מקדש מלך על ספר הזהר א:רמב

לאוטבא ליה על אינון עבין דהשתא ודנין ליה על זכיין דאיהו זמין למעבד מלשון זה דקדק הרב כה"ר שלמה עמאר זלה"ה שהמצות שעשה אותם האדם כבר בזכותם מטיבים לו וכ"ש שבשבילם ניצול. אבל המצות שעתיד לעשות מצילים אותו דווקא אבל לאו לאוטבא ליה וז"ש אלא לאוטבא ליה על אינון טבאן דהשתא וכו'. על זכיין דאיהו זמין למיעבד ובגינייהו אשתזיב. ה"ג ובאבוד רשעים רנה והכתיב החפוץ אחפוץ במות הרשע וכו' אלא וכו':

והרמ"ז כתב וז"ל אי זכאה לאתקיימא אהדרת להאי עלמא כנשמת יונה שחזרה אחר שעלתה והענין שכל נשמה מסתלקת בלילה לעלות ליסוד נוקבא בסוד מ"ן ואיתמנת קמי בי דינא הם סוד הגבורות אשר בסוד רחל והיינו ממש בי דינא שהם מתעוררות לעיין בדין כל א' וא' אם ראוי ליכנס בתוך היסוד הוא ג"ע אם לאו וז"ש אי זכאה לאתקיימא ר"ל אם צד הטוב שבו עדיף חיליה לעמוד נגד צד הרע כי בזה תלוי קיומו שיהיה לו כח לדחות הסיגים לעשות הבירור ואז חוזרת ליכנס בגופה: אבל ק' שהרי כמה רשעים קמים בבקר ולמה אחר שמסתלקת נשמתו בלילה בבקר חוזר וניעור. ולתרץ זה אמר:

ודינא הוא בתרי גוונין דהא לא דיינין על בישין דאיהו עתיד וזמין למעבד כפל לשין עתיד ר"ל שיש לו חפץ ורצון לעשות הרע. וזמין שיש לו הכנה והזמנה לעשותו שלא יבצר ממנו להוציאו לפועל אפ"ה לא דיינין ליה עליהו ואין קושיא מבן סורר ומורה שכבר התחיל ברעת זלותו ושלט עליו יצ"הר במעשה ואין ספק ימות חייב:

אלא לאוטבא ליה על אינון טבין דהשתא שגם אם הוא רשע אם יש לו איזה מעשה טוב יועיל לו להחזיר נשמתו לשלם לו על פניו להאבידו כי אותו הטוב המושפע עליו ועודנו בטומאתו מוסיף כח בקליפה והרי זו דין א' מתרי גווני של זה שמחזירי' לו נשמתו. דין ב' דיינין ליה על זכיין. דאיהו זמין למעבד דוק שלא אמר טבין דאיהו זמין כמ"ש בתחילה שאין הכוונה על איזו מצוה שיעשה דלא עדיפא מאותה שכבר עשה שמשלמ' לו להאבידו ואין כחה יפה להגין על העתיד אלא זכיין ר"ל טובה שתבוא לישראל על ידו או שיעשה תשובה שלימה. או שבהתגלגל ההיא טיקלא יפול לו איזה ניצוץ טוב בגורלו דיפוק מניה זרעא מעליא:

הקב"ה עביד טיבו עם כל בריין אפילו עם הרשעים כי צופה עתידות הטוב המזומן ממנו כאמור ובג"כ אתדן ב"נ קמי קב"ה כי הוא מקור הטוב והחסד משא"כ ב"ד של מעלה כמ"ש בישמעאל שהמלאכים וב"ד היו רוצים שימות בצמא. וזהו טעם למה לא מת יונה כדין כובש נבואתו חדא משום משיח בן יוסף העתיד לצאת ממנו ב' מפני שמחשבתו היתה לכבודן של ישראל ובמה שהושלך לים נחה מד"הד העומדת נגדו והוא הים העליון העומד על י"ב בקר כנז"ל. ויעמוד דקאים בקיומיה וכו' שכביכ"ול אין מנוחה למ' העליונה כשיש עון בעולם הראוי לעונש כי שוטרי הדין נאחזים למעלה ע"ד ויבא גם השטן בתוכם וכמ"ש קץ כל בשר בא לפני וכן כאן בים העליון היתה רוח סערה שהיא קליפה ד' שלעומת שם ב"ן הקדוש וסוד ים עם ב' אותיותיו עולה ב"ן ואיתא בכוונת השופר שכשיורדים ב"ן אותיות של שם אלהים בים שהיא המ' רועשים גליהם ומתגעשים ומשם נאחזים החיצונים. אבל כשנעשה הדין בעקרה תפיסת החיצונים מהמ' ונפרדו הסיגים כמר"זל כשהקב"ה עושה דין שמו מתגדל כי אז מתבסמות הגבורות ונפרד הרע מן הטוב וז"ש ויעמוד הים וכו' כאתתא דמתעברא כי קושי הלידה הוא מחמת אחיזת הנחש בה ומכחו היא מלאה דינים קשים דמי טומאה:

וכד אולידת שכיך רוגזא כי כבר נפרדו הדמים ואין עוד אחיזה לדינים באשה ואדרבם דם נהפך לחלב כן כשעוש' דין ברשעים הוא נייחא דיליה היינו ביסום הגבורות כנ"ל. למיקם בדוכתא שלים שאין הדין יוצא חוץ ממקומו שאינו מתפשט כי אם עד גמר ק"ך צירופיו שהוא עד סוף הקדושה שבעשיה ואז יפה כר' הגבורות ליתן כח להעלות ניצוצי קדושה למעלה וע"כ נאמר ובאבוד רשעים רנה שזהו סגולת הלוים ברנתם להעלות הניצוצות והעולמות ולייחדם:

כד"א החפוץ וכו' ק' שזה הפכי למ"ש ונראה שמקשה הוא בעצמו על עצמו שאמר כד"א שנראה ששני הפסוקים לא קשו ולפשטיה דקרא שאין חפץ במיתתן של רשעים ואיך אמר כד"א ותירץ כאן קודם וכו' וכמ"ש הענין בפ' נח דעלי' קאי מ"ש הזוהר הא אוקימנ' הוא שם בפ' נח ופי' הפ' החפוץ אחפוץ וכי תמיד אני חפץ במות הרשע אין זה מדתי הגם שלפעמים אני חפץ שימות אותו שנתמלאת סאתו. מאי שנא שרה וכו' ר' חייא הבין שר"ל שאין צורך לדעת מיתת הנשים שהם נגררי' אחר בעליהן משא"כ באנשים שיש בו צורך לדעת המשך הדורות וגם להבין מדת כל א' וא' לפי הסוד ולזה הקשה והכתיב ותמת רחל הגם שמחוה עד שרה לא נזכר כלום במיתת הנשים הנה משרה ואילך הוזכרה בנשים חשובות כרחל שלמדו כמה דברים ממיתתה קללת חכם אפי' על חנם ונקברה בדרך ע"פי הדבור או על שבזתה משכב הצדיק ובמרים מיתת נשים צדקניות מכפרת לפי שנסמכה לאפר פרה ובמיתתה חסרו המים שהיו בזכותה והיתה מנהגת הדור כמ"ש ואכחד שלשת הרועים וכו' והקדימם

לדבורה לפי שהיו פנות גדולות בישראל:

רבנן פתחי וכו' ז"ל הרמ"ז ק' מה שייכות יש לפתיחה זו עם הפרשה ועם הענין ויובן במ"ש הרב שג' כלי זו"ן יורדים לבי"ע להחיות העולמות ולעלות הבירורים. גם נודע שביום הוא תיקון כולל בכל העולמות בי"ע אבל בערבית הוא בבריאה לבד וז"ש לכה דודי נצא השדה כי השדה הוא מקום הקליפות ושם הוא היציאה ביום. נלינה בלילה בכפרים ה"ס היכלות הבריאה שהם בנות העיר הגדולה מ' דאצילות והיא מתחננת לדודה שילך עמה בכל אותו הדרך של בי"ע לשמרה מכל פגעים רעים עד שתשוב לביתה העליון אחר שתעשה המוטל עליה שהוא בירורי נדחיה מדי יום ביומו וזה בכח הצדיקים כמ"ש בפ' אחריו נשכימה לכרמים שדרשוהו רז"ל על בתי כנסיות ובתי מדרשות וזה מדרש הנעלם דורש את אברהם לסוד הנפש ואת שרה לבחי' הגוף וידוע שיש למעלה עצמות וכלים באופן ששרה שהיא בחינת הגוף רמז לכלים שהם היורדים לבי"ע:

עוד נודע שהכלים ה"ס האותיות דא"ב ויש א"ב דכורין לכלי הזכר וא"ב נוקבין לכלי הנוקבא ונודע כי טנ"תא מתחלק בכל פרצוף נועמים בכתר נקודות בחכמה תגין בינה אותיות ז"ק והנה באבא שהוא שם ע"ב דאצילות יו"ד ה"י בכח"בד שלו וחצי השם וי"ו ה"י בז"ק שלו שמשם שורש אותיות דכורין והוא צירוף ויה"יו. ובאימא שם ס"ג יו"ד ה"י בכח"בד שלה וא"ו ה"י בז"ק שלה שהם גי' חי"י והרי רמז לכלי ז"ון דכורין ונוקבין היורדים לב"יע:

ולימא להו להני שלשה כאחד בניחותא ומאחר שיכול לכוללה בשאר שאלת צרכיו מוכח שאין בה חתימה בתפלת הדרך דאי הויא בחתימה לא הויא דומיא דשאר צרכיו. גם מכאן משמע דאינו מעכב אחיזתו בדרך ובודאי שזה נעלם מהרב ר' יוסף קארו וע"כ בא"ח סי' ק"י תמה על הרמ"בם ז"ל שלא הזכיר חתימה בתפלת הדרך וגם לא כתב שיתפלל משיאחז בדרך ומכאן סיוע להרמ"בם ז"ל:

וע"פי הסוד ברכה זו הוא בכתר רחל המכוון כנגד מקום יסוד אימא והתחלת יציאת יסוד אבא ושם הוא עיקר כוונת התפלה ששם התחלת המקום הנקרא עמיקא דבירא אשר אליו כוונתינו בתפלתנו כמ"ש בראש סה"כ: ושורש נשמת שרה היא בכתר רחל הנז' כמ"ש בליקוטי תורה. ושם אמר שלכן היו שנותיה קכ"ז כמספר אדנ"י בריבוע עם הכולל שהוא בכתר זה. ויסוד אימא נקרא דרך כמ"ש בספר זוהר ברקיע שהוא גימטריא ס"ג קס"א אשר שם ולכן יכלול תפלת הדרך בשומע תפלה:

כגולם שאינו משגיח כי האדם שאינו משתדל להשתלם בתרי"ג מצות שהם כנגד איברי הפרצוף וניצוציו נשאר גולם ממש בלי צורת פרצוף. והרי הוא בבחי' הקטנות כעין מ' בהיותה בסוד נקודה ועומדת באחו' ואין לה כח ועינים להשגיח בעה"ב ה"ס יסוד אימא שבחזה זעיר והנה זעיר מבינו בה ונוקבת הארת עיניו לעיין במ' כפי הבירורין שהיא מעלה למעלה ולפ הן יהיה שלימותה ובניינה וכן האדם ממש נבנה ונשלם לפי מעשהו:

יעל ספרך מה שהמ' נקרא ספר נלע"ד שהוא אותו השורש שלה שבחזה זעיר שהוא ממש ה אחרונה של שם שהוא בחי' זעיר אלא ששם שורשה של נוקב' ונזכר זה בדרוש הלולב ויכון שם ספר בזה המקום כי ספר בכל מקום הוא היסוד כמ"ש בפ' בראשית שספר הזכרון הוא הרקיע שבו חמה וכו' והוא היסוד כמ"ש ביודעי בינה שלי ולפ"ז יצדק שם ספר בשורש המ' שבת"ת זעיר ששם סוד ד' יסודות או"א וישראל ולאה ושם הוא המשכת אורות עיני זעיר להאיר בשורש מ' ומשם נקיב לאחורוי ואז נבנה הגלם שלה אשר שם באחור. והנה בחזה ה"ס שרי ושרה כי בתחילה היתה נקודה וגולם הארת י' דאתמר בה שחורה אני ונאוה שהיתה טומטום ואח"כ האירה בה ה' אחרונה ונק' שרה. ודוגמת זה יהיה לכל אדם שמעשיו נכתבין בספר הוא שורש של נשמתו שהרי כל הנשמות הן בכנסת ישראל ועינים העליונים מעייני' באותו גולם וכל העניינים כולם בספר יכתבון ליתן עליהם דין וחשבון וב' עיני זעיר ימין ושמאל מעיינים בדין על מל"ת וחשבון שכר מ"ע. אלא מי שהוא גולם נודע שהעון הורס בנין הרוחני וחוזר לזמן התוהו נקודה א' בלי פרצוף אם יש רק מעט פגם אז אין מיעוטה כ"כ כי אם שבמקום היותה שוה לזעיר מתמעטת עד החזה וכמ"ש בגלות בבל בדרוש תיקון המ': וכן יארע לאדם שנשמת הצדיק היא בנויה בתר"יג ניצוציה ולפו ערך עונו היא מתמעטת עד שחוזרת לנקודת הקטנות גולם ממש בלי צורה כבזמן התהו וכמ"ש הרב שהמוציא שז"ל חוזר ומחדש שבירת הכלים ואז נאמר עליו כולו ס"ג ר"ל סי"ג גי' גל"ם:

ולא אדם שאבדה ממנו סגולת התיקון שה"ס אדם דלא מסתכל בנשמתא קדישא יובן במ"ש הרב בענין כרת שלכל אדם יש בחינת נשמה פנימית תוך גופו. ועל ראשו נשמה בסוד מקיף וכשחוטא אז נשמתו הפנימית יורדת למטה בקליפה ולעומת ירידתה של זו הפנימית יורדת ג"כ המקפת ונכנסת לתוכו וברבוי העונות תרד כל הפנימית ושוקעת בקליפה עכ"ל. ונלע"ד זש"ה והאבדתי את הנפש ההיא שהיא אבודה תוך החיצונים ואין לו כח להסתכל בה ואז הוא במדרגת בהמה שהוא ב"ן דחצונייות וז"ש כהאי בעירא באופן שממעלת אדם שה"ס התיקון יורד לשל גולם הקדמון מסוד ס"ג למדרגת בהמה ב"ן דאלהים בחי' החיצונייות:

וכי דוד מתקרי גולם לפי מה שדרשו על בעל עבירות ותירץ אדה"ר אמרו ויש לדוד התייחסות בזה שדוד סודו מאדם כמ"ש אדם דוד משיח ומפני שדוד היה מאותה מדרגה שהיה בה אז אדה"ר קודם קבלת נשמתו שהרי לא היו לו חיים לדוד כידוע לכן יצדק לייחס לעצמו שם גולם בעצם:

ימים יוצרו ר"ל שאלו הו' בני אדם היו מבחי' ו"ק שהם ו' ימים וכמו שהיה אדה"ר באותה שעה בבחינת יניקה שעדיין חסר לו אור המוחין והיא היא בחינת יצירה כנודע אצלנו וז"ש בהאי צורה דדין בהיותו בבחי' גולם:

ולא אחד בהם פי' לא מת שום אחד מהם מיתת עצמו שהם עצמם גרמו מיתתם עם שהיה להם הכנת החיים כמו שהית' לאדה"ר קודם חטאו עכ"ז לקו בההוא ענין שגרמו לעצמם כאדה"ר: