מקדש מלך על ספר הזהר א:טז

וביוה"כ מחל ליה קשה שמהפסוקים נראה שתחלה שלחה אל דוד הרה אנכי ואח"כ שלח דוד אחר אוריה וא"ל רד לביתך ולא רצה ואח"כ נהרג ונשאה דוד וילדה לו בן ואח"כ בא נתן להוכיחו ואמר דוד חטאתי וא"ל גם ה' העביר חטאתך וכו' אפס הבן הנולד לך ימות. ש"מ שלא בא נתן אלא אחר שנולד הבן. והאיך יהיה כל זה מכ"ד באלול עד יוה"כ. ודוחק לומר יוה"כ של שנה הבאה. ונלע"ד שהפסוקים שלא כסדרן ובת שבע ידעה שהיא הרה כשנסתלק הווסת שלה אחר ביאת דוד. או כמ"ש רלב"ג שראתה שלא נשאר ברחמה שום לחות והיא הוכחה שנתעברה ומיד שלח דוד אחר אוריה ונהרג והתוודה דוד לפני נתן והא דכתיב ותלד בן קושטא קאמר קרא שילדה בן אבל אח"כ ומ"ש נתן הבן הילוד לך ימות ירצה שנתנבא שעתיד לילוד וימות:

דאית ביני ובין ס"א דוד היא בחי' המ' ורגליה יורדת מות ואין שיעור מרחק ביניהם אלא כחוטא דקיק מלה כדוד שאמר חי ה' כי בן מות הוא:

דלא יכיל לומר כי שגגה וכו' כי דוד הליץ עליו הקב"ה שלא חטא ובשגגה אמר כי בן מות הוא. אבל אדם אחר מי יליץ עליו. למה יקצוף קאי ארישא דקרא שלא יאמר נבלות הפה ושיעור הפ' וחבל האדם בגיהנם בשביל מעשה ידיך שהיא המילה שפגם והוציא ממנה שז"ל: הרקיע דביה חמה וכו'. כתב באוצ"ח רקיע הוא יסוד דאימא שבו תלויים זו"ן שהם חמה ולבנה. ככבים הם החסדים. מזלות הם הגבורות אבל מכאן מוכח דרקיע הוא יסוד זעיר שבו חמה ולבנה הם חו"ג שעולים החסדים בסוד אור חוזר. ומגדילים זעיר שהוא חמה: והגבורות מגדילים המלכות שהיא לבנה:

יומא ליומא הם עשר ספירות זעיר שנק' יום כל ספינה אומרת לחבירתה כל חידוש שאומר חכם לחבירו ומשבחו כמה נאה וכן ספירות המ' משבח דא לדא כל דעת ודעת של כל חכם וחכם: עבדי משיחא וכו'. זה הלשון. מפורש למעלה על ואתעבידת רקיע (ותמצאהו לעיל):