מקדש מלך על ספר הזהר א:רפב

דא ההוא נהר פי' יסוד זעיר ושיעור הכתוב והיית וכו' שהנשמה תהיה מאירה כגן שהיא המ' וכמוצא שהוא היסוד מקורא דעייל ולא פסיק לעלמין ק' איך אמר שהיסוד עייל ולא פסיק והלא יש זמן דההוא גננא לא עייל בגנתיה וי"ל דמ"ש דהא ההוא מקורא הוא ההוא רוחא דשדי בגווה ששורשו מיסוד זעיר כמ"ש האר"י ז"ל ואיהו לא פסיק לעלמין מהמ' שאחר החרבן ההוא רוחא הוא שמזדווג עם מ' בסוד יבעלוך בניך דההוא רוחא הוא שרש י"ב שבטים ורמז יבעלוך בניך ר"ת י"ב:

חכמה עילאה וחכמתא זעירא פשט הלשון חכמה עילאה אבא וחכמה זעירא מלכות שנכללת באבא ומשם גמר תיקונה בסוד אבא יסד ברתא ופי' הרב ז"ל שהמ' היא מהחזה ולמטה ששם נשלם יסוד דאימא. ויסוד דאבא מגולה ומשם מאירה וזהו אבא יסד ברתא ולכך אמר וחכמתא זעירא דאתכלילת בה בעילאה:

ושרייא בה פי' שהמ' שורה בחכמה ושם מקום מנוחתה שיסוד דאבא מתפשט מהחזה דזעיר עד עטרת יסוד דזעיר ושם היא קומת המ': נמצא שהמ' שורה וחונה במקום יסוד דאבא ומשם הארתה:

ת"ח חכמה עילאה איהי סתימא דכל סתימין ולא אתיידע וכו' פי' אבא ושאר הלשון מובן ואם נעמיק לפי הקדמות האר"י ז"ל נדקדק שבשבח זה סתימא דכל סתימין וכו' נא' בכמה דוכתי בזהר על אריך והו' הנק' סתימ' דכל סתימין כמ"ש הרב ז"ל לכן נפרש מ"ש אלין חכמה עילאה וחכמה זעירא כמ"ש באידרא רבא חכמות בחוץ תרונה כד נגיד ממוחא סתימאה דאריך למוחא דזעיר באינון נימין כאלו מתחברן לבר תרין מוחין ואתעביד חד מוחא עכ"ל ופירושו הוא כשנמשכת הארת חכמה סתימאה דאריך לחכמה דזעיר ע"י הנימין דא"א אזי נתחברו ב' המוחין בזעיר ונעשו מוח אחד וז"ש כאלו מתחברן לבר תרין מוחין שהזעיר נקרא לבר לפי שהוא מלבוש לאריך ושיעור הכתוב חכמות שהם חכמה סתימאה וחכמה דזעיר בחוץ שהוא זעיר תרונה שנעשו מוח אחד בזעיר. וזמ"ש כאן אלין חכמה עילאה פי' חכמה סתימאה חכמתא זעירא פירוש חכמה דזעיר שנקרא זעירא על שמו. דאתכלילת בה בעילאה פי' חכמה דזעיר נכללה בחכמה דאריך שאחר שבאה הארת חכמה סתימאה לזעיר נכלל התחתון בעליון שהיא חכמה דזעיר בחכמה דאריך וז"ש ושרייא בה. בחוץ תרונה ת"ח חכמה עילאה איהי סתימא דכל סתימין פי' היא חכמה דאריך שנקרא סתימא דכל סתימין כי או"א סתומין בזעיר ואריך סתום בגו או"א וכד אתפשטת לאתנהרא אתנהרא ברזא דעלמא דאתי כתב הרב באו"צח כי מהני תרין רישין דאריך נמשך חיותא דא"וא אבא יונק מגולגולתא ואימא מחכמה סתימאה עכ"ל וז"ש אתנהרא ברזא דעלמא דאתי שהיא בינה ועלמא דאתי אתברי מניה פי' כמ"ש הרב כי מחכמה סתימאה נמשך חיות לאימא וז"ש כדתנן עלמא דאתי אתברי ביו"ד שהוא חכמה סתימתא:

ואתכסי האי חכמה תמן פי' כמ"ש הרב שם שחמשה גבורות באים מהגבורה דעתיק שבתוך חכמה דאריך לאימא ונעלמים בה א"ש ואתכסי האי חכמה תמן:

תו בעיא לאתפשטא ונפיק וכו' פי' חכמה סתימאה הנזכר שנתפשטה עד אימא ורצתה עוד להתפשט ולהוציא זעיר וכדי להבין זה צריכים אנו למ"ש הרב ז"ל בדרוש עיבור ויניקה וז"ל כי שורש זעיר הוא ממ"ה דמיחא סתימאה לפי שיש בה ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן וז"ש הזוהר תו בעייא לאתפשטא ונפיק מהאי אתר אשא ורוחא ומייא:

מכאן בעי ב"נ לאתקנא בעבידתיה פי' כי סוד העבודה והתיקון הוא בזעיר שממשיך לו מוחין דאו"א וממנו למלכות:

ולשאלא פי' כי בבינה יש שם שאלה בלא תשובה ובזעיר יש בו גם תשובה מאן רחובות דא ההוא רקיעא פי' הרב בעל ספר אור ישראל הוא יסוד דאימא הנק' רקיע כמ"ש הרב ז"ל. דביה כל ככביא פי' הם ה' חסדים:

כד"א ונהר פי' יסוד דאימא ותמן תתן קולה עילאה ותתאה פי' חכמה עילאה וחכמה תתאה ביסוד דאימא כל אחת תתן קולה שם דהיינו חכמה סתימאה משפעת שם הארתה וזעיר עולה בסוד מ"ן ליסוד דאימא עם חכמה שלו ושם מניח הארתו ולפי פי' קמא שחכמה עילאה הוא אבא וחכמה תתאה מ' אתי שפיר ג"כ שאבא נותן הארתו באימא וכן מ' עולה בסוד מ"ן ליסוד דאימא ושם מנחת הארתה וז"ש ותמן תתן קולה עילאה ותתאה:

לההוא שלם קרי ליה רחובות פירוש שעיקר השלום הוא ביסוד אימא הנקרא רחובות:

דא אברהם דאיהו נהורא דיממא כתב הרב ז"ל כי החסדים הולכים ומאירים ואע"פי שמתפשטים למטה אינם משתנים מכמות שהיו אבל הגבורות כשמתפשטי' יוצאים מהם סיגים עכ"ל ובזה יובן לשון זה כי אברהם שהוא החסד לא כהו עיניו לעת זקנתו אבל יצחק כהו עיניו לעת זקנתו. לפי שהגבורות משתנים מכמות שהיו והולכים ונחשכים וז"ס מ"ב סליק ע"ב נחית מ"ב שהם הגבורות סליק שלא יתפשטו וע"ב שהוא חסד נחית לפי שאינו משתנה: