאר בו רק רשימו דא"ס וגם הלבוש הנזכר כפל חציו התחתון בחציו העליון. ובכח ה' גבורות מנצפ"ך נפסק המלבוש לשנים שהיה תחלה בסוד ם סתומה וע"י ה' גבורות הנז' נפסק לב' ונעשה כעין ב' נוני"ן של ויהי בנסוע הארון נ# ונתקפל המלבוש חציו התחתון בעליון. ודע שהמלבוש הזה נארג מרל"א שערים פנים ומרל"א שערים אחור ונארג ג"כ מד' אותיות הוי"ה כזה # )( וכשנתקפל חציו התחתון בעליון עלתה הלמ"ד שהיא חצי דא"ב כנגד האל"ף ועלתה מ' כנגד ב' וכן עזה"ד כולם והיא האלפא ביתא דאלב"ם וכן ו"ה דהוי"ה עלו נגד י"ה וכך שם מ"ה הלביש לע"ב ושם ב"ן לס"ג נמצא כי יו"ד של מילוי ה"י אחרונה דס"ג אין לה בן זוג מטעם שאין בשם ב"ן רקט' אותיות וז"ס שארז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג וכו' והשיב לה כנסת ישראל יהיה בן זוגך. היינו ששבת הגדול היא בינה והיא ס"ג ולכך שאלה. והשיבה שכל העולמות יהיו ע"י הבינה והיא האומן לכולם שהיא יו"ד אחרונה דס"ג. ובמקום החלל הזה יש בו ב' רשימות א' רשימו דאור א"ס ונקרא אור קדמון והשני רשימו של המלבוש. ומכנים אותו בשם נקודה שהיא יו"ד לפי שהיא כנקודה בתוך אור הגדול דרשימו דא"ס. ונקרא אויר דהיינו אור עם היו"ד הנז' הוא אויר וז"ס אויר קדמון. ונקרא בזוהר אור קדמאה שהוא מקום החלל. ונקרא טהירו עילאה:

ורמז הקב"ה ליו"ד אחרונה דס"ג שתרד ותאיר המקום הפנוי וכן עשתה וירדה והאירה וכמעט אותה ההארה מלאתה כל אותו מקום הפנוי וחזרה למקומה ונודע כי כל חזרה הוא דין. א"כ מאותה חזרה נתהווה איזה שורש ובאותו שורש נקפה אותו האור שהאירה בירידתה. ונעשה כדור הטהירו והוא אדם קדמון. כי טהירו עילאה הוא אויר קדמון וטהירו סתם הוא אדם קדמון. ורמז הקב"ה לכ"ף של כ"ת דאלב"ם שהיא סוף המלבוש וטפחה אותה על פניה. וירדה היו"ד דס"ג וישבה לה בין סוף המלבוש והטהירו ובהיות בירידתה פעם ראשונה בתוך אויר קדמון לקחה רשימו של המלבוש שהוא יו"ד דאויר. וכשלקחה אותה לסייעה בהסתלק היו"ד מאויר חזר אור כאשר היה נקרא בתחלה וז"ס אור דכבר הוה וז"ס מ"ש בזוהר יו"ד דאסתלק מאויר ואשתאר אור ועתה שירדה בין סוף המלבוש והטהירו נתייקרו ידיה ולא עצרה כח להכיל נקודת. רשימו של המלבוש שהוא יו"ד דאויר וירדה ונעשית אור מקיף על הטהירו והחלק הקרוב ליו"ד דס"ג נקרא אויר קדמון. והחלק המקיף ונוגע בטהירו נקרא אדם קדמאה סתימאה. להבדיל בינו ובין אדם קדמון. ואדם קדמאה סתימאה נעשה עשרה כדורים זה בתוך זה. ובכל אחד מהכדורים אלו נבנו כמה אלפים עולמות ובמ' דאדם קדמאה סתימאה הוא כדור הטהירו שהוא אדם קדמון. ואח"כ רמז א"ס ב"ה ליו"ד דס"ג שתחזור לרדת אל תוך כדור הטהירו כדי לברוא העולמות. וירדה היו"ד ובקעה כדור הטהירו לפי שבעלותה לחזור למקומה חזר ונסתם כדור הטהירו ועתה בקעה אותו. וז"ש רשב"י ז"ל בקע ולא בקע ר"ל שביקוע היו"ד אינה נכרת וכשנכנס היו"ד תוך הטהירו הנזכר נתגלם האור ונעש' כתר דנקודים וכלולים י"ס עזה"ד ז"ת בתוך בינה ובינה תוך חכמה וחכמה תוך כתר ולפי שנתמעט אור היו"ד דס"ג רמז א"ס ב"ה לה' שלמעלה מן יו"ד אחרונה דס"ג שתאיר ליו"ד הנז' ובזה יו"ד דס"ג עשתה כדור הכתר:

ודע כי כדור הכתר קטן הרבה מכדור הטהירו ונשאר מקום פנוי הרבה בתוך הטהירו ורמז א"ס ב"ה לאות ו דוא"ו דס"ג שתאיר ליו"ד דס"ג והוציאה חכמה מכתר ורמז לא' דוא"ו דס"ג שתאיר ליו"ד דס"ג והוציאה היו"ד דס"ג בינה מחכמה ורמז א"ס ב"ה לאות ו השרשיות דס"ג שתאיר ליו"ד דס"ג והוציאה ז"ת מבינה. והם ז' מלכים שנשברו. ורמז א"ס ב"ה ליו"ד ה"י שנשארו מס"ג וה"י במילואה לקח אותה כתר והשאר לספירות האחרות. עכ"ל תלמידי האר"י ז"ל. וז"ל מורינו עצמו נבאר:

בריש הורמנותא דמלכא פי' בתחלת אדנות המלך מלכו של עולם ב"ה דהיינו בשעה ששיער בעצמו מקום קדוש ונורא להיות בו העולמות כנודע. שצמצם אורו הגדול ונשאר מקום לעולמות בסוד הוא מקומו של עולם. ואל תטעה לומר שנתצמצם האור לצדדין ונשאר מקום פנוי וחלל ח"ו. רק נשאר רשימו מאור א"ס ב"ה במקום הנורא ההוא רק שאינו כמו האור הראשון וזה ההתחלה של הצמצום הנז' נקרא ריש הורמנותא דמלכא. כי שיער בכח שיעור י"ס שהיו גנוזים בתוכו דרך משל שיער שיעור הכתר והחכמה וכו' עד המלכות וכל זה בכח. ואחר ששיער שיעור המלכות שבתוכה יהיו העולמות אז נק' הורמנותא דמלכא כי היא המלכות והאדנות והממשלה של המלך העליון. וכל זה היה בכח ולא בפועל גליף גליפו. הבנתי מתוך הקונטריסי' הנ"זל כי הגליפו הוא המקום המשוער שבו יהיו העולמות ארכו ורחבו ועיגולו וזהו גליף גליפו פי' חקוק ושיער שיעור המקום ההוא:

בטהירו עילאה דע כי יש חילוק בין טהירו עילאה לטהירו סתם כי טהירו עילאה הוא אותו האויר קדמון שנשאר אחר הצמצום ונק' טהירו לשון תרגום כנודע שהתרגום הוא אחורים וזה האויר שנשאר בו רשימו של א"ס ב"ה נק' אחוריים בערך אור א"ס. ונקרא טהירו מלשון שרגא בטיהרא שהוא לשון צהרים שהיא זך ובהיר ומבהיק נמשל לצהרים. ונקרא עילאה בערך הטהורו האחר הנזכר לקמן ושיעור הלשון הוא כן. בתחלת ממשלת והורמנות המלך שהתחיל לגזור אומר ויקם לו אז גליף גליפו דהיינו ששיער וחקק מקום קדוש בכח בטהירו עילאה. דהיינו אותו המקום ששיער שיהיו בו העולמות: והגליפו היינו קצותיו מעלה ומטה וד' רוחותיו. ויש מפרשים גליף גליפו על חקיקת רל"א שערים שהם סוד המלבוש כצודע ולפי זה א"ש בטהירו שבתוך הטהירו חקק חקיקת האותיות שבתוך הרל"א שערים:

בוצינא דקרדינותא פי' נר החזק כמו חיטי דקרדוניתא שפי' רש"י ז"ל חיטים קשים ור"ל כי הבוצינא דקרדוניתא שהיא שרש הגבורות והיא הנותנת קצבה ומדה לבל יושפע שפעמרובה לבלתי ראויים רק במדה במשקל ונקרא משחתא שהיא המודדת ונותנת קצבה לכל העולמות לבל יתפשטו יותר מהראוי להם. ואחר ששיער מקום שיהיו בו העולמות וחקק ל"א שערים בתוך אותו המקום. עמה פירש ע"י מי היה השיעור הנז' ואמר שהיה ע"י בוצינא דקרדוניתא כי הבוצינא דקרדוניתא הוא דגליף גליפי ועם היות שאין דינים במקום גבוה הזה עכ"ז שורש דשורש דכח הדין היה שם בכח אבל לא בפועל:

נפיק גו סתים דסתימו יש גורסין ונפיק: ונ"ל ענין אחר ופירושו כמו סתימא דסתימין שפי' בו האר"י ז"ל סתימא הוא אריך. דסתימין הם או"א וכו' אף כאן נאמר שזה הקוטרא בגולמא נפיק גו סתים שהוא האויר קדמון הנקרא אויר אחר שנסתלק ממנו חצי המלבוש כנז"ל. וזה האויר הוא סתים בתוך עולמות אחרים שלמטה ממנו שגם הם סתומים יותר מן העולמות התחתונים:

מרזא דא"ס גרסי' ולגירסת מרישא דא"ס ר"ל מן הראש העליון של הטהירו עילאה ומה שהבנתי בזה מתלמידי האר"י ז"ל כי רזא דא"ס הוא היו"ד אחרונה דשם ס"ג. והיו"ד הזאת ביהרה תוך האויר קדמון אחר שנסתלק חצי המלבוש ונכלל במחציתו העליון והניח מקום לעולמות היה האויר הקדוש הזה זך עד מאד שאין כח בעולמות להבראות בתוכו מחמת בהיקותו. מה עשתה היו"ד זו של שם ס"ג ירדה וביהרה בתוך האויר ההוא אור עב וגם כדי שיוכלו העולמות לסובלו. ועם היות שהיו"ד היא מן המלבוש עצמו שהוא אור גדול יותר מן האויר שאינו רק רשימו של המלבוש עכ"ז להיותה אות אחת בלבד היה אורה עב ואינו זך כמו האויר וטעם הדבר כי האויר הוא מן הרשימו של חצי רל"א שערים ולכן אורו גדול וזך יותר מהארת היו"ד אחרונה דשם ס"ג ולכן ביהרה היו"ד הזו אור עב. ואח"כ חזרה לעלות למקומה ואז נגלה אותו האור העב ונעשה ממנו כדור הטהירו כי כל חזרה הוא דין ולכן על ידי חזרתה נתגלה האור העב ההוא שהניחה ונעשה ממנו כדור הטהירו שהוא כולל עשרה עיגולים והיו"ד עלתה עד ראש הטהירו וישבה לה שם ונמצאת חופפת על הטהירו. והיו"ד נקראת עזקא וזהו קוטרא בגולמא פירוש קוטרא הוא כמו עמוד עשן שנראה הגולם שלו כעמוד עשן:

נעיץ בעזקא שהיא היו"ד דס"ג החופפת על הטהירו וזה הקוטרא בגולמ' לא חוור ולא סומק ולא גוון כלל שאין נראה בו לא דין ולא רחמים רק אור פשוט בתכלית הפשיטות. ושיעור הלשון כך הוא. נפיק גו סתים שהוא האויר קדמון דסתימו הם העולמו' שתחתיו. ומהיכן נפיק מרזא דא"ס שהיא היו"ד דשם ס"ג. ואח"כ ביאר מהו הדבר דנפיק ואמר קוטרא בגולמא. ר"ל כמו עמוד עשן שאין נראה רק הגולם שלו ואין בו שום תפיסה כלל וזה הקוטרא בגולמא נעיץ בעזקא שהיא היו"ד דשם ס"ג: וזה הקוטרא נקרא בדברי הרב ז"ל טהירו סתם כך הבנתי מספר שבר יוסף:

ונוכל לפרש בוצינא דקרדינות' הוא שרש הגבורות נפיק גו סתים בסתימו כמ"ש וזה הבוצינא היא קוטרא בגולמא הכל כמ"ש. נעיץ בעזקא. היינו שהבוצינא הזאת ראשה האחד ברישא דא"ס וראשה הב' נעיץ בעזקא שהוא המקום המשוער שהוא עגול כמו עזקא. וא"ש מ"ש אחר זה כד מדיד משיחא עביד גוונין לאנהרא. ר"ל כאשר הבוצינא דקרדינותא הנזכר עשה מדה ומשיחא לכל העולמות. עביד גוונין לאנהרא כי מתחלה לא היה ניכר בו לא חוור ולא סומק ועתה שנתפשט ונשתלשל. עביד גוונין לאנהרא שהם אדום ושחור ולבן שרש הדין והרחמים:

ולפי הפי' שפי' קוטרא בגולמא הוא הטהירו צריך לומר שמ"ש כד מדיד משיחא וכו': קאי על הבוצינא דקרדוניתא לא על הטהירו הסמוך לו:

לנו בגו בוצינא וכו' מס' זוהרי חמה נראה כי הבוצינא הזאת נעשית כמו גוף אל אור א"ס שבתוכה וזה אור הא"ס נקרא נביעו וזהו לגו בגו בוצינא נפיק וכו':

דמניה אצטבעו גוונין לתתא כי מן הא"ס שאין לו גבול ומדה ולא שום צבע וגוון. מניה אצטבעו גוונין. וזהו יכולתו יתברך שמבלתי בעל תכלית וגבול ולא שים גוון יוצאים הגוונים. ומס' שבר יוסף נראה כללות דבריו שהיו"ד הזו של שם ס"ג כאשר עלתה מן הטהירו. בחזרתה פעם אחרת אל תוך הטהירו לא יכלה לבקוע כדור הטהירו רק אחר שניתוסף בה אור מן ה' אחרונה דס"ג וזהו בקע ולא בקע כי בקעה כדור הטהירו אבל לא בקעה אותו לגמרי אי נמי עם היות שבקעה כדור הטהירו אינה בקיעה ממש רק נראה כאלו בקע. ולפי דבריו נוכל לפרש מ"ש לגו בגו בוצינא נפיק חד נביעו שהיא היו"ד דשם ס"ג עם הארת ה' דשם ס"ג שניתוספה כה. ומזה הנביעו אצטבעו גוונין לתתא. ושיעור הלשון כך הוא לגו בגו בוצינא הנזכר נפיק חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא מרזא דא"ס שהיא היו"ד של שם ס"ג. וזה הנביעו שהיא היו"ד דשם ס"ג בקע ולא בקע כדור הטהירו:

אוירא דיליה לא אתיידע כי זה הנביעו כאשר בקע כדור הטהירו מחמת בהיקותו ורוחנייותו אוירא דיליה לא אתיידע כלל:

דמגו דחיקו דבקיעותיה נהיר נקודה חדא פי' כי זו היו"ד של שם ס"ג לא רצתה לרדת בתוך כדור הטהירו כי רצתה לעלות כשרשה עד שדחקה אותה הכ"ף של כ"ת שבסוף המלבוש ומחמת דוחקה ירדה להאיר עד שמתוך הדחק שנדחקה נהיר נקודה חדא סתימא שהיא היו"ד של עולם האצילות שהוא אבא:

בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל נר' לפרש עם מ"ש האר"י ז"ל בדרוש המעקה כי אור א"ס אינו מתפשט רק בתוך אבא ואבא מתלבש ומאיר בתוך אימא ובתוך ז"ון בסוד כולם בחכמה עשית. כי אור א"ס אינו מתגלה רק בחכמה והחכמה מתפשט גופה ואורה בתוך אימא וז"ון. נמצא כי אין אור א"ס בא אל הבינה ואל ז"ון רק בהתלבשותו בתוך אבא. והנה אור א"ס נשלם באבא ומשם ואילך אינו מאיר רק ע"י התלבשותו בתוך אבא וז"ש בתר ההיא נקודה שהיא חכמה הרמוזה באות יו"ד שהיא נקודה לא אתיידע אור א"ס כלל שאינו מתגלה תוך בינה וז"ון:

ובג"כ איקרי ראשית וכו' פי' בשביל כך נקראת החכמה ראשית שהיא עומד' במקום הא"ס ית' זהו פשט הזוהר ומס' שבר יוסף הבנתי מכללות דבריו כי נהיר נקודה חדא סתימא היינו י"ס הכוללים בכתר בכח. שהוא בתוך מלכות של כדור הטהירו. ומשם התחיל עולם הנקודות כי בהיותם בכתר היו עשרה נקודות ואח"כ האיר היו"ד דשס ס"ג והוציא החכמה מתוך כלי הכתר. ואח"כ האיר היו"ד הנז' והוציא הבינה מתוך כלי החכמה. והאירה עוד והוציאה הו"ק וכאן נשלם עולם הנקודות. ומתחלה לא היו נקראים רק נקודה חדא סתימ' שהיא כוללת י"ס כח"ב ח"גת נהי"ם. ומשם ואילך לא הזכיר הרב מה הארה האירה עוד היו"ד של שם ס"ג הנז' כלל. ולפ"ז פי' נהיר נקודה חדא סתימאה עילאה. היינו העשר ספירות של עולם הנקודות הנז'. ובתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל כי משם ואילך לא נזכרה היו"ד דשם ס"ג כלל:

ובג"כ איקרי ראשית האי נקודה עילאה סתימא כיון שלא הגיע אור א"ס רק עד סוף הנקודה דהיינו י"ס של עולם הנקודות. ובס' זוהר חמה פי' בריש הורמנותא וכו' בתחלת ממשלת ואדנות המלך. גליף גליפו חקק חקיקות שהם ד' עולמות אבי"ע. בטהירו עילאה. הוא האויר קדמון. וע"י מי נחקקו העולמות ע"י בוצינא דקרדינותא. והבוצינא הזאת נפיק גו סתים דסתימו מרזא דא"ס כמו שאמרנו. והבוצינא הזאת היא קוטרא בגולמא והיא צורה חקוקה בטבעת. וכן פירש בערוך ערך קו"ף קוטרא היא צורה. בגולמא היא טבעת. והחקיקה הזאת אינה בולטת רק שקועה כחותם וזהו נעיץ בעזקא. וכאשר יכו החותם על השעוה תהיה צורה בולטת בשעוה. ור"ל שלא היו העולמות ניכרים ונגלים ובולטים רק חקוקים בעזקא. לא חוור ולא אוכם. שלא היה ניכר לא דין ולא רחמים כד מדיד משיחא. ר"ל כאשר נשתלשל הבוצינא ונעשה מדה ומשיחא אז נתגלו הגוונים. ולא מכח הבוצינא רק מכח חד נביעו שהוא אור א"ס ב"ה שבתוך הבוצינא. וזהו לגו בגו בוצינא וכו'. ע"כ קיצור דבריו עם שאינו לשונו ממש. ואשלים המאמר לפי פירושו בקע ולא בקע היינו הנביעו הנז' בקע ולא בקע ממש מחמת דקותו ורוחניותו. אוירא דיליה לא אתיידע כלל ר"ל האור של א"ס אין יכולת להשיגו רק ע"י דחיקו דבקיעותיה שהוצרך לבקוע עם שאינו ביקוע ממש:

נהיר נקודה חדא סתימא שהיא חכמה בתר ההיא נקודה פירש בס' הנז' אחורי אותה נקודה לפנים לא אתיידע כלל כי בהיותו מלובש בתוך הנקודה הושג קצת משא"כ קודם שנתפשט ונתלבש בנקודה דלא אתיידע כלל: ופי' בתר ההיא נקודה אחר. כמו הנה זה עומד אחר כתלינו שפירושו לפנים. כי הספירות נק' כתלים מפסיקים בינינו ובין הא"ס ואור א"ס עומד בתוך הכתלים והוא משגיח מן החלונות שה"ס גולגולתא ואודנין ועיינין וא"ש מ"ש ובג"כ איקרי ראשית. כי קודם החכמה היה אור הא"ס. והחכמה עצמה היא ראשית האצילו'. כי הא"ס אינו נכנס בסוג מספר. עכ"ל מורינו ז"ל:

ונלע"ד פי' קצר בזה המאמר בריש וכו' בתחלה כשעלה ברצונו להמציא העולמות כדי שיתנהגו בממשלתו ומלכותו:

גליף גליפו חקק חקיקות דהיינו גליפת כל העולמות בטהירו עילאה היינו באותו המקום הפנוי שהניח מכל צד כשצמצם א"ס ב"ה את עצמו וזה המקום נק' טהירו כמש"ל בשם האר"י ז"ל. בוצינא דקרדינותא איתא באו"צח דרוש אריך אנפין וז"ל דע כי חסד דעתיק שבתוך כתר דאריך נק' אוירא דכייא וגבורה דעתיק שבתוך חכמה דאריך נקראת בוצינא דקרדינותא וז"ש באידרת האזינו מבוצינא דקרדינותא נפק ניצוצ' תקיפא דבטיש ואפיק זיקין עלמין קדמאין ומתערבין באוירא דכייא פי' הדברים כי א"וא מהני תרין רישין נמשך להם חיותם ונמצא כי חסד דעתיק שבתוך כתר דאריך הנקרא אוירא דכיא אפיק מיניה חד רוחא דגניז בעתיק שהוא יו"ד דנפק מאויר ואשתאר אור זה היו"ד הוא אבא יו"ד דשמא קדישא אשר בתחלה היה גנוז בעתיק בזה החסד. ולכן כשיצאה זו היו"ד מזה האויר ונעשה ממנו בחינת אבא לא יצא רק מלבוש לחסד דאריך. ואז בהאי אבא אתגניז האי אוירא שמאיר בו דרך העלם וגניזה מלמעלה עד שם. וגם מבוצינא דקרדינותא שהוא גבורה דעתיק נפק ג"כ מינה חד ניצוצא והאי ניצוצא אתגניז במעוי דאימא הם סוד הגבורות שבמעי אימא הנמשכות אליה מגבורה דעתיק. ואלו הב' בחי' שבא"וא חוזרים גם הם לברר החלקים הצריכים לז"ון וכדין נפיק חד גולגולתא וכו'. עכ"ל האר"י ז"ל וז"ש בוצינא דקרדינותא שהיא גבורה דעתיק נפק גו סתים דסתימו. פי' מתלבשת תוך אריך שנק' סתים דסתימו לפי שגם א"וא הם סתומים גו ז"ון. ואריך בתוכם ולכך נקרא סתים דסתימו והיינו תוך חכמה דאריך כמ"ש הרב קוטרא בגולמא:

פי' בוצינא הנז' היא כמו קיטור עשן שנגלה אבל אין בו שום תפיסה כלל ואין נראה בו שום גוון:

נעיץ בעזקא היא חכמה דאריך כמ"ש בדרוש אריך הנז"ל ולפי שלא פי' תחלה באיזה ספירה מאריך נתלבשה הבוצינא הנז' חזר ופי' הכא רעיץ בעזקא פי' בוצינא הנז' נעיץ בעזקא שהיא חכמה דאריך:

לא חוור וכו' אין ניכר בה שום גוון כד מדיד משיחא. פי' בוצינא הנז' היא המודדת ונותנת קצבה. כי החסד מתפשט בלי גבול כמ"ש בדרוש הנז"ל. עביד גוונין לאנהרא פי' הם פרצופי האצילות שתחתיה כגון א"וא וז"ון. לגו בגו בוצינא נפיק חד נביעו. פי' הם הגבורות שיצאו מתוך הבוצינא וירדו לאימא לתוך מעיה כדי לתקן ז"ון וז"ש לגו בגו בוצינא. ר"ל מפנימיותה נפיק חד נביעו שהם הגבורות שירדו לאימא דמניה אצטבעו גוונין לתתא שהם ז"ון. אי נמי י"ל לגו בגו בוצינא. פי' בתוך הבוצינא נפיק חד נביעו הוא אור א"ס שבכחו עושה כל הגוונין שלמטה ממנה. סתים גו סתימין. הוא אריך הנז"ל:

מרזא דא"ס הוא עתיק יומין בקע ולא בקע אוירא דיליה פי' חסד דעתיק נתלבש תוך כתר דאריך. וז"ש סתים גד סתימין שהוא כתר דאריך. מרזא דא"ס שהוא עתיק בקע ולא בקע אוירא דיליה דא"ס הנז' שהוא עתיק: וחסד דעתיק נק' אוירא כמ"של: לא אתיידע כלל. פי' אין בו שום השגה אע"פי שנתלבש באריך. עד דמגו דחיקו דבקיעותיה נהיר נקודה חדא. פירש אחר שנתלבש ונתצמצם בתוך כתר דאריך יצא ממנו אבא כמ"ש הרב לעיל שיו"ד דאויר הוא אבא שיצא מחסד דעתיק:

סתימא עילאה פי' אבא סתום גו אימא וזו"ן ונק' עילאה לפי שהוא ראש האצילות. כי עתיק ואריך סתומים כמ"ש הזוהר אין ראשית אלא חכמה. בתר האי נקודה. פי' אחריה ולמעלה לא אתיידע. וטעם שהתחיל הרשב"י ע"ה מהתלבשות עתיק ואריך. כי למעלה מעתיק עמוק עמוק וכו'. ועתיק ואריך שניהם כתר דאצילות ובס' שתי ידות להרב ר' אברהם חזקיני ז"ל בעל ס' חוקות התורה ביד רמה שחיבר. פירש מאמר זה על ענין הצמצום ועוד כתב שם וז"ל והאריז ל פירוש נפיק גו סתים שאלו ה' גבורות יוצאים ומתגלים בתוך הסתום שבסתום והוא אור א"ס שהוא סתום והוא בתוך הסתום שהוא הרשימו שהוא סתום בכלי. והכלי הזה נעלם ואעפ"י שהוא כלול מעשר ומרזא דא"ס שהוא הרשימו:

קוטרא בגולמא פ' שהבוצינא שהוא במקום הזה נעלם מאד ואינו אלא כדמות עשן: וג"כ בגולמא שהוא גולם שאין ניכר בו שום דבר כי אם הגולם נעוץ בסוד הטבעת. לפיכך אינו מושג בכלי שום פרצוף כי אם בחינת כלי לבד וזהו עגול כטבעת:

לא חוור ולא אוכם וכו' פירוש אלוה' גוונין שבגבורות ולמעלה אין היכר לשום אחד מאלו הגוונים: כד מדיד משיחא פירוש במודדו הכלי ונותן בו מדה אז מאירים בו הגוונים. ודע שכשחזר האור להחיות העולמות לא ירד כמו שהיה קודם שא"כ יחזור לכמות שהיה וימלא כל המקום לפיכך לא ירד כי אם יוד אחת ונכנס באותו כלי. וכשנכנס בירר הרשימו ונשאר מקום להאציל האצילות. וזהו שבררה הרשימו מהכלי. וזהו מ"ש בקע ולא בקע: ואח"כ חזרה כדי לעשות כלי שני ויבראו העולמות חכמה ובינה ממש כי היוד מלמעלה אצלם וזהו יה"י שני יו"דין וכשהיה שם לא היה בכלי פרצוף שלם. כי אין לו זה כי אם מכח הנשמה. עכ"ל הא"רי ז"ל ועמוק הוא.. ע"כ מס' שתי ידות ושם השלים פי' המאמר לפי דרכו ומספרו תדרשנו: ואולי נזדמן לידי המחבר איזה כתבי הרב שאינם בנמצא אצלנו. ולקצר אני צריך. זוהר סתימא דסתימין. נודע כי סתימא דסתימין הוא הא"ס בהיותו מתלבש בתלת רישין:

בטש אררא דיליה וכו' ענין האי אוירא הוא חסד דעתיק המתלבש בגולגולת' דאריך והנה יו"ד דאוירא הוא אבא שהוא רוחא דגניז בעתיק. וכאשר יצאה יו"ד מזה האויר ממנה נעשה אבא ואשתאר למעלה אור. והאור הזה מאיר בגניזו באבא וז"ש כאן בנוש אוירא דיליה דמטי ולא מטי. בהאי נקודה שהוא אבא. ועביד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתיה גרסי'. וההיכל הזה היא אימא כי מילוי יו"ד דאבא הוא ו"ד והיא אות ה והכוונה שעל ידי בטישת אוירא והארתו בהאי נקודה שהוא אבא. אתפשט האי ראשית שהוא אבא נתפשט ממנו מילואו שהוא ו"ד ונעשית ה שהיא אימא אי נמי י"ל סתימא דסתימין הוא עתיק שהוא סתום תוך אריך ואריך סתום תוך או"א ואו"א סתומים תוך זו"ן ולכך נקרא עתיק סתימא דסתימין:

בטש אוירא דיליה הוא חסד דעתיק הנזכר: ור"ל זוהר שהוא סתימא דסתימין שהוא עתיק תמן זרע זרעא לאולדא לתועלת' דעלמ'. פי' כי היו"ד שהיא אבא מלבד שרמוז במילואו שהוא ו"ד אימא הנקרא ה שהיא אותיות ו"ד ממש: עוד רמוז במילואו שהוא ו"ד סוד זו"ן כי הזעיר נק'. ו והמלכות נקראת ד וזהו סוד זרע קדש שהחכמה הנק' קודש שהוא יו"ד דשמא קדיש' יש במילואה ו"ד והוא זרעה כמו הזרע הכלול במוח האדם כך ו"ד כלולים בנקודת יו"ד. ומ"ש מצבתה קאי על הבינה: וכאלו אמר מצבת ה' כמ"ש הרב שהבינה מחמת הבנים שהם ו"ד נגמר גופה ונעשי' ה'. לתועלת' דעלמא. פירוש כוונתו ית' בהתפשטות העולמות אינו אלא לתועל' התחתונים שיכירו וידעו שיש להם שכר טוב בעמלם וז"ש זרע זרעא לתועלת' דעלמ':

זוהר דזרע זרעא ליקריה אמת שבריא' העולמו' היתה לכבודו לשיכירו גודלו ומעלתו וממילא עי"ז יקבלו שכר טוב בעמלם כמ"ש בספר שבר יוסף כשעלה ברצונו לברא העולמות שיכירו גודלו להטיב לברואיו:

דאתחפי לגו ועביד ליה היכלא לקח לו משל מזרע המשי שממנו נעשה היכל המקיף עליו והוא אתחפי לגו כן בנמשל אבא זרע זרעא ליקריה שהם זו"ן כשנתנם גו אימא. ופי' ליקריה מלבושו כי ר"י קרי למלבושיו מכבדות: כי ע"י הזרע הזה שהם זו"ן ניתקן פרצוף אימא שהיא היכל ולשוב אל אבא: הענין הוא כי מילוי יו"ד של אבא ו"ד שהם שרש זו"ן וכאשר הזריע אבא הזריע ד תחלה שהיא נקבה ד של ה ואח"כ יצא הוא"ו ולא מצא מקום לעמוד כי אם תחת הד' וכתב הרב שפרצוף אימא לא נשלם אלא ע"י זו"ן כשהיה בקרבה וזו"ן הם ו"ד שהם צורת ה ומ"ש ועביד ליה היכלא קאי על זרע המשי כי הזרע היא שעושה ההיכל שמקיף עליו והוא תושבחתיה של הזרע ותועלתא דכולא:

בהאי ראשית שהוא אבא ברא ההוא סתימא הוא אריך דלא אתיידע הוא עתיק הנק' רישא דלא אתיידע. להיכלא דא שהוא אימא כי בכח עתיק ומה שלמעלה ממנו שהוא נשמה לאריך ברא האריך אנפין ע"י החכמה שהוא אבא להיכלא דא שהיא אימא:

ורזא דא בראשית וכו' פי' ע"י ראשית שהיא החכמה ברא הבור' שהוא אריך את הבינה הנק' אלהים. זוהר דמניה כלהו מאמרות וכו' אתבריאו פירוש אימא שיצאו ממנה י"ס דזעיר. ברזא דאתפשטותא דנקודה פי' הוציאה אותם בכח אבא. וקראם מאמרות כמ"ש הרב כי עשרה מאמרות הם י' הויו"ת מנקודות שבאים מאבא לאימא. ומשם לזעיר והם רוח דזעיר דזוהר סתים דא הוא אבא:

אי בהאי כתיב ברא לית תוהו פי' עתה מפרש פירוש אחר בפרשת בראשית ברא אלהים ר"ל בכח אבא ברא אלהים שהיא בינה שמים וארץ שהם זו"ן ולכן אמר אי בהאי שהיא בינה כתיב ברא אין תמיהה שהרי מצינו בפסוק אחר ויברא אלהים שהיא בינה את האדם שהוא זעיר. אבל לפי' הראשון שפי' הזוהר לעיל בראשית וכו' באמצעות ראשית שהוא אבא ברא הבורא. שהוא אריך לאלהים שהי' בינה. יש תמיה כי באריך לא שייכא בו בריאה כי הוא נעלם ונק' אין. זוהר רזא דא בראשית קדמאה דכולא. פי' הוא אבא שנקרא ראשית. אהי"ה שמא קדישא פירוש הוא אבא שעתה מפ' הזוהר אהי"ה הוא אבא. אשר היא בינה אהיה בתראה הוא זעיר. וכן מוכח מסוף הלשון שאמר האי קול דאקרי שמים הוא אהיה בתראה ונראה הטעם שנק' אבא אהיה לפי שיש לו יניקה מצד ימין דגרון אריך שהיא בינה דאריך הנקרא אהי"ה כמ"ש באוצ"ח בדרוש עיבור זו"ן וטעם שנקרא זעיר אה"יה בתראה לפי שנה"י דאימא חזרו עצם מעצמיו ובשר מבשרו לכך נק' אהי"ה על שמה:

גליפא בסטרוי אלהים נחקקה מצדדיו אלהים שהיא תבונה כמ"ש הרב ששם אלהים עיקרו הוא בתבונה גליפ' בעטרא אשר היא אימא שגם היא נחקקה מאבא היכלא טמיר וגניז. אימא עילאה טמירא וגנוזה יותר מתבונה:

שריאותא דרזא דבראשית: פירש אימא עילאה היא הפרצוף הראשון שעשה אבא הנקרא ראשית ונמצא כתוב מחכמי' קדמונים על תיבות גליפא בסטרוי אלהים. ר"ל ס"ת דמילוי אהיה דאלפי"ן עולה אלהים. ועל תיבות גליפא בעיטרא אש"ר נמצא כתוב ר"ל אהי"ה עולה א"ך וך' היא חמש מאות סך הכל אש"ר ע"כ: והכוונה לרמוז שמאבא שהוא אהי"ה יצאו אלהים ואשר. שהם תבונה ובינה. ראש דנפק מראשית פירוש אותיות אשר הם ראש לרמוז שיצאה מראשית שהוא אבא.

וכד אתתקן לבתר נקודה והיכלא כחדא כדין בראשית פירוש הזכרנו אבא בתיבת אהי"ה ואימא בתיבת אשר לרמוז בחינת' כל אחת בפני עצמה קודם שנכללו זה בזה ואחר שנכללו זה בזה כמ"ש הרב באו"צח על פי' הבן בחכמה וחכם בבינה כי אימא עילאה כלולה באבא בו"ד דמילוי יו"ד ויש"ס כלול בחבונה בעוקץ שאחורי הה"א. וז"ש וכד אתתקן נקודה והיכלא כחדא. דהיינו אימא עלאה נכללה באבא כדין בראשית כליל ראשיתא עילאה שהיא אימא שהי' ראשית הבנין. בחכמתא שהוא אבא עילאה הנק' חכמה: ור"ל עיקר תיבת בראשית הוא אבא שהוא נגלה ואימא כלולה בו היא רמיזה בראש דבראשית שהם אותיות אש"ר: