מקדש מלך על ספר הזהר א:לא

הרקיע ההוא דקאים וכו' הוא הת"ת דזעיר שהוא ע"ג נ"ה הנקראים משכילים ודמות על ראשי החיה חיה היא מ' וראשי החיה הם נ"ה ודמות על ראשי הוא ת"ת:

זוהר דהוא נהיר לאורייתא זוהר הארת יסוד דאימא דנהיר לאורייתא המאיר לת"ת דזעיר. זוהר דנהיר לאינון ראשי וכו'. פירוש כי נה"י הם בסוד תוספת כנודע ועיקרם ובניינם מהארת חו"ג שיצאו מיסוד דאימא כמו שכתב באוצ"ח דרוש צלם דזעיר פרק ב'. ומסתכלן לההוא רקיע שהוא ת"ת דזעיר. לההוא נהירו דנפיק מתמן פי' אור יסוד דבינה היוצא מן ת"ת דזעיר: נהירו דאורייתא דנהיר וכו' הוא אור יסוד הבינה המאיר לת"ת אי נמי אור הת"ת עצמו נקרא נהירו דאורייתא דנהיר וכו': ובספר אשל אברהם פירש. גופא אתוון. רמז לנוקבא שכוללת כ"ב אתוון. ורוחא ניקודי רמז לדכורא דאיקרי רוחא. וכיון דנקודי אינון מסטרא דחכמה ואתוון מסטרא דבינה וטעמי מסטר' דכתר. לכן אתוון ונקודי נטלין בתר תנועי דאינון טעמי. ושם האריך בספרו משם תדרשנו:

היתה דייקא מקדמת דנא פי' הארץ הזאת שאתה רואה שיש לה צורה ולבוש עתה. הנה היתה תהו מקדמת דנא. שהחומר שלה היה האדם תוהה בו להשיג צורתו ולא יכול כי היה משתנה ומתהפך לצורה אחרת עד שהאדם תוהה בו. וזהו חומר ראשון הנקר' היולי שאין בו תפיסה לשום צורה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' התורה. ובס' אשל אברהם כתב מקדמת דנא פי' קאי על ארעא דאיתעבידת בכמה נהורין כגוונא דארץ עילאה. ולבתר אזעירת גרמה ואזעירת נהורא כמ"ש בזוהר בראשית דל"ט ע"ב ע"ש והשלים פי' המאמר עד"ז ומספרו תדרשנו. תלגא גו מייא. מספר קהלת יעקב נראה כי תלגא היא טיפת החסדים דאבא. וא"כ גו מייא הם גבורות דאימא:

נפקא מניה זוהמא וכו' כי בהכאת טיפה דאבא בטיפה דאימא נפקא מניה זוהמא מטיפה דאימא כי אינו מתברר מטיפה דאימא להתחבר עם הטיפה דאבא רק הטוב והמובחר שבה. כי הטיפה דאבא היא חסד גמור. וטיפה דאימא יש בה קצת דינים בסוד גבורת גשמים. ובכח הכאת הטיפה דאבא שהיא זכה וברה בטיפה דאימא. מתברר מטיפה דאימא הטוב והמובחר שבה ומתחבר עם הטיפה דאבא ומהם נעשה צורת הוולד והזוהמא שבטיפה דאימא יוצאת לחוץ וז"ש בההוא חילא דתלגא במייא:

ואקיש בה אשא תקיפא נודע כי טיפת אבא עם היותה חסד מ"מ כלולה מאמ"ש וכן טיפת אימא עם היותה גבורות היא כלולה מאמ"ש ולכן אמר כי טיפת אימא נתגבר בה חלק האש וז"ש ואקיש בה אשא תקיפא ומחמת הגבורות הדינין מתהווה בה פסולת באותו טיפה של אימא:

ואתעדיאת ואתעבידת תהו גרסי' ופירושו הוסרה הפסולת' ואתעבידת תהואותה הפסולת נעשית תהו שהיא הקליפה ויש גורסין ואתעבידת תהו לבד. הנה ב' דברים גרמו אל הפסולת שבטיפת אימא אחת הוא כת הכאת תלגא במיא לברר הטוב שבטיפת אימא בההוא חילא דתלגא במייא ועוד דבר אחר אקיש בה אשא תקופא והוה בה פסולת כי טיפת אימא כלולה מאמ"ש וכאשר נתגבר בה האש החזק שהם הדינים הוה בה פסולת: כי הפסולת והזוהמא הם משרש הדינים ואותו הפסולת אתעדיאת מטיפת אימא ואיתעבידת תהו ובא להודיענו שרש הקליפות מהיכן היו כי מן הפסולת של טיפת אימא שהיא גבורות נעשה שרש הקליפות ונק' תהו: אמנם הטוב שבטיפת אימא נתחבר עם טיפת אבא ומהם נעשה צורת העובר שהוא זעיר:

גם אפשר לפרש תלגא גו מייא וכו' היא טיפת אבא בהתחברה עם טיפת אימא נפקא מטיפת אבא זוהמא ואקיש בה אשא תקיפא היא טיפת אימא כי מחמת תגבורת הדינים יצאה הפסולת:

עוד אפשר לפרש נפקא מניה זוהמ' קאי על מייא כי מטיפת אימא שהיא מייא נפקא זוהמא מעכירו' המים בההוא חילא דתלג' במיי' בכח הכאת טיפת אבא בטיפת אימא: אקיש ביה גרסי' לפי זה וקאי אתלגא כי בהכאת אש הגבורות דאימא בטיפת החסדים דאבא שהיה תלגא הוה ביה בשלג פסול' ור"ל כי ע"י הכאת השלג במים נפקא מניה מן המים זו המ' בהכא' השלג במים אקיש ביה בשלג אשא תקיפא הכה בו כח הגבורות דאימא והוה ביה פסולת בשלג הנזכר ונמצא לפי זה שיש עכירות בטיפת אבא ונקרא עכירות השלג: ויש עכירות בטיפת אימא ונקרא עכירת המים: ולכן הפסולת שנתברר מן חלק המים קראו זוהמא מזוהם יותר מהפסולת. ומה שנתברר מטיפת אבא קראו פסולת ומהטוב שבטיפת או"א נבררו ונעשו זו"ן דקדושה: ומהפסולת של ב' הטיפות נעשו זו"ן בקליפה כי אין מתגלה בקליפה כי אם זו"ן עם היות שכלולים בהם עתיק ואריך. מדורא דזוהמא נעשה ממה שנתברר מטיפת אימא וקינא דפסולת נעשה ממה שנתברר מטיפת אבא:

ובוהו ברירו וכו' פי' בוהו אינו כמו תוהו כי תהו דבר שאין לו צורה ובוהו דבר שיש לו צורה ואמר דאתבריר מגו פסולת מן הפסולת דאבא נברר ממנה קצת טוב ונקרא בוהו. אמנם מזוהמא דאימא לא נתברר ממנה כלום. פי' ברירו דאתבריר מגו פסולת כי אחר שנתברר הכסף הטוב מן הסיגים גם אותם הסיגים כשאר בהם קצת טוב שאינו טוב בהחלט:

ואתיישיב בה חשך פי' כי הבירור הזה שנתברר מן הפסולת אתיישב בה חשך שהם הגבורות הנקרא חשך והם גבורות קדושים רק שהם דינים קשים: וז"ש רזא דאשא תקיפא כי החשך שהם הגבורות דיצחק הם נדבקים ויש להם חשק להתדבק עם חלק ?הט"כ שבעשו:

וההוא חשך חפי ע"ג תהו פי' עיקר יישובו של החשך היא על ברירו דאתבריר מנו פסולת אמנם ג"כ חשך חפי ע"ג תהו שהוא ההוא פסולת שאין בו שום חלק טוב עכ"ז ההוא חשך חפי על גביה אבל אינו מתיישב בו כמו שמתיישב על בוהו שהו' מה שנברר מהפסולת:

ואתתקנת מניה גרסי' והכי פירוש' דקרא והארץ היתה תהו ר"ל מן הפסול' של עיסת הארץ היתה הקליפה שהיא הנקראת תהו. ואח"כ נברר מן התהו שהוא הפסולת קצת טוב ונק' בוהו. וחשך שהם הגבורות אתייישב ביה ר"ל באותו הטוב של בוהו כי יש חשק אל הגבורות להתדבק עם הטוב שבפסולת שהוא בוהו. וחשך על פני תהום החשך שהם הגבורות על פני תהום שהיא התהו כי בהסדת מ' מן תהום ישאר תהו אמנם חפי עליה לבד ולא אתיישב ביה כמו שמתיישב ע"ג בהו:

מאלהים חיים הבינה נקראת אלהים חיים ודא מרחפת על פני המים שהי' טיפת אימא הנקראת מים שממנה נעשו ז"ון אמנם הגבורות התקיפין דיצחק הם חופפים על פני תהום דהא הוא יצחק דאסבר פנים לרע שהוא עשו דכל מין למיניה אזיל כי רוח אלהים חיים שהיא הבינה מרחפת על פני המים שהם הטוב שבטיפת אימא. וחשך שהיא תחתית הגבורה דזעיר היא הבחינה אחרונה שבה על פני תהום. אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת נברר מתוך הפסולת דבר דק ואינו טוב ואינו קדושה רק הטוב שבסיגים:

כטיסא דזוהמא כד אבריר ואצריף גרסינן ור"ל כשביב ושלהבת הזוהמא כאשר נבררת ונצרפת פעם ושתים וישאר הדק שבה ונראה לך כאלו אין בו זוהמא כלל כי מחמת הבירור והצירוף הזוהמא הגסה נבררת לצד אחד והדק שבה דהיינו הטוב שבסיגי' נראה שאין בו זוהמא כלל. כך ע"י רוח אלהים בינה שהיתה מרחפת על פני המים שהוא חלק הטוב שבטיפת אימא נמשך ג"כ הארה קצת אל הפסולת של טיפת אימא ונברר ממנה החלק הדק והזך שבה עד שנראה שאין בו זוהמא כלל. כד האי תהו אבריר ואצריף נפקא מניה רוח חזק גרסי' והיא קליפה ראשונה מן ד' קליפת שראה יחזקאל והנה רוח סערה וכו' ובאליהו כתיב רוח חזק והיא היא. אבריר בוהו ר"ל חלק הרע שמעורב' בבהו כי בוהו הוא ברירו דאתבריר מגו פסולת כנ"זל שהוא טוב קצת. אמנם בכאן אבריר בוהו נברר החלק הרע שבו ועם היותו רע הוא דק כי הוא נברר מן הטוב שהוא בוהו ואחר שנברר הרט שבבוהו אבריר ואצריף גם הוא עד שנשאר רק הדק שברע שבו:

ונפיק מניה רעש וביחזקאל נק' ענן גדול והיא הקליפה השנייה ואחר הרעש אש וביחזקאל ואש מתלקחת והיא קליפה ג':

ואבריר חשך ר"ל נבררו הסיגים שבו כי חשך היא גבורה קדושה רק שבסופה יש דינים תקיפים ומהם יוצאים קצת סיגים בסוד דורדייא דחמרא ונברר הרע שבו ונפיק מניה אש שהיא הקליפה. אבריר רוח פי' כי עם היות רוח אלהים קדושה רוח אלהים חיים שהיא בינה שאין בה דינים מ"מ מסטרהא נפקי דינים ומתוקף הדינים ההם יוצאה קליפת נוגה שהיא קליפה ד' קול דממה דקה וביחזקאל נקראת ונוגה לו סביב ואלו ד' קליפות שרשם מד' תוהו בוהו וחשך ורוח אלהים. כד מסתכלין ביה לית ליה דיוקנא כלל כנז"ל שאדם תוהה בו ואין יכול להשיג צורתו. פי לכולא אית לבושא צורת המים צורת האש הוא לבישו. בר האי תוהו:

אבנין משקעין וכו' אח"זל בוהו אבנים מפולמות פירוש לחות מן המים ור"ל שהבוהו יש לו צורת אבנים: וענין האבנים הוא ע"ד מ"ש בס' יצירה ב' אבנים בונות בית אחת: ג' אבנים בונות ו' בתים פי' אבנים הם האותיות הבונים בתים וצירופים משא"כ בתוהו שאין בו אפי' צורת אותיות ואמר אבנין משקען וכו' האבנים האלו הם משוקעים בתוך חקיקת התוהו כאלו התוהו חקוק ובתוך חקיקת התהו משוקע ראש האבן וראשה השני יוצאו ובולט לחוץ והכוונה כי אין בין בוהו לתוהו אלא דבר מועט ושרש הבוהו המשוקע בתוהו גם הוא לתהו יחשב שאין לו צורה כמותו ואין צורה אלא לראש האבן היוצא מן התוהו ולחוץ:

נפקי' גו גליפא דמשקען תמן ר"ל כי ראשם השני יוצא מתוך חקיק' התהו ונראים בו צורה משא"כ ראש' השקו' תוך חקיקת התהו שאין לו צורה כלל: ומתמן משכי תועלת' לעלמא וכו' פירוש אלו האבנים שהם אותיות וצרופים משכי תועלתא לעלמ' כי הבהו התחיל להתראו' בו אותיות וצרופים לשכון זה ומשם נמשך שפע אל העולם כי בבוהו יש קצת ניצוצי אורה ואלו הם אותיות והאבנים שבו: ולפעמים מעלים אותם התחתונים ע"י מעשיהם הטובים בסוד מ"ן ומושכין תועלת גדולה לעולם וז"ש אח"כ משכי תועלת' מעילא לתתא וסלקי מתתא לעילא. הכוונה כי ע"י שהם סלקין מתתא לעילא בסוד מ"ן משכי תועלתא מעילא לתתא ופירוש באיזה ענין משכי תועלת' לעלמא ואמר בציורא דלבושא משכי תועלת' שהיא השפע מעילא לתתא. ולפי שאי אפשר לשום ענין שיתעורר למעלה כי אם ע"י התעוררות התחתונים בסוד מ"ן לזה אמר וסלקי מתתא לעילא. וע"ד נקיבן כי אלו האותיות של בוהו הם מיין נוקבין ולכן נקראים נקיבן:

ומפולמין ר"ל לחים כי מחמ' קצת לחות שיש בהם הם מיין נוקבין העולים לקרא' מיין דוכרין: תליין באוירא אוירא הוא יסוד דנוקבא שאינו בולט רק אויר כי אלו מעלים מ"ן ביסוד דנוקבא לזימנין תליין באויר' לא בכל זמן הם מעלים מ"ן ליסוד דנוקב' רק לפעמים ולזמנין מטמר' ביומ' דעיבא כי בהיות מעשה התחתונים בלתי טהור מטמרן אלו האותיות וחופה עליהם ענן הקליפה: ומפקי מיין גו תהומא וכו' כי מאלו האבנים יוצא מים ושפע גו תהומא שהוא יסוד דנוקבא דקליפה לאתזנא תהו מתמן ואז באותה שעה לא תליין באויר' שהוא יסוד דנוקבא דקדושה וזש"ל זמנין תליין באויר':

חדוה ושטות' פי' כי אלו האותיו' והאבנים של בהו יש בהם שני דברים הפכיים זמנין דתליין באוירא ביסוד דנוקבא ומעלין מ"ן בסוד הזווג שהוא חדוה וכד מפקי מייא גו תהומ' לאתזנ' תהו זהו שטות':

אתפשע תהו בעלמ' כי ע"י שהוא ניזון מאלו האבנים יותר מהראוי לו אתפשט תהו ושולט בעולם. חשך איהו אשא אוכמא מפרש ואזיל אלו הד' דברים שהם תהו בוהו חשך רוח אלהים וגומר פירוש תוהו ובוהו ומפרש חשך ואמר שיש בו ד' שלהביו' השלהב' הסמוכה אל המלכו' היא הבחינה התחתונה של הגבורה הסמוכה אל המ' נקרא אשא אוכמא בסוד שחורה אני ונאוה. אוכמא תקיף בגוון שחור מאוד. הבחינה ב' הסמוכה לאוכמא הוא אשא סומק' לכן ארז"ל שחור אדום הוא אלא שלקה כי האוכמא הסמוך לסומקא שרשו סומקא אלא שלקה ונמצא שהסומק' הוא למעלה מהאוכמא ואינו דין גמור כהאוכמא:

תקיף בחיזו במראה האדמימות אשא ירוקא זו בחי' ג' למעלה מסומק'. והיא יותר רחמים מהסומקא והוא תקיף בציורא שהירוק מורכב מציור ב' הגוונים לבן ואדום. אשא חוורא דכליל כולא. זו בחי' ד' עליונה הגבורה הסמוכה אל הבינה וזו שרש לכולם רק בהשתלשלותם למטה נעשו הגוונים ירוק סומק אוכם בסוד ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות כי בהשתלשלו' הגבורו' למטה מתעבים ונחשך אורם ולכן הזהב צריך תנופה להעלותם אל שרשו בסוד שם מ"ב סליק לעילא משא"כ שם ע"ב דאיהו נחית לתתא:

חשך תקיף בכל אשין מבאר למה הביא אלו ד' אשות ואמר שאין כוונתו אלא על א' תחתון הנק' חשך והוא הקשה שבכולם ודא אתקיף לקליפה הנקרא תהו הנז"ל. חשך הוא אשא ולאו וכו' פירוש אינו חזק רק כאשר נותן תוקף לתהו אז צריך שיתגברו הגבורות של הבחינה הנקרא חשך כדי שיתנו תוקף לתהו ואז נקרא' אשא תקיפ'. חשך פני רע דאסביר פנים לרע. שמסביר פנים ונותן תוקף לתהו ועל כן נקרא הוא פני רע על שמסביר לו פנים דשרי עלי' לאתתקפא. ששורה על התהו לחזקו:

רוח היא קול דשארי וכו' כמ"ש חשך אתקיף לתהו כך רוח אתקיף לבוהו ואנהיג וכו' ורזא דא קול שהוא רוח כי הרוח הוא קול שולט על המים שהם אבנים מפולמות שיוצאים מהם מים שהוא בוהו וכן ורוח אלהים מרחפת ושולטת על פני המים. ומשום דק"ל והיכן נזכרו המים בבוהו והלא אין בוהו אלא אבנים ולא מים: ותירץ אבנין משקען גו תהומי דנפקי מייא מנהון ופירוש גו תהומי היינו תהו כמ"של אבנין משקען גו גליפא דתהו. תהים בהסרת מ' נשאר תוהו.

וע"ד איקרון פני המים דא ודא כמה דאיצטריך ליה גרסי' ופירוש לפי שאמר משקען גו תהומי לכן רצה לפרש פני תהום פני המים: דא ודא כמה דאיצטריך ליה. פי' רוח מרחף על פני המים חשך מרחף על פני תהום שהוא התהו. תהו עליה שרי' שם שד"י. פירוש בספר זוהרי חמה כי הכוונה תהו שהיה קליפת רוח גדולה וכו' עליה שרי' שם שד"י לכפותה ולהכניעה כדי שלא תחריב העולם. בוהו שהיא קליפת רעש עליה שרי' שם צבאות לכפותה ולהכניעה: חשך שהיה קליפת אש עליה שרי' שם אלהים לכפותה ולהכניעה. רוח שהיה קליפת קול דממה דקה עליה שריא שם הוי"ה. ומ"ש חשך עליה שריא וכו' ר"ל הקליפה היוצא' מהחשך וכן רוח פירושו הקליפה היוצא' מהרוח שהיא קול דממה דקה שמא דא שהוא שם הוי"ה לא הוי ביה אלא שם שד"י:

וע"ד איקרי בוהו רעש וכו' נלע"ד כיון דשם צבאות שלפ' על בוהו שמשם יוצא' קליפ' רעש וכתיב ואשמע אחרי קול רעש גדול והוא קול הצבאו' של מעלה וכיון ששם צבאו' שולט על בוהו שמשם הרעש על דא איקרי בוהו רעש דלאו איהו בלא רעש כיון ששם צבאות המורה על הצבאות העושים רעש גדול בקולם והוא שולט על בוהו. משם יתחייב שאין בוהו בלא רעש ואלמלא שהבוהו ג"כ אי איפשר להיות בלא רעש לא היה שולט עליו שם צבאות המורה על הצבאות העושים עש:

ארבע פרקין הכא וכו' נל"עד שהם אלו השמות הקדושים הנז' השולטים על ד' קליפות והם שם הו"יה בת"ת צבאות בנ"ה ושניהם כחשבים לאחד כי הם תרי פלגי גופא. שם שד"י ביסוד שם אלהים במ' הרי הם ד' ספירות ונקראים פרקי גופא ואיבריך ידיעין כי הת"ת הוא אבר הגוף הנקרא ת"ת ונ"ה הם איברי הרגלים יסוד הוא אבר הקדוש המ' היא ספירה בפני עצמה והיא מכלל האצילו' הקדוש:

ואינון תריסר נלע"ד לפי שכל ספי' יש בה ג' פרקים ות"ת יש בו ג"פ ונ"ה נחשבים ספי' א' בסוד תרי פלגי גופא הרי ג"פ שניים והיסוד הוא ספירה אחת נחלקת לג"פ כי העטרה היא פרק ג' הרי ג"פ שלשיים והמ' נחשבת לספי' א' הרי ג"פ רבעיים ואע"פי שהמ' היא פרצוף אינה נחשבת אלא לספי' א' וראיה לדבר מעשר הוי"ות המנוקדות שבעשר ספירות דז"א שהוי"ה האחרוכה היא אל המ' הרי אל הזעיר ט' ספירות ואל המ' ספירה אחת:

שמא גליפא דתריסר אתוון מצאתי בגליוני הראשונים הוא השם השולט באויר ובו היה טס אליהו ע"כ ובזוהר ויקהל דר"א ע"ב וז"ל כדין פרחין אתוון דקיימין באויר' דבשמא קדישא דתריסר אתוון וההוא שמא שליט באויר' דהוה טס ביה אליהו עד לא אסתלק לשמייא והיינו דקאמר ורוח ה' ישאך ע"כ. ואמר המגיה על זה שם בן י"ב בת"ת שולט באויר כי אויר רומז לת"ת עכ"ל ולפי זה מ"ש הכא אשתכח שם הוי"ה ד' פרקין וכו' הכוונה על שם הוי"ה השולט על קליפת קול דממה דקה כי שם הוי"ה זה הוא בת"ת דז"א וד' פרקין היינו ד' אותיות הוי"ה וא"ש דקאמר ד' פרקי גופא כי כל אלו הד' פרקים הם בת"ת דזעיר הנק' גופא ומ"ש ואיבריך ידיען יובן במ"ש הרב בסוד העמידה כי הת"ת דזעיר לבדו יש בו שם הוי"ה מלבד ההוי"ה הכולל' את הזעיר כולו עוד יש הוי"ה בת"ת דזעיר לבדו ונחלקת בת"ת עד"ז יו"ד חכמה שבת"ת זעיר: ה ראשונה היא בינה שבת"ת זעיר ו היא גוף התפארת דת"ת זעיר ד אחרונה היא עטרת היסוד שבת"ת זעיר הרי ד' אברים ידיען:

גם אפשר לומר כי הת"ת דזעיר לבדו יש בו ו' היכלות והם בסוד אור ישר ו' ואור חוזר ו' הם י"ב ולכן אמר הכא שמא גליפא די"ב אתוון ואפשר ששם הוי"ה זה שבת"ת מצטרף לי"ב הוי"ות ומן י"ב הוי"ת נשרשים י"ב אותיות הנקרא שם בן י"ב עכ"ל מורינו ז"ל.

והרמ"ז כתב וז"ל אמ"ז זהו יהָאֲ הֻוָד וְהָנְ הָיָיְ שהוא צירוף יהו"ה הו"הי אדנ"י והוא היה כתוב באדרת אליהו כך מצאתי בכתיבת הר"חו ז"ל ונל"עד שהוא סוד חו"ג כלולים יחד בתוך הצקבה וגם הוא בחינת ב"ן ואד"ני והנקודו' עולות רל"ו שה"ס ד' אותיות וע"ב ס"ג מ"ה ב"ן היוצאים מהם וסוד שם זה הוא ביסוד הנקבה ונל"עד ז"ס המערה שרוות ליסוד כמ"ש במלכים ז' כמער איש ולוויות וה"ס הנרמז בויקהל עכ"ל הרמ"ז:

ורבי בנימין לוי מצא כתוב שם בן י"ב אותיות היא יְהַיְהַ וְהַ וְהַ וָהִ יה עכ"ל:

ופירוש קצר נלע"ד במאמ' זה על פי' מ"ש הארי"זל בפרק ח' דעולם התיקון וז"ל ונבאר עיקריות שבירת הכלים והיא היות כוונתו ית' לברוא עוה"ז שיש בו שכר ועונש ואי אפשר אם לא ע"י קיסטינר היא מדת הרע להפרע מהרשעים והנה הרע הזה הוא שרש השמרים והסיגים של הגבורות והדינים בסוד מקום המשפט שמה הרשע:

וכדי שיתגלו הסיגים והקליפות א"א רק ע"י השתלשלו' העולמו' ובתכליתם יתבררו ויצאו בפועל אשר כל זה היה ע"י מיתת המלכים אשר כולם היו דינים תקיפים נקבה שם ב"ן שהם הגבורות כי כל אלו הם בחי' נקודות שהם נקיבות בחינת אור חוזר מ"ן והם ניצוצין תקיפין הנז' בפרשת פקודי ות"ח רישא שירותא דמהימנות' בטש בוצינא דקרדינותא:

והנה כאשר זו הבוצינא בטש גו מחשבה מעלה את הבירורין מבחינת שכ"ה ניצוצין ושם מתבררין והטוב שבהם ניתקן והפסולת זריק ליה עד תכלית כל הפרצופין והנשאר נעשה פסולת גמור עכ"ל ולקמיה באותו הפרק עצמו כתב וז"ל והנה כל י"א בחינות נקראים בחי' אחת והיא בתוך הי' קליפין והסי' ונוגה לו סביב והיא קליפת נוגה הנז' בכל מקום שהיא טו"ר ובחי' זו היא בעשייה וכנגדה גם כן ביצירה ובריאה ואצילות וקליפה זו דנוגה נק' ורוח אלהים מרח"פת שאותיותיו מ"ת רפ"ח הם רפ"ח ניצוצי מלכים שמתו וקליפה זו נעשית מרפ"ח הנז' והיא מרחפת על הקליפו' הנק' תהו ובוהו וחשך והיא קליפת האגוז הדקה עכ"ל שם:

ולעיל כתב והארץ היא ארץ אדום שממנה המלכים שמתו ונעשו תהו ובוהו ונשארו רפ"ח ניצוצין מן בחינת אורות שהם הרוח של הכלים וזהו ורוח אלהים מרח"פת רפ"ח מ"ת עכ"ל ובזה נבוא אל הביאור:

היתה דיקא מקדמת דנא פי' כי אלו הד' קליפות שבפסוק היו כלולים בארץ אדום שהיא הבינה בכח ולכך הזכיר פסוק בראשית שיש בו ז' תיבות שהם המלכים שיצאו ממנה. ואח"כ אמר והארץ היתה תהו לומר שהיו הד' קליפות כלולים באותם גבורות שיצאו ממנה ומתבררים בכל פרצוף ופרצוף עד המלכות דעשייה ואז נגלו הד' קניפות בפועל:

תלגא גומייא: השלג הוא סוד הגבורה כמ"של בזוהר דף ו' ביום השלג וכו' ור"ל הגבורות היו תוך החסדים ונכללי' בתוכם ולא היו הסיגים שבתוך הגבורות נראים שם במקום גבוה: ואח"כ נפקא מניה זוהמא בההוא חילא דתלגא גו מייא פי' בכח הגבורות שהיו שם מסיגיהם יצאו הקליפו' שהם הזוהמא ופירוש נפקא מינ' מארץ הנז' ואקיש בה אשא תקיפא הם הגבורות שהם מבוצינא דקרדינות' שע"י היה הבירור בכל פרצוף עד שיצאו בפועל ופי' ואקיש בה בארץ הנזכר דהיינו בז' מלכים שיצאו ממנה. והוה בה פסולת ואתעדיאת פי' עתה בתכלית הבירור נראה הפסולת הנז' והוסרה מהארץ הנז' דהיינו מהמלכים הנז' שיצאו ממנה וז"ש ואתעדיאת פי' הוסרה הקליפה הנזכרת מקדושת המלכים שהם מבינה הנז': תהו מדורא דזוהמא עתה מפרש מה היא הזוהמא שהיתה כלולה בכח ויצאה בפועל ואמר תהו היא הקליפת ראשונה בוהו ברירו וכו' פי' כי בוהו יש בו ממש יותר מתהו ר"ל ב"ו הו"א כי קליפת בוהו יש בה קצת טוב יותר מתהו כי הקליפה הסמוכה לצד הקדושה היא טובה יותר מהראשונה:

ואתיישב בה פי' נתיישבה קצת קליפה זו יותר מהראשונה חשך רזא דאשא תקיפא היא קליפה שלישית שהיא יותר טובה מן השנים הראשונים וההוא חשך חפי וכו' פי' חשך שהיא קליפה ג' מאירה לתהו וממנה נתקנת התהו וז"ש ואתתקנת ביה:

רוח דקודשא דנפיק וכו' פי' הם רפ"ח ניצוצות שבתוך קליפת נוגה ורפ"ח הנז' הם מבחינת האורות של ז' מלכים שיצאו ממנה כמ"של ודא מרחפת על פני המים פי' קליפה זו של נוגה מאירה לקליפת בוהו שממנה יוצאים מים כמ"ש לקמן: אבריר דקיקו חדפי' ד' הראשונים שהם תהו בוהו חשך רוח הם בעשייה כמ"ש הרב נעיל והוברר מהם הטוב ונעשה מהם ד' דיצירה שהם רוח רעש אש קול דממה דקה והם ד' קליפות שראה יחזקאל רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה כי מרכבה שראה יחזקאל היא ביצירה כנודע:

תהו אתר דלית ביה גוון פי' מפני שרובו רע ויש בה קצת טוב לכן אין בו שום דיוקנא בר האי דאיתחזי ביה וליתיה גרסי' בוהו להאי אית ליה ציורא פי' בוהו ר"ל יש בו טוב יותר מתהו וזהו בוהו ר"ל יש בו ממש. אבנין משקען גו גליפא דתהו כי' רפ"ח נינוצין שנשארו בתוך הקליפות נקראים אבנים לפי שהם נוקבין בחי' מ"ן כמ"של ואבן היא נקבה והרפ"ח הנז' שנקראים אבנים משוקעים בתוך התהו שנבלעים בתוכה. נפקי גו גליפא דמשקען תמן פי' בתהו אין ניכרים כלל אבל בבוהו יצאו ונראים וניכרים בה ומתמן משכי תועלתא לעלמא: פירוש ע"י הרפ"ח הנז' מבררים אותם ועולים בסוד מ"ן ומהם נמשך תועלתא לעלמא:

בציורא דלבושא משכי וכו' פי' כיון שנראו הר"פח הנז' והובררו עולים בסוד מ"ן ואז בא השפע וז"ש משכי תועלתא שהוא השפע בכח דסלקי מתתא לעילא שעולים בסוד מ"ן: וע"ד נקיבין ומפולמין פי' כיון שעולים בסוד מ"ן לכך נקיבין לרמוז על בחי' מ"ן שעולים דרך הנקב:

תליין באוירא הוא יסוד דנוקבא שנק' אוירא שעולים בסוד מ"ן ביומא דעיבא הוא דין כי מים היורדים מהגבורות הם יורדים ומתעוררים הגבורות לכך אטמרן אותם הניצוצות שלא יינקו מהם הקליפות וכן כתב בפ' צו וז"ל דהא מיא בגבורן נחתן לעלמא ובגין דאינון גבורן לא נחתן אלא בעיבא ויומא דעיבא לא נייחא רוחיהון דקיימי עלמא אלא בגין דעלמא איצטריך להו מ"ט בגין דעלמא בדינא אתברי עכ"ל הרי מבואר שיום שיורדים הגשמים הוא דין וז"ש כאן לזמנין מטמרן ביומא דעיבא:

ומפקי מיין מגו תהומא גרסי' ופי' אע"פ שמטמרן מפקי מיין מגו תהומא שהוא יסוד דנוקבא דקדושה וכן כתב פ' בא אל פרעה נהיר תהומא ופי' הרח"ו ז"ל בהגהותיו על הזוהר תהומא יסוד דנוקבא דקדושה.

לאתזנא תהו מתמן פי' כיון שנתעוררו הגבורות יש יניקה לקליפת תהו חדוה ושטותא פי' ביום ירידת גשמים יש חדוה לעולם ויש שטותא מצד שיש יניקה לקליפה. חשך אשא אוכמא וכו' פי' כי כל קליפה כלולה ממרכבה שלה שהם חג"תם. חשך אשא אוכמא היא בחי' המ' דילה. ופי' תקיף בגוון שחור הרבה יותר מדאי. וכן סומק תקיף בחיזו שגוונו אדום הרבה וכן ירוק תקיף בציור לפי שיש לו ב' גוונים אדום ולבן ולפי שהוא מכריע לכך תקיף בציורים שבו שהם שני גוונים:

חוורא דכליל כולא כי חסד כולל כולם: וכן גם בקליפה כך ורזא דא ותכהין עיניו מראות פי' לא כהו עיני יצחק רק בשביל עשו. וכן הכא לא יש בחשך הזה רע גמור רק כשמאיר לתהו. על פני תהום דריש ליה תהו מ' יתירה כמ"ם של ריקם כמ"ש הריקאנטי ז"ל. קול ה' על המים. קול הוא רוח: אבנין משקען גו תהומא פי' רפ"ח ניצונות שהם מובלעים תוך התהו ומהם יוצאים מים לעולם ע"י מ"ן וזהו ורוח מרחפת על בוהו שמשם מים כמ"של:

פני המים וכו' דא ודא כמה דאיצטריך ליה גרסי' ופי' חשך על תהו ורוח על בוהו. תהו עליה שריא שם שד"י ד' קליפות אלו כל אחת מתלבש בה שם אחד כדי להכניעה בסוד ומלכותו בכל משלה. ברזא דסתרא דתהו פי' בהעלם התהו כדי להכניעה. ד' פרקין הכא. הם ד' אותיות שם הוי"ה כי כל אותי נקראת פרק ואבר ואינון י"ב הם י"ב צרופי הו"יה שבת"ת:

שמא גליפא וכו' פי' מן י"ב צירופים הנז' יוצא שם בן י"ב הוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י משולבים כזה יא"א הה"ד וי"נ הה"י וכן כתב בספר שבר יוסף שבו היה טס אליהו כמ"ש בפרשת ויקהל. וכן כתב הרב ז"ל בוידוי של ק"ש שעל המטה ע"כ מה שנל"עד. ובתיקונים ט' שם בן י"ב כל היודעו והזהיר בו כל תפילותיו מתקבלות ומקורו יו"ד ה"י וא"ו ה"י:

ובס' אשל אברהם כתב בסוף פירושו לזה המאמר וז"ל ד' פרקין הכא וכו' הם רזא דתרין דרועין ותרין שוקין דאינון ארבע ואינון תריסר פרקין ג' פרקין בכל א'. והכא שמא גליפא די"ב אתוון וכו' פי' ד' אתוון דשם הוי"ה אינון תריסר בגין דאינון גליפין בד' פרקין דגופא דאינון ב' דרועין וב' שוקין. וכגוונא דאלין ד' פרקין אינון תריסר כן ד' אתוון דהוי"ה אינון תריסר בגין דארבע אתוון דהוי"ה אינון רזא דארבע חיון דאקרון חיות גדולות ואינון מרכבות דקב"ה ושכינתיה כמ"ש בתיקונים דף נ"ב ע"ב ולכל חיה אית לה ד' אנפין כמ"ש וד' פנים לאחת וע"ד אינון ד' ואינון תריסר עכ"ל והשלים המאמר עד"ז ואנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל והר"חו תלמידו כי אב הוא דלא להוסיף עליה: